זקנים חסרי מנוח - סובב אנפורנה אחרי גיל 50 - פרק 12 - הטיפוס ממשיך

יציאה ממאנאנג בשבע בבוקר (לפני שעת הלחץ של רוב המטיילים). זה לא צחוק, יש שעת לחץ בסובב אנפורנה. רוב המטיילים, ועוברים כאן כ- 40 אלף בעונה (כחמישה חודשים), יוצאים לדרך בין שמונה לשמונה וחצי (מלבד, כמובן, יום מעבר הפס). ולמרות שיש עשרות כפרים בדרך, רוב המטיילים נוטים להתקבץ לאותם כפרים. אנחנו התחלנו את הימים שלנו בין שבע לשבע וחצי, מה שנתן לנו קצת זמן הליכה ללא שיירות. בעונה זה יכול להיות ממש מועיל. ההליכה ממנאנג ליאק קארקה לא מאוד קשה, קצת עליות נפאליות, אבל הרוב עליות ישראליות מתונות. עוברים כפר קטן בשם טאנקי, אם אפשר לקרוא לשלושה בתים כפר, וממשיכים לעלות.

באמצע העליה לכיוון יאק קארקה אנחנו מבחינים בגסט האוס קטן שלידו שולחנות ועליהם מאפינ'ס משוקולד. אנחנו עוצרים לבדוק מה זה ומתקבלים בברכה ע"י אישה שלא נראית מקומית: "ברוכים הבאים לגסט האוס שלנו". בדיקה קצרה מעלה שזו צרפתייה משטרסבורג שהתאהבה במקום ומבלה כאן חצי שנה בכל שנה (בחצי השני היא עובדת בצרפת). היא בדיוק אפתה את המאפינ'ס משוקולד צרפתי ומוכרת אותם בשישים רופי (שלושה שקלים) ליחידה. היא סיפרה לנו שיש הרבה מטיילים שאוכלים אצלה מאפינ'ס וממשיכים בלי לשלם. מוזר. רוב המטיילים שפגשנו עד היום לא הצטיירו לנו ככאלה שיקחו משהו בלי לשלם. אבל כנראה שיש גם כאלה. התכבדנו במאפינ'ס מעולים, שתינו הוט-למון, שילמנו וממשיכים.

יאק קארקה זה לא ממש כפר. יש בו שלושה או ארבעה גסט האוסים, וזהו. שיבה אומר שמכאן והלאה אין לפתח ציפיות בנוגע לאיכות השירות. כששאלנו לאיזה גסט האוס כדאי ללכת, הוא ענה: "כולם אותו שיט". ואכן, המקום די קודר, חדרים קרירים, שירותים בחדר, אבל המונח שירותים הוא מונח די חופשי -; אסלת בול קליעה בחדר פרוץ לרוח, עם חבית מים וקופסת פח שמשמשות לשטיפה. על מקלחות לא שאלנו.....

גם כאן חייבים לעלות להתאקלמות. עולים קצת, וחוזרים. בדרך חזרה לכפר אנחנו רואים עדר של יאקים צעירים חולף בדרכנו. חמודים היאקים. ראינו אותם מרחוק בדרך, והם נראים ממש משעשעים. חיה ענקית עם שיער פרוע וקרניים מתעקלות. הם משמשים כאן בעיקר להובלת מסעות בגבהים, לצמר (כולם מגולחים עד הבטן), ליצור גבינות וגם למזון. הנפאלים לא שוחטים פרות, אבל יאקים מותר. בכל מסעדה מגישים כאן סטייקים של יאק, יאק-בורגר, ואפילו יאק-קארי. עוד לא ניסינו. בארוחת הערב אנחנו משוחחים קצת עם הנוער שהולך איתנו במסלול. חבר'ה חמודים. רובם מבוגרים יחסית (26-30), לא החבר'ה בטיול הגדול אחרי הצבא. בשולחן לידנו משחקים סט -; משחק קלפים מורכב מאוד. לא ברור לי איך בגובה 4000 מטר יש להם כח לחשוב. אולי זה כל המריחואנה שגדלה כאן חופשי. שיבה אומר שהאל ההינדי שיבה (שעל שמו הוא נקרא) היה מסטול גדול, ובכל מקום שבו הוא עבר המריחואנה גדלה בשפע. סיפור נחמד....

אנחנו אוכלים מעט, קשה לאכול הרבה בגובה, והאוכל מבוסס בעיקר על פחמימות כי הן יותר קלות לעיכול. קצת שיחות עם הצעירים. הולכים לישון מוקדם כי מחר שוב עולים, מפתיע. אני מתחיל לחשוב שהתגובה הראשונה שלי להצעה להקיף את האנפורנה (למה מי מת? זוכרים?) היתה מתאימה.

