ספארי צלילות באיים המלדיבים - היום השביעי והביתה

ליום השישי
 זהו. כמו כל דבר טוב, גם השבוע שלנו במלדיבים הולך ונגמר. בבוקר היום השישי של הספארי אנחנו צוללים צלילת פרידה באתר - Dhigurah Beyru – צלילת ריף יפהפיה ורגועה, עם הזרם. הצבעים הבוקר מדהימים. המוני דגים מכל סוג, גודל ומין. תמנונים. כוכבי ים. להקות סוויטליפס, דגלנים, כחלים. וכמובן, כריש קטן וצב גדול. אנחנו מעבירים שעה נהדרת בפרידה מהחברים בעלי הסנפירים שאיתם בילינו את השבוע האחרון.

בחזרה בספינה, ואחרי ארוחת בוקר קלה, אנחנו מקבלים התראת כריש-לוויתן. זה אמנם לא קרוב, אבל יש עדויות שהוא באמת שם. כולם עולים על סנפירים ומשקפות (סיימנו צלילות להשבוע, אז זה יהיה בשנירקול) ויוצאים לדרך על הדוני. אחרי כמה אזעקות שווא, הקפטן צועק “כולם להתכונן, הוא כאן”. מעט לפנינו אנחנו רואים איזה 5-6 סירות וכמה עשרות אנשים במים. הוא כנראה באמת שם. אנחנו קופצים קצת לפני המסלול המשוער של הכריש-לוויתן, ואכן, הוא כאן!!!!

כריש-לוויתן עצום שוחה לו לאיטו בעומק 4-5 מטר, ובעיקבותיו עשרות צוללנים ומשנקרלים. מה אפשר לומר על הדג הכי גדול בעולם? כן, הוא עצום (7-8 מטר). הוא יפה – דגם הנקודות של הכריש-לוויתן הוא כמו טביעת אצבע – כל אחד והדגם שלו. הוא שוחה לו במתינות, מתעלם לחלוטין מעשרות ה”דגיגים” שבעיקבותיו. מ ד ה י ם !!!!!!

אכן, הדובדבן על הקצפת של שבוע הצלילות שלנו. כריש-לוויתן הוא כאמור הדג הגדול בעולם, ועם זאת, הוא ניזון מפלנקטון בלבד, ולכן אינו מסוכן לבני אדם. הכריש-לווייתן – Rhincodon Typus (שוב תודה לויקיפדיה) – נפוץ באוקיינוסים בעלי האקלים הטרופי והממוזג עד חמים (בין קווי הרוחב ±30 מעלות). למרות שבדרך כלל הוא חי באזורים המרוחקים מן החוף, ומשייט בעומק של עד 700 מטר במי האוקיינוסים הפתוחים, התקבצויות עונתיות לצורכי תזונה ורביה מתקיימות במספר אתרים הסמוכים לחופים, ובהם האטולים של האיים המלדיבים. גם הוא, כמו המנטה נמצא בסכנת הכחדה. לראות אותו ממטרים ספורים זו חווייה מדהימה.

בחזרה בספינה, הציר המתוקן הגיע במהלך הלילה, ובמהלך הבוקר החבר'ה עבדו קשה (אפילו הקפטן נכנס למים) כדי להרכיב אותו. למרות זאת, ומאחר וההפלגה למאלה לוקחת לפחות 4 שעות, מי מאיתנו שצריכים להגיע לטיסה הערב (וביניהם איציק ורוויטל), ניפרדים מכולם ועולים על ספינה מהירה שהזמינו עבורם. לא כדאי לשחק עם טיסות טראנס אטלנטיות. וכך, בשעת צהריים מאוחרת ארי קווין מרימה עוגן, ויוצאת עם המדחף החדש לכיוון מאלה. לסיום השבוע אתם מוזמנים לראות את הארי קווין מהרחפן של ויליאם, אחד השותפים הבריטים לספארי.

אנחנו מגיעים למאלה בשעת ערב מאוחרת וחוגגים את סיום הספארי עם הצוות המקסים והעוגה המפוארת שהם הכינו לנו.

נכון, הספינה היתה מושבתת רוב השבוע, וקשה לי להמליץ לכם עליה. אבל עם זאת, הצוות היה מקסים. קשוב לכל שגעונותינו, ובכל זאת כמעט בלתי מורגש. ממדריכי הצלילה המקסימים, דרך הנערים שדחסו את המיכלים, נערי המטבח והסיפון, ועד הקפטנים (של הדוני ושל הספינה), כולם היו נהדרים.

