אחרי ארוחת בוקר לדאקית, מן פיתה דקיקה עם חביתה, אנחנו יושבים עם סונם, בעל המלון, ומתארגנים לשבועיים הקרובים. בתוכנית טיול של 4 ימים בעמק נוברה, הבייבי טרק, ורפטינג על נהר זאנסקאר. חמוד סונם, הוא מנסה לדחוס כל מה שרק ניתן לראות באזור לה לתוך השבועיים שלנו. הוא מבטