יפן – שלושה שבועות בארץ השמש העולה - פרק שמיני – ברוכים הבאים לקיוטו

לפרק הראשון

לפרק השביעי

לקיוטו אנחנו מגיעים ביום רביעי בערב, בנסיעה מהעיר הנארה (ע"ע). העיר קיוטו הוקמה בשנת 794 לספירה כבירתה הדתית של יפן והיא בנויה בסגנון הבנייה יפני מסורתי. בעיר מספר עצום של מקדשים ואטרקציות רבות נוספות. יש בה כ-1,700 מקדשים בודהיסטים, מאות מקדשי שינטו, ארמונות, גנים וארכיטקטורה עשירה ומעניינת, שהופכים את קיוטו לאחת הערים המצליחות לשמר את ההיסטוריה העתיקה של יפן. אחרי כמעט שבוע ביפן הכפרית ובערים קטנות, הכניסה לכרך יפני קצת מפחידה, אנחנו גרים בלב העיר שבה גרים כ-3 מיליון יפנים, אבל אנחנו מצליחים לנווט ברחובות העיר הסואנים עד לפתח הדירה שלנו. דירה חביבה שמצאנו בבוקינג.קום, אבל מאובזרת ליפנים – אין סכו"ם אלא רק מקלות, אין ספלים לקפה אלא רק ספלי תה קטנים, וכו', לא נורא, נסתדר.

את היום הראשון שלנו בקיוטו אנחנו מבלים עם קאזו, או יותר נכון עם Kazuyuki Nakamura, מארגון המתנדבים Kyoto Free Guide, שאיתו אנחנו מתכתבים כבר מספר חודשים. האירגון מספק מדריכים מתנדבים לקבוצות קטנות, במטרה להנגיש את יפן למטיילים מערביים. ההדרכה היא פרטית, מקסימום שישה משתתפים, והעלות היחידה היא עלות הנסיעות, האוכל, והכניסות לאתרים (אם יש כאלה) של המדריך. קאזו הוא פנסיונר צעיר שבילה הרבה שנים באנגליה והחליט לנצל את האנגלית שלו להדרכת מטיילים בקיוטו בה הוא מתגורר בשנים האחרונות. אנחנו אמורים לפגוש אותו בשמונה בבוקר בתחנת הרכבת ליד מקדש פושימי אינארי. כיוון שהבוקר התחיל לאט, אנחנו מחליטים להשקיע במונית. המונית שעוצרת לנו היא טויוטה קטנה בצבע אדום. הנהג לבוש חליפת שלושה חלקים, עם עניבה וכפפות לבנות. המונית מבריקה, הן מבחוץ והן מבפנים, וקצת קשה לנו להיכנס עם הנעליים וללכלך את השטיחים האדומים. הנהג נוסע לאט דרך רחובות צדדיים, כדי לעקוף את התנועה, ומביא אותנו לתחנת הרכבת בדיוק בשמונה. קאזו כבר ממתין לנו, ואנחנו מזהים אותו בקלות לפי התמונה שלו שהוא שלח לנו במייל.

את הסיור אנחנו מתחילים במקדש פושימי אינארי, מקדש השינטו המפורסם ביותר של קיוטו, שבה כאמור כ-400 מקדשי שינטו, וכ-1,700 מקדשים בודהיסטים. פושימי אינו החשוב שבמקדשי השינטו, הוא המפורסם שבהם, כי לפני כמה שנים הוא הופיע בסרט "זכרונותיה של גיישה", ומאז הוא עמוס תיירים, בעיקר סינים. המקדש ממש יפה, צבוע באדום-כתום, עם הרבה מבנים ומקדשונים קטנים, אבל בעיקר עם אלפי שערי טורי אדומים המוצבים לאורך השבילים. קאזו מסביר לנו שהמקדשים ביפן אינם נתמכים ע"י המדינה, וכל אחד מהם חייב לדאוג למימון של עצמו. אחת השיטות היא הקמת שערי טורי שעליהם חקוק שם התורם. השערים עשויים עץ, והם מחזיקים מעמד כ-10 שנים ואז מוחלפים. התורם משלם מ-1,500$ לשנה עבור שער קטן, ועד כ-10,000$ לשנה לשערים הענקיים. אלה האחרונים נרכשים בדר"כ ע"י חברות שמשתמשות בהם לסוג של פרסום. שם החברה, המנכ"ל והבעלים מופיעים על השער.