בשבת בבוקר, בדיוק שבוע אחרי שעלינו עליה, אנחנו יורדים מהארי קווין לחוף. קצת מתנדנדים אחרי שבוע בים, אבל ממש לא נורא. הוגו והצוות לוקחים אותנו למלון מוקאיי, בו הזמנו חדר כדי להעביר את היום (הטיסה שלנו בחצות). גם שגב, מיכל וחביאר יעבירו את היום במלון הזה. אולג, מירב ואור טסים מוקדם, אז אנחנו נפרדים מהם בשדה התעופה בהבטחה לשמור על קשר.

מאלה, בירת המלדיבים, היא אחת הערים הצפופות בעולם. גרים בה 133,000 תושבים (שליש מאוכלוסיית האיים), המצטופפים על אי קטנטן ששטחו פחות משישה קמ"ר. זו צפיפות של למעלה מ-23,000 נפש לקמ"ר. רק לשם השוואה, בתל אביב יש רק 8,400 נפש על כל קמ"ר. הצפיפות ניכרת בכל פינה – הרחובות צרים והמדרכות עוד יותר, ורוב התנועה היא של קטנועים ומכוניות קטנות. המוניות הן ניסן מיקרה ויונדאי i10, כי ליותר מזה אין מקום. העיר ממלאת את האי מחוף לחוף. כמעט ואין גנים ציבוריים ואזורים פתוחים. אצטדיון הכדורגל של מאלה, כן, יש דבר כזה, הוא באחד הרחובות המרכזיים של העיר. צפוף, כבר אמרנו?

מוקאיי הוא מלון פשוט, אבל החדרים נעימים ומסודרים, המזגן עובד, ויש מים חמים במקלחת. יש להם אפילו בריכה קטנה (ממש קטנה) על הגג. אבל הפלוס העיקרי הוא המיקום – ממש מול הטרמינל של המעבורת לשדה התעופה, ובמרחק 10 דקות הליכה ממרכז העיר. אנחנו מעלים את כל הציוד לחדרים, ויוצאים לתור את העיר. אין הרבה מה לתור. שוק הפירות והירקות הוא נחמד, אבל צפוף, חם ולח.

כנ"ל שוק הדגים שנמצא ממול, רק ששם גם מסריח. זה גם קצת קשה להסתובב במקום שבו כל החברים בעלי הסנפיר מאתמול, זרוקים על הריצפה, או בתור לניקוי. לא שנהפוך לצמחונים, אין חשש, אבל זה קצת קרוב מידי.

אנחנו מסתובבים קצת ברחוב הראשי של העיר, נכנסים לכמה חנויות מזכרות (וקונים קצת שטויות, איך לא?), ואפילו נכנסים לכמה חנויות לציוד צלילה ויוצאים עם קשקשן (אמרתי שאני צריך כזה) ומשקפת צלילה חדשה לחגית (הציוד כאן עולה בערך חצי מבארץ). כיוון שארוחת הבוקר היתה בשש, ואנחנו לא ממש בנויים לאכול בשעה כזאת, אנחנו יושבים לקפה ועוגה בבית קפה קטן – Seagull – שנמצא על הרחוב הראשי. הקפה מעולה והעוגות גם, אבל ממש יקר – השארנו 40$ לחמישה אנשים. עוד קצת זמן רחוב, ואנחנו חוזרים למלון למנוחה קלה והתרגעות בבריכה שעל הגג (מזמן לא היינו במים).

את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים ב- Citron, by Lemongrass – מסעדת חוף מומלצת מאוד ע"י הטריפ אדוויזור. אכן, המקום ממש נעים. השירות טוב, האוכל מצויין, הנוף מדהים ואפילו יש מזגן. ויחסית למקום שמדורג גבוה בטריפ אדוויזור, המחיר ממש סביר – 60$ לחמישה.

לשדה התעופה אנחנו מפליגים במעבורת (2$ לאדם) וזהו. נגמר.

אז מה היה לנו בשבוע הזה?

• ימי הפלגה – 7
• צלילות - 16
• שעות מתחת למים – 13.5
• מנטות - עשרות
• צבי ים – גם (רובם מוטרדים)
• כרישים – מאות
• דגים – מיליונים
• כריש לוויתן – אחד!!!
• וכיף – אינסוף

אם בתחילת המסע התייחסנו לזה כ"חווייה של פעם בחיים", הרי שעכשיו, בסופו, ברור לנו שנחזור לכאן.

להתראות במלדיבים!!!