מסע פייר פלאנט וחברים לאתיופיה - פברואר 2015 - פרק חמישי

יום שני – 9/2/2015 – קמים לבוקר נעים בג'ינקה, אבל שושן חולה. האוכל האתיופי לא עושה לה טוב, למרות שכבר יומיים אנחנו לא אוכלים בשר. כנראה שצמחונות זה לא הכל.... פראמין, קל-בטן, ויוצאים לדרך. יש לנו כמה שעות נסיעה אז אמנון מנסה לדלג על הקפה של הבוקר. מי שמכיר אותי מבין שזה לא מצליח לו.....נוסעים לבקר את שבט ה"מורסי". שבט קטן (כ-9,000 איש בלבד) שמפורסם בצלחות שנשות השבט מחדירות לשפה התחתונה ולתנוכי האוזניים. לדעתי זה די מחריד, אבל אי אפשר להיות בדרום אתיופיה בלי לראות את התופעה. נוסעים דרך הנופים המדהימים של פארק מאגו, בו חי השבט. בעצם השבט חי באזור קטן שבין הפארק הזה לפארקים אחרים, וזו גם הבעיה העיקרית שלהם, כי אסור להם לצוד בפארקים, וגם את הבקר והצאן אסור להם לרעות שם, אז הם די תקועים. זאת גם הסיבה שבמקום לצוד חיות הם צדים תיירים. לאורך הדרך עומדים "מורסים" צבועים בלבן ומחכים לתיירים. על כל קליק של מצלמה הם דורשים 5 ביר (שקל אחד). אנחנו עוברים על פניהם בדרך לכפר קטן שאנדי מכיר ושם ננסה להכיר אותם קצת יותר. אחרי כשעה נסיעה – פנצ׳ר. מפתיע שזה לא קרה קודם, הצמיגים של הרכב נראים כמו ניירות..... מחליפים גלגל ונוסעים לאסוף את המדריך מקומי – ילקאל. בנוסף, אנחנו לוקחים איתנו גם שומר עם קלאץ׳. נגד חיות טרף כמובן.... מסבירים לנו שקלאץ׳ עולה כאן חמש פרות, ואולי בגלל זה יש כאן כל כך הרבה נשק. מגיעים לכפר קטנטן – כמה בקתות קש למגורים ואחסנה, כמה מורסים לבושים בחגיגיות וצבועים בלבן, והמוני ילדים שרצים ומבקשים קרמלה – סוכריה. גם כאן כל קליק של מצלמה עולה 5 ביר, אבל זה כבר על חשבון אנדי. טיפ – תנסו לסגור עם המדריך שלכם מחיר "הכל כלול" כדי שהמריבות עם המקומיים על מחיר הצילום יהיו שלו ולא שלכם. החורים באוזניים ובשפתיים מחרידים. לא נרחיב. מה שהתחיל כפגיעה עצמית כדי לגרום לנשים להיות מכוערות בעיני ציידי העבדים, הפך לאופנה. השבט חי מגידול צאן ובקר, והוא אחד השבטים הכי פרימיטיביים באתיופיה, אולי אפילו במזרח אפריקה. עצוב. עוד קצת תמונות,

בדרך חזרה אנחנו פוגשים כמה מקומיים רוחצים משאית בנהר. הם גם מתרחצים בעצמם, בעירום כמובן, ואנחנו מחליטים לא לנסות להתחרות בהם... לפחות הבנים שבחבורה.... אבל חייבים "סטופ טו פיפי", אז עוצרים להפסקה קצרה.עוד חצי שעה על הדרך, ועוד פנצ'ר. הפעם אנחנו בבעיה, כי יש לנו רק רזרבי אחד. והוא כבר בשימוש. לא נורא, תמורת כמה בירים אנדי וגאררה משכנעים נהג טויוטה מקומי להתחלף איתנו בגלגל. נקווה שלא נפגוש אותו עם פנצ'ר בדרך לג'ינקה. קצת לפני הכניסה לעיירה אנחנו קונים בננות ופפאיה אצל ילדים שעומדים עם סלים גדולים בצד הדרך. הפירות הם החלק היחיד באוכל המקומי שממש כיף לנו איתו. חזרה למלון, ולארוחת צהריים אצל טמניוש - עוד פעם אורז ופסטה עם ירקות מאודים. לפחות הפעם יש קפה. חגית וגילה החליטו להתפרע, הן עושות צמות. יעל לועסת גת ואוכלת בוטנים עם המקומיים. נראה לי שהיא נשארת כאן.

אחרי הארוחה נוסעים לכפר של שבט ה"ארי". אוספים מדריך מקומי – גדעון – ונוסעים לכפר. ה"ארי" הם שבט גדול ומודרני. הם חקלאים ובעלי מקצועות שונים. התחנה הראשונה שלנו היא אצל הכדרית, או כמו שהחבר'ה קוראים לה - ״ארי פוטר״. היא מייצרת כדים וכלים שונים, וכרגע היא מכינה תבנית חימר לאינגירה. קרן מתלהבת מהכד שהכדרית סיימה להכין, וקונה אותו במקום. משם אנחנו ממשיכים למזקקה המקומית, הם מייצרים "ארקה". המזקקה סיימה לעבוד להיום, אז אנחנו מתכבדים ב"ארקה" ומוזמנים לבוא מחר בבוקר לראות איך זה עובד. את הביקור אנחנו מסיימים בשדה סמוך, עם ריקודים מסורתיים של בני השבט. הבנות שלנו, כמובן, מצטרפות, והשמחה רבה. יעל מככבת וכמוה גם טניה וטלי. כל הכפר מת מצחוק. לדעתי זו חוויה אתנית עבורם, לא פחות מאשר עבורנו. אנחנו שותים ארקה עם כולם ונפרדים לשלום. נחזור מחר. בדרך חולפת על פנינו עוד חתונה בשירה וריקודים. זו כנראה תקופה של חתונות בדרום אתיופיה....

אנחנו חוזרים לבירה במלון ועוד ארוחה אצל טמניוש. עוד פעם אורז ופסטה עם ירקות מאודים ואני מתחיל לצעוק.... לשם שינוי טמניוש הכינה לנו מיצי פירות ואנחנו מכינים לנו ספריס. מי שלא יודע מה זה, חפשו בגוגל Spreece. את טכס הקפה הערב מכינה קרן. דווקא יצא קפה לא רע. למרות שאני כבר מתגעגע למקיאטו טוב.

לילה טוב מג'ינקה.