מסע פייר פלאנט וחברים לאתיופיה - פברואר 2015 - פרק רביעי

 יום ראשון – 8/2/2015 – אנחנו מתעוררים בקמפינג לקול הבקר והצאן היוצאים למרעה. המקום קסום. אנחנו בלב חורשה, ליד מתחם המשפחה, ומסביב רק טבע. חגית בריאה, אבל התינוק של ראש הכפר חולה. הוא לא אוכל ויש לו חום. אנחנו שולחים את ההורים לכפר לראות רופא, כי אין לנו מה לתת לתינוק משלשל. מתארגנים בזריזות ועושים סיבוב בבית המשפחה. לומדים קצת על ה"האמר" ומנהגיהם. הבתים שלהם קטנים וכמעט חסרי ריהוט. הם באמת מגדירים את הסמן הימני של "הסתפקות במועט". לשבט ה"האמר" יש טקס התבגרות מעניין, הנער המתבגר אמור לקפוץ על 10 פרים בלי ליפול. יש טקס איפשהו בסביבה, אבל כיוון שחלק מהטקס כולל הכאה של הנשים ממשפחת הנער המתבגר, אנחנו מחליטים לוותר. לעומת זאת, אחת המשפחות מהשבט מחתנת בן, ויש כרגע טקס הבאת מתנות למשפחת החתן. אנחנו מחליטים לנסות להשתתף הטקס. אנחנו נוסעים עם ראש המשפחה שארחה אותנו, שרדו ועוד כמה מקומיים לבית משפחת החתן. ליד הבית עומדים כמה עשרות "האמרים" עם ענפים ירוקים בידיהם, ושרים. כשאנחנו מצלמים אותם הם מתחילים לצעוק עלינו שלא נצלם (זה מה שפילמון טוען). לאחר דיון קצר, שכלל מן הסתם הבטחה לתשלום כלשהוא, אנחנו מוזמנים להצטרף. החתן והכלה, מוקפים כמה עשרות בני משפחה וחברים, חוזרים לשיר ולרקוד לכיוון בית ההורים. הם נותנים להם את הענפים הירוקים, וכולם נכנסים לסוכה וממשיכים לשיר. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, ומקושטים בהמון מחרוזות. אנחנו מוזמנים לשבת איתם בסוכה. הכלה מגלה עניין רב בכובע קש שחגית קנתה בשוק בבוטג'ירה, וכיוון שזה היום שלה, חגית מעניקה לה את הכובע. טוב, אחרי שהיא חבשה אותו, גם אני לא הייתי לוקח אותו בחזרה..... לפני שאנחנו עוזבים, אמנון מעניק לחתן מתנת כלולות – פנס שנטען ידנית בעזרת דינמו. כל הזמן הזה שרדו עומדת בצד ומשגיחה עלינו. אנחנו הרי אורחים שלה אחרי הכל.

נפרדים החיבוקים ונשיקות מהמשפחה המקסימה ונוסעים לקיי אפר, עיירה קטנה על הדרך בין ארבמינץ' לג'ינקה. בדרך אנחנו חוצים את השבר הסורי אפריקאי. הירידה די תלולה ולמטה חום נוראי, אבל הנוף מדהים. מזל שהנסיעה קצרה, כי המזגן שאנדי הבטיח לנו ברכב לא ממש עובד. עולים לקיי אפר ועוצרים לברנצ׳ במלון זארסי מתחת לעץ מנגו ענק. יושבים בנחת מתחת לעץ ואוכלים ארוחת בוקר מעולה. השירותים בחדר 9 לא ממש נקיים, אבל זה עדיף על רוב השירותים בהם נתקלנו עד כה. לקינוח אוכלים מנגו ופאפיה ועושים קצת קניות אצל כמה מוכרים ששמעו עלינו והגיעו עם מרכולתם – מחרוזות, צמידים, כדים ומסיכות. כלכלת קיי אפר קיבלה דחיפה רצינית הבוקר.

נוסעים לג׳ינקה, שם נבלה את שני הלילות הקרובים. הדרך מלאה עדרי בקר והחבר'ה טובעים את הביטוי "הקטל ( (cattleבכבישים". ג'ינקה היא עיירה גדולה יחסית – מעל 20 אלף תושבים – עם שירותים מפותחים הכוללים דואר, בנק ואפילו בית חולים. היא לא מחוברת לאספקת החשמל הארצית, והגנראטורים שלה מספקים חשמל 16-20 שעות ביממה. אנחנו מתמקמים במלון סנטרל - סביר מינוס – אבל זה מה שיש כאן בדרום. הצוות של המלון ממש חביב ואנחנו יושבים על המרפסת לבירה של אחרי הצהריים. טיול קשה. אחרי מנוחת צהריים ומקלחות, מי שהספיק לפני הפסקת החשמל, אנחנו יוצאים לביקור במוזיאון המקומי. צריך להבין שמקלחת זה עניין מורכב. צריך גם מים וגם חשמל כדי לחמם אותם. בין הפסקות המים להפסקות החשמל צריך להיות ממש זריזים. בדרך למוזיאון חולפת על פנינו שיירת חתונה מקומית. ארבעה אופנועים מקושטים בבלונים מובילים את הרכב של ה"חתן-כלה" ואוטובוס מלווים מהכנסייה העירה. כולם לבושים במיטב בגדי החג שלהם, שמחים ועליזים. המוזיאון הוא אוסף של ממצאים מעמק אומו שנאספו במהלך השנים - קצת כלים של השבטים השונים, קצת מחקרים על נושא הכאת הנשים וגם עצם של פיל, אחרי הביקור אנחנו מוזמנים לראות סרט על שבט המורסי, אותו נבקר מחר. הסרט צולם ע"י בן השבט ומתאר את חיי המורסי והמאבק הבלתי פוסק שלהם מול שבט ה"ארי" השכן. גם אותם נבקר מחר. לקינוח אנחנו יושבים בגינת המוזיאון הנמצא מעל העיר ומתענגים על שקיעה מרהיבה.

ארוחת ערב (בלי אינג׳ירה) אנחנו אוכלים אצל טמניוש – חברה של אנדי שעל פי דבריו מספקת ארוחות גם למלונות בעיר. האוכל סביר, אבל מתחיל לחזור על עצמו – תפוחי אדמה, ביצים קשות, אורז, פסטה וירקות מבושלים. בדרך למלון אנחנו עוצרים בחנות מקומית וקונים עוגיות, לקפה שאנחנו שותים במלון. קשה, כבר אמרתי?

לילה טוב מג'ינקה.