ליום ה-11
היום אנחנו נפרדים מהאי הראשי של מדגסקר, ויוצאים ליומיים מנוחה ב-Nosy-Be, אי קטן בצפון מערב מגדסקר (סוג של "אי של אי"), הידוע בחופים החוליים שלו, כפרי נופש ואתרי צלילה. אחרי שבועיים של ריצה, מגיע לנו נופש קצר, לא?
אחרי ארוחת בוקר נעימה באנקרנה לודג', אנחנו חוזרים לכביש שש, זוכרים? "כביש שש - הכי משובש שיש".... וחוצים (כמו הברווזים) את מדגסקר ממזרח למערב.
הדרך (המאוד משובשת) עוברת באזורים חקלאיים, בין כפרים קטנים מנוקדים בעצי מנגו, ליצ'י, דקלי רפיה וכמובן, אגוזי קשיו. אנחנו עוצרים ליד "שוק" מאולתר על אם הדרך בו מוכרות נשות אחד הכפרים אגוזי קשיו ופירות נוספים.
עץ הקשיו הוא עץ יפה, והחלק הכי מעניין בו הוא הפרי. מתוך עלי הגביע של הפרח מתפתח פרי מדומה בצורת אגס, שבשרו רך ומתוק, וקליפתו עדינה ואכילה. מקצה הפרי המדומה, מתפתח הפרי האמיתי דמוי אגוז. זהו אגוז הקשיו, שמבחינה בוטנית הוא לא אגוז, אלא פרי כמו השקד.
ללא עיבוד, אגוז הקשיו אינו אכיל. אגוזי הקשיו הנמכרים בשווקים עברו תהליכי חימום וקילוף לפני ששווקו. כל אגוז קשיו צריך לעבור טיפול מדויק על מנת להסיר את קליפתו בלי להגיר מהשרף על האגוז. לרוב הקליפה מוסרת בחימום עז, כגון אידוי או טיגון, והזרע מחולץ ממנה ומנוקה, ונבדק פרטנית. טיפול זה יקר יחסית לטיפול באגוזים אחרים, ומכאן מחירו הגבוה של אגוז הקשיו (תודה לוויקיפדיה). במדגסקר לא שמעו על יוקר אגוזי הקשיו, וקופסה של כ- 200-300 גר' עולה שלושה שקלים. אנחנו מבקרים גם במטע קטן של עצי קשיו. מעניין.
חוץ מקשיו, מוכרים כאן את פרי דקל הרפיה. שנראה כמו אצטרובל קטן וסגור, ופירות ג׳אמבלק - מין פרי סגול בצורת אגס בטעם שקצת מזכיר שזיף. הפירות הללו נמכרים באגורות בודדות ליחידה.
אנחנו עוצרים לביקור קצר במטע בשם - Bejofo Estate - ליד העיירה אמבנז׳ה. המטע הוקם ע"י צרפתי אחד (שאת שמו לא הצלחנו להבין) באמצע המאה ה-19. מ-1904 מגדלים כאן קקאו. יש להם 1,350 הקטאר של גידולים, מהם 600 הקטאר קקאו והשאר כל מיני תבלינים וצמחי בושם. המקום מייצר 9,000 טון פולי קקאו יבשים בשנה. בחישוב זריז, מדובר בהכנסה של מעל 27 מיליון אירו בשנה!!! הכל מיוצא לאירופה ומשמש בעיקר לייצור שוקולד.
במשך כשעה סיירנו במטעים של קקאו וילאנג-ילאנג (עץ שמפרחיו מפיקים שמן ריחני שמשמש בתעשיית בקוסמטיקה).
יש להם מזקקה למיצוי שמנים מהצמחים השונים, שנראית לדעתי בדיוק כמו שנראתה בזמן הקמתה בשנות העשרה של המאה הקודמת. את הקיטור מפיקים בעזרת תנור עצים עצום. סירי הענק המשמשים לבישול הפרחים והעלים עשויים נחושת. כך גם כל שאר הכלים במזקקה. מחמישים ק"ג פרחי ילנג-ילנג ו-400 ליטר מים, מפיקים ליטר אחד של שמן. לא סתם מחירי הקוסמטיקה בשמיים.
במפעל עיבוד הקקאו ראינו איך מתסיסים את הפולים במשך 6 ימים ארגזי עץ מכוסים שקי יוטה. גם זה לדעתי לא השתנה הרבה במאה ו-14 שנות המפעל. אחרי ההתססה מייבשים את הפולים בין שבוע לשבועיים בשמש ואורזים בשקים. כל העבודה ידנית, ובסופה מונפים שקי הקקאו (כל אחד שוקל 60 ק"ג) למשאיות, גם כן ידנית. בצד עומד טרקטור כף, אבל את העבודה עושים הפועלים.
בתמונות (משמאל למעלה עם השעון) – פרחי קקאו, פרי קקאו בשל, הפולים הטריים בתוך הפרי, איסוף הפולים הטריים, פולים לאחר 4 ימי תסיסה, הפולים היבשים, שקי הקקאו.
עוד חצי שעה ואנחנו באנקיפי, כאן מחכה לנו סירה מהירה שלוקחת אותנו לנוסי-בה. אני חייב לציין שכל תיאום ההעברות היה מעולה, ובכל מקום חיכו לנו. עוד נקודה לסריקה מאסקפייד.
לא, זו לא הסירה שלנו…..
נוסי-בה במלגשית משמעותו האי הגדול, לא כי הוא גדול, שטחו רק 320 ק"מ מרובעים, וביחס לאמא מדגסקר (600,000 קמ"ר) הוא ממש קטנטן, אלא כי הוא האי הכי גדול שיש למדגסקר. מסביבו יש עוד המון איים קטנטנים. חיים כאן כ-70,000 תושבים שעוסקים בעיקר בתיירות. נוסי-בה הוא "זנזיבר" של מדגסקר, לשדה התעופה הקטנטן של האי מגיעות טיסות ישירות מכל רחבי אירופה, ולאחרונה אף מאדיס אבבה. האי מרוצף כפרי נופש ומלונות בכל רמה, מחושות בדולרים בודדים ללילה, ל"ריזורטים" של "הכל כלול" ב-300 דולר ללילה.
המלון שלנו ליומיים הקרובים הוא Le Belvedere, והוא נמצא ממש על הצוק שמעל חוף הים, בנקודה הכי צפונית של נוסי-בה. מלון זו הגזמה, זה יותר פנסיון קטן. יש כאן שישה חדרים ענקיים, עם מרפסת הצופה לים שעליה מגישים גם את ארוחת הבוקר.
המלון שייך לפנסיונרית צרפתייה שגרה כאן. היא גם הטבחית, גם המארחת וגם המנהלת. אכלנו כאן את אחת מארוחות הערב, האוכל ממש נפלא!! רוזי, ה״לך תביא״ של המקום, מדהימה - זמינה, חייכנית, קשובה. היא גרה עם בעלה ליד המלון. היא המפרנסת, כי בעלה ניסה להקים חנות לצרכי כתיבה והדפסה, אבל לא ממש הלך לו. מעניין למה. אמנם ביומיים שהיינו במלון לא היו מים מהצהריים עד הערב, ונאלצנו להתרחץ עם דלי, אבל למרות זאת - 8.5 בסולם ה״זקנים״.
את היומיים בנוסי-בה אנחנו מקדישים למנוחה, סוג של. חגית ואני הולכים לצלול בריזורט שנמצא ליד המלון שלנו –- Andilana Beach resort אחד מאתרי "הכל כלול" היותר פלצניים כאן. שתי צלילות מסירה לאתרים Loic ו-Plesco, כולל הדרכה וציוד מלא, 240€ לזוג. יקר, אבל שווה. הראות מעולה, המים חמימים (27C)וכמויות הדגים מדהימות. אין הרבה דגים גדולים כמו במלדיבים, אבל אלמוגים בכל הצבעים, דגי ריף מכל הסוגים, וכריש מפעם לפעם, מפצים על הכל. היה מדהים.
עידו ומיכל חורשים בינתיים את החוף ומשנרקלים ליד אחד האיים היותר קטנים.
חוצמזה - בטלה, מנוחה, שווקים, מוחיטו ושקט. כמו שאמרנו, אחרי שבועיים של ריצה, מגיע לנו קצת חופש. לא? או כמו שעידו שואל אותנו כל רגע – "למה מגיע לנו כל הטוב הזה?"
את אחת הארוחות אנחנו אוכלים ב-Chez Loulou, מסעדה קטנה ממש על קו המים מתחת למלון שלנו. פטריס - מנהל המסעדה - שאישתו רופאה מקומית, איש מקסים. הוא עזר לנו לארגן את הצלילות, היה המלצר שלנו בארוחת הערב והברמן על הבר. הוא גם הסביר לנו ש״במדגסקר, כשאתה חולה אתה לוקח כדור, כשאתה ממש חולה אתה לוקח מטוס.....״
אנחנו כבר מתגעגעים לנוסי-בה…