קאזו מספר לנו שפושימי עומד למרגלות הר שעליו התגלתה אלוהות. כיוון שאלוהויות לא הולכות ברגל, היא שלחה שועל שיודיע לאנושות על בואה. עד היום השועלים ממלאים תפקיד חשוב בפושימי, ודמויותיהם מופיעות בכל פינה. המקדש המקורי הוקם על ההר, אבל עם הזמן הועבר למקום נגיש יותר. ניתן לעלות לראש ההר לתצפית על קיוטו מהמקדש המקורי, אבל אנחנו מוותרים מקוצר הזמן. קאזו גם לוקח אותנו לפינה נסתרת שבה יש שתי אבנים עגולות בגודל אבטיח קטן, המונחות על עמודים בגובה כמטר וחצי. הוא מסביר לנו שכל אחד צריך להרים את אחת האבנים. אם האבן קלה יותר ממה שהיה נדמה לנו כשראינו אותה, משאלותינו ייתגשמו. במידה והאבן כבדה מהצפוי, גם אז נוכל להגשים את משאלותינו, אבל נצטרך לעבוד קשה לצורך העניין.

אחרי בילוי בפושימי וסידרת הסברים של קאזו, אנחנו עוצרים לדוריאקי זריז על הדרך וממשיכים למקדש סנג׳וסאנג'נדו (Sanjusangendo), המקדש הבודהיסטי הארוך ביותר ביפן, שאורך המבנה המרכזי שלו הוא 120 מטר.

זהו מבנה עץ עצום המאכלס 1,001 פסלי בודהא מעץ, צבועים בלכה מוזהבת. יש כאן 1,000 פסלים קטנים (בגובה אדם), ובודהא אחד ענק. לכל אחד מהפסלים יש תווי פנים שונים, והם מסודרים בשורות, כמו חיילים משני צידי הבודהא הענק הניצב במרכז המבנה. יש כאן גם 30 פסלים מהתקופה הטרום בודהיסטית, של כל מיני אלים שלאחר התגלות הבודהא הפכו גם הם לבודהיסטים. כל הפסלים כאן מוגדרים כאוצרות לאומיים יפנים, ולכן יש כאן גם המון תלמידים בטיולים שנתיים שבאים להכיר את המורשת היפנית.

קאזו מספר לנו שמידי שנה מוציאים כ-20 פסלים מהשורות האחוריות לניקוי ושיפוץ, שאורכים כשנה. בחישוב זריז זה אומר שמנקים כאן כל פסל פעם ב-50 שנה.

במרפסת האחורית של המבנה, נערכו בעבר תחרויות חץ וקשת של סמוראים. המטרה לא הייתה רק דיוק, אלא גם כמה חיצים יכול כל לוחם לירות במשך יום שלם. השיאים רשומים בספר השיאים של המקדש, והם מופרעים. לא שאנחנו מבינים יפנית, אבל קאזו מתרגם שאחד הסמוראים שיגר כאן ביום אחד למעלה מ-13 אלף חיצים, שמעל 8,000 מהם פגעו במטרה. זה חץ כל 4-5 שניות במשך יום שלם. קצת מופרע לטעמנו. כיום מתקיימות כאן תחרויות חץ וקשת "נורמליות", לגברים (ל-120 מטר) ולנשים (ל-60 מטר).

לתחנה הבאה שלנו, שוק נישיקי המפורסם, אנחנו נוסעים באוטובוס. בכלל, ההתניידות בקיוטו היא בעיקר באוטובוסים, כי הרכבות כאן לא משהו. שוק נישיקי היה בעבר "המטבח של קיוטו", ושימש את המקומיים. מכרו בו כל מה שקשור במטבח – ירקות, פירות, בשר, דגים, תבלינים, כלי בישול, וכו'. לא כל כך ברור למה, אבל עם השנים הפך המקום לאטרקציה תיירותית, המחירים עלו, המקומיים נטשו (הם קונים בשווקים מקומיים), ונפתחו בו חנויות מזכרות המיועדות לתיירים. כיוון שאנחנו תיירים, אנחנו משוטטים בשוק, טועמים מגוון של מאכלים שהרוכלים מציעים לעוברים ושבים, ואפילו קונים כמה מטעמים מקומיים – שרימפס על שיפוד, יאקיטורי, וגולת הכותרת – תמנון צלוי על שיפוד, ממולא בביצת שליו. ממש טעים.

ארוחת צהריים אנחנו אוכלים עם קאזו בסושיה מקומית, שמגישה סושי על מסוע. אתם יושבים על הבר ולפניכם נוסעות צלחות קטנות שבכל אחת מנת סושי. צבע הצלחת קובע את המחיר. אתם מורידים לכם מה שחשקה נפשכם, ובסוף מחשבים לכם את המחיר לפי מספר וצבע הצלחות שנאספו לפניכם על השולחן. הסושי טעים וטרי, ואנחנו אוספים צלחות בשמחה.