בוקר חדש עולה על האנפורנה. הנוף עדיין מדהים. ההרים המושלגים מול המורדות הירוקים פשוט בלתי נתפסים. צריך לבוא לראות. שום תמונה (ויש לנו כבר 2000 בערך) לא תספר את הסיפור המלא. אנחנו קמים שוב לפני התרנגולות ויוצאים מיאק קארקה לכיון פאדי, שהיא התחנה האחרונה לפני הפס. קצת לפני יאק קארקה חצינו את קו העצים, הצמחיה הולכת ונעשית עשבונית, והנוף נפתח. מרהיב כבר אמרתי? היום אנחנו כבר אמורים להגיע לגבול הצמחיה, שממנו אין בכלל צמחים. הדרך קשה, אמנם רק כ-10 ק"מ, אבל השילוב של העליות התלולות והאוויר הדליל עושים אותה מתישה. האנגלי שהולך עם קבוצת המאלזים שמלווה אותה בימים האחרונים (הוא נשוי לאחת המאלזיות) אומר לנו: "זה הכל בראש, מה שהמוח יחליט -; הגוף יבצע". הוא נראה לא פחות מותש מאיתנו. עוברים את לדר, עוד כפרון עם שני גסט האוסים, וממשיכים לטפס. כשעה לפני פאהדי אנחנו מגיעים לירידה גדולה שמובילה לגשר שממנו עלייה גדולה לא פחות. מי הציע לבוא לכאן? אנחנו מתחילים לרדת מלאי יגון כי ברור לנו שכל צעד למטה יחייב שלושה למעלה (עולים בצעדים ממש ממש ממש קטנים). בסוף העלייה עומד בית תה קטן שבו אנחנו עוצרים לכוס תה חמה ואוכלים תפוחים שהגיעו ממארפה (בירת התפוחים של נפאל) שנמצאת מעבר לפס. אחרי ההפסקה ממשיכים לפאהדי בדרך ששיבה מגדיר "נפאלי ישר" ואנחנו מגדירים "סיוט מתמשך" (כשעה). פאהדי זה לא ממש ישוב. יש כאן גסט האוס גדול עם קצת שירותים, אבל אף אחד לא גר כאן בעצם. המקום הוקם לשרת את המטיילים. במעלה ההר (300 מטר יותר גבוה) עומד עוד גסט האוס -; הי קאמפ -; שממנו קצת יותר קל להתחיל את הטפוס לפס. יש לנו שתי אופציות -; הקלה, להשאר כאן, ולעלות להי קאמפ מחר ולפס מחרתיים, מה שאומר שנשארים עוד יום בגבהים הללו (פאהדי זה 4500 מטר, הי קאמפ - 4800) עם כל הקשיים של הגובה; והקשה, עולים היום וחוצים את הפס מחר. ההחלטה לא קלה. אנחנו די גמורים מהדרך לכאן, ועצם המחשבה על עוד 300 מטר..... מצד שני,עוד יום בגובה הזה.... אחרי התלבטויות ארוכות אנחנו מחליטים לעלות להי קאמפ. אין ספק, זה הקטע הכי קשה בסובב אנפורנה. גם פיזית וגם מנטאלית. רוב הדרך מעל קו הצמחיה. בשיפועים מופרעים לחלוטין. פשוט מטפסים למעלה. 300 מטר עליה על מרחק של בערך קילומטר אחד. תנסו פעם לעלות בשיפוע של 30% במשך שעתיים. סיוט. מאחרוי כל סיבוב אנחנו מקווים לראות את הי קאמפ, אבל הנפאל, אחרי כל סיבוב יש ........... עוד סיבוב.

המאלזים עולים מסביבנו, וגם הם מקטרים קשות. רק כשאנחנו מגיעים למעלה אנחנו מבינים שהמאלזים עלו את כל ה- 300 מטרים הללו רק כדי להתאקלם. הם יורדים חזרה לפאהדי, ויעשו את כל הסיוט הזה שוב מחר בבוקר. בהצלחה. אנחנו נשארים לישון בגסט האוס בהי קאמפ, אם אפשר לקרוא לזה גסט האוס. אוסף בניינים רעועים שמחולקים לחדרים קטנים ואפלוליים. בקתה קטנה שמשמשת כחדר אוכל, עם שולחנות עץ וספסלים. את האח שניצב באחד החדרים של הבקתה מסרבים להדליק, בהסבר המבריק: "אם נדליק את האח כולם ירצו לשבת בחדר הזה". נפאל. אני ממש לא רוצה להיכנס לתיאור השירותים כאן, אבל תארו לעצמכם את השירותים הכי גרועים שהשתמשתם בהם אי פעם, ועכשיו תורידו מזה 50%.

אנחנו בגובה 4800 מטר, ולכן חייבים לעלת להתאקלמות. קרן מרמת אביב (שדומה ליהודית רביץ) שאיתה שוחחנו בחדר האוכל הקפוא הגדירה את זה הכי טוב: "אני יכולה לחשוב על דרכים פחות נוראיות לענות את עצמי מלבד עליה של עוד 50 מטר להתאקלמות". מה לעשות? שיבה לא מוותר. אנחנו גוררים את עצמנו 20 או 30 מטר בעלייה לפני שאנחנו פורצים במרד ומשכנעים את שיבה שעדיף לו להישאר בחיים ולא לגרור אותנו עוד למעלה.

אנחנו חוזרים לחדר שלנו (לא היו חדרים זוגיים, אז כולנו יחד בחדר קנטן אחד), אוכלים ארוחה קלה (חגית לא, כי מרק השום שאכלנו אחרי הצהריים השפיע עליה לא טוב), ומתמוטטים למיטות. מחר זה קורה. מחר אנחנו עולים לטורונג-לה פס, פסגת המשא. זקנים, זקנים, אבל הגענו. אני לא בטוח שנצליח לישון הרבה הלילה, חוץ ממיכלי שישנה בלי בעיות בכל גובה, המחשבות נתונות למחר - עליה של 600 מטר בגובה של 5000 מטר זה מבצע לא קל, אבל אנחנו מאמינים!!