הבוקר הופיעו במלון שלנו נציגי משטרת התיירות המקומית והתעניינו כיצד הגענו לכאן. בין קהיר ולוקסור לבין דאחלה יש מחסומים של משטרת התיירות שהיו אמורים לעצור אותנו, הרי אין כניסה לתיירים למדבר המערבי. הייסאם מסביר להם שאמנם הגענו מקהיר, אבל נסענו בדרכי המדבר ברכבי שטח, וכנראה בגלל זה החמצנו את המחסומים. אחרי דיון ארוך, מחליטים לא להחזיר אותנו כל הדרך לקהיר (תודה), אלא לשלוח אותנו לחארגה בלוויית שוטר פרטי שייקח אותנו לשם. הייסאם מבקש שיאפשרו לנו לבקר בארמון נאסר א-דין באל-קאסר, אם כבר הגענו עד כאן, והמפקד מחליט לאשר לנו את הביקור, אבל נבקר בארמון עם השוטר שלנו. אז אחרי ארוחת הבוקר שמכין לנו "צוות השלושה", אנחנו נוסעים לארמון באל-קאסר.
ארמון נאסר א-דין באל-קסר בנוי ברובו על שרידי עיר רומאית, ולא השתנה הרבה מאז הקמתו במאה ה-13. יש בו רחובות צרים שחלקם עדיין מכורים בגזעי עצי תמר. מעל חלק מדלתות הבתים שרובם מהתקופה העות'מנית והממלוכית, ישנם משקופי עץ מעוטרים. המסגד מתוארך לתקופה האיובית, יש בו צריח בן שלוש קומות (21 מטר) הבנוי מלבני בוץ, ומשקופי הדלתות שלו מעוטרים בפסוקים מהקוראן. בית משפט, שהיה גם בית הספר, שופץ ונפתח לביקורים. ניתן לראות בו את מדפי ספרים, כס השופט ותאי המעצר. לידו נמצא הגרדום, עליו תלו את מי שנמצאו אשמים ברצח.
באחד הבתים ישנה מערכת אבני ריחיים לטחינת תירס וחיטה, מהתקופה האיובית. המערכת עדיין עובדת וניתן לסובב את הרכב על השכב. לדעתי זו הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים מערכת אבני ריחיים פועלת.
בבית אחר השתמרה גת שמנים שלמה, עם מערכת ריחיים לכתישת הזיתים, מערכת סחיטה ובריכת אגירה לשמן. הנפח (חדד בערבית) עדיין מכין כלים שונים ממתכת על אש פתוחה בעזרת מפוח ענק.
ליד הארמון יש שוק מזכרות קטן. ברור שאנחנו קונים קצת שטויות. זו דרכנו לתמוך בקהילה המקומית.
אחרי הביקור נוסעים לדאחלה, העיר הגדולה באזור - כ-250 אלף תושבים. כולם בדואים. העיר די מוזנחת. אנחנו עוצרים לסיור קצר במרכז דאחלה עם השוטר שלנו (גם הוא אחמד) שממש גאה לספר לכולם שאנחנו מישראל. קונים קצת ירקות בשוק, מתווכחים עם מוכר כאפיות על מחיר הכאפיה שירדן רוצה לקנות (בסוף שלמנו 7 שקלים), ואפילו נפגשים עם מפקד משטרת התיירות המקומית, שבא לבדוק אם אנחנו נהנים בעיר שלו. הייסאם מארגן לנו ארוחת צהריים במסעדה מקומית, וחצי מכח המשטרה של דאחלה עומד מסביב ורק מחכה שנסתלק מכאן. הם ממש בלחץ שלא יקרה לנו כלום (עיקר שזה לא יקרה במשמרת שלהם...).
מדאחלה לחארגה מלוות אותנו שתי מכוניות משטרה ואמבולנס. אנחנו מרגישים ממש בטוחים, אבל תנסו לתאר לעצמכם איך נראתה הפסקת הפיפי....
באמצע הדרך הליווי שלנו מוחלף בכח משטרתי טרי שמגיע מחארגה. מסתבר שבאמת אסור לנו להיות כאן, אבל המשטרה המקומית ומשטרת התיירות מעדיפים ללוות אותנו ולהבטיח את שלומנו, במקום לשלוח אותנו כל הדרך חזרה לקהיר. אז מעבירים אותנו מיד ליד כל הדרך ללוקסור.
כחמישים ק"מ מחארגה יש עיר רפאים. מאות יחידות דיור צמודות קרקע וכמה עשרות בנייני דירות חדשים ויפים עומדים נטושים. הייסאם מסביר לנו שזו עיר שהוקמה עי הממשלה עבור צעירי האיזור. יש בה הכל, בניינים, רחובות סלולים, מדרכות, חשמל, מים, בתי ספר ואפילו בית חולים, אבל אף אחד לא הסכים לבוא לגור כאן. זה נקרא תכנון....
קצת לפני חארגה אנחנו מתחילים לראות את ה"ירדאנגים", כן, ככה קוראים לתופעה הזאת. אלה דיונות חול ארוכות, שנראות כמו סירות הפוכות.
חארגה, הידועה גם בשם אל-ח'ארג'יה (נווה המדבר החיצוני), שוכנת על תוואי דרב אל-ארבין, דרך 40 הימים, העוברת מסודן למצרים התיכונה וממנה למכה. זהו הגדול מבין נאות מדבר המערבייים והמרוחק ביותר מקהיר. המצרים הקדמונים קראו למקום נוווה המדבר של Thebes או המדבר הדרומי. נווה המדבר שימש את העוברים במדבר המערבי לאורך הדורות. דיונות החול העצומות היו מכסות את נווה המדבר, אלמלא ההרים המגינים עליו. העיר הגדולה של נווה המדבר היא חארגה, עיר של כ-100 אלף תושבים, והיא הרבה יותר נקייה ומסודרת מדאחלה. יש בה תאורת רחוב, גינון ציבורי ואפילו רמזור.
אנחנו מגיעים מספיק מוקדם, אז אנחנו מצליחים לבקר ב-Gabbanat al Bagawat - בית קברות נוצרי-קופטי מהתקופה הרומית (מאות 2-7 לספירה), שהוא אחד מאתרי התיירות של נווה המדבר. יש אן 263 קברים שמעליהם בנויים מואוזולאומים מאבן חול אדומה. כל המתחם התגלה רק ב-1976 ונפתח לקהל רק בסוף שנות השמונים.
לרוב הקברים כאן יש מבני כיפה - באגאוואט בשפה המקומית – ומכאן שמו של המקום. בחלק מהמואוזולאומים נמצאו ציורי קיר, אמנם לא ברמה של ציורי הקיר הפרעוניים, אבל גם ציורי קיר בני 1,500 עד 2,000 שנים זה משהו. בין השאר יש כאן ציור קיר של עקדת יצחק (אצל המוסלמים זה נקרא עקדת ישמעאל), יציאת מצריים ומסע בני ישראל לארץ ישראל. יש כאן גם כתובות קיר מהן ניתן ללמוד שהמקום שימש כנקודת כצירה ולינה לעולי רגל שעברו כאן בדרכם למכה. אז גם מגרפיטי אפשר ללמוד משהו.
את לילה אנחנו מבלים במלון קינג, שהבעלים שלו ליווה אותנו בביקור ב״באגאוואת״. הוא גם מספר לנו שהפעם האחרונה בה ירד כאן גשם הייתה לפני 10 שנים, וגם אז זה היה למשך כעשר דקות בלבד. זה מה שנקרא מדבר.
לילה טוב ממדבר סהרה.