אחרי הארוחה אנחנו נוסעים לטירת ניז׳ו, אחת מטירות הסמוראים המפוארות ביפן, שהיתה מקום מושבו של השוגון (המנהיג הצבאי של יפן בתקופה הסמוראית). הטירה בנויה במפלס אחד שטוח, ללא קומות גבוהות, וקאזו מסביר לנו שכיוון שהטירה נמצאת בקיוטו, שהיתה גם מקום מושבו של הקיסר, זה האחרון ביקר בה רבות, ומאחר ואסור שיהיו אנשים מעל הקיסר, היה צורך לפרק קומות עליונות בכל טירה שהוא הגיע אליה. כאן הוחלט לוותר על קומות גבוהות כדי לחסוך פירוקים. לעומת העיצוב החיצוני הפשוט, עיצוב הפנים מדהים. מהשערים המעוטרים, התקרות המצויירות, ציורי הקיר, הכל מדהים ומפואר, בעיקר במטרה לגרום למבקרים להרגיש קטנים. אבל גולת הכותרת, ולדעתנו הסיבה העיקרית לבקר כאן, היא “רצפת הזמיר”. מי שלא קרא את "פסיעות על רצפת הזמיר" של ליאן הרן, זה הזמן. כשדורכים על רצפת העץ של הטירה, היא משמיעה קול ציוץ ציפורים, בחיי. גרנו בבתים עם רצפות עץ חורקות. רצפת הזמיר לא חורקת, היא מצייצת. ממש כמו להקת ציפורים. זוהי בעצם מערכת התראה כנגד פולשים. על ריצפה כזאת אף אחד לא יכול להתגנב אל השוגון ללא ידיעתו. פשוט מדהים. אנחנו מסתובבים בטירה, נהנים מהפאר, אבל בעיקר מתמוגגים על ציוצי הרצפה.

אחרי הביקור בטירה אנחנו נפרדים מקאזו. הוא היא ממש מעולה, הלך עם השגעונות שלנו וסיפק כמויות מידע עצומות. למדנו המון. תודה קאזו!!! ותודה לארגון המדריכים המתנדבים של קיוטו!!

לסיום היום אנחנו הולכים למוזיאון שיבורי. שיבורי היא טכניקה יפנית לצביעת בדים בעזרת קשירה. סוג של Tie Dye, אבל יפני. יש מספר טכניקות, וחלקן ממש מורכבות, ומאפשרות יצירת דוגמאות מורכבות ביותר. משתמשים בטכניקות הללו להכנת קימונו, אבל גם צעיפים, מפות, בגדים ואפילו מטריות. אנחנו כאן כדי ליצור צעיפי משי צבועים באחת מטכניקות השיבורי – Kyo-arashi shibori. במשך חצי שעה אנחנו מגלגלים בדי משי על גלילים גדולים, קושרים, מושכים, מסובבים, מבשלים, צובעים ומיבשים את הבדים, הכל בהדרכתה האמונה של נינה - "בתיה עוזיאל" יפנית (רק הרבה יותר צעירה ותזזיתית).

להפתעתנו הרבה, כשאנחנו פותחים את הצעיפים ב"טקס רשמי" שהם עושים לנו, אנחנו מגלים שכולנו עשינו עבודה טובה, ויצאו לנו 4 צעיפים מקסימים. לסיום אנחנו צופים בסרטון המתאר את הטכניקות השונות, ומסתובבים קצת במוזיאון, ובחנות שבה לא אנחנו לא קונים דבר, כי המחירים משוגעים. קימונו עם קצת קשירות, עולה מעל 500$. בסך הכל היה ממש כיף. אתנחתה נעימה אחרי יום של התרוצצות בקיוטו. מומלץ בחום.

בדרך הביתה התחיל גשם, וגשם בקיוטו זה ברמת טייפון קטן. למזלנו אנחנו נמצאים ממש ליד קפה אלפא, הידוע יותר כ"קפה ענן", אז אנחנו נמלטים פנימה ומחכים שהגשם יחלוף על "קפה ענן". משעשע.

ארוחת ערב אנחנו אוכלים באיזיקיה מקומית ביותר, שנמצאת ממש ליד הבית. הגשם התחזק, ואנחנו ממש לא בעניין של לטייל בגשם. אנחנו מבלים עם עוד כמה קבוצות יפנים באכילת יאקיסובה עם שבבי תמנון שממש נראים כאילו הם יצור חי, סשימי עגבניה על קרח, ועוד מיני מטעמים. מי שחושש מהאוכל היפני, אין סיבה. האוכל כאן מצויין. יש הכל (קצת קשה עם ירקות טריים, אבל גם את זה מצאנו בהרבה מקומות), הדגים מדהימים, פירות ים בשפע, בשר איכותי, והכל טעים נורא. בקיצור, אנחנו נהנים.

הביתה ולישון. מחר צפוי לנו עוד יום ארוך.

לילה טוב מקיוטו.

לפרק התשיעי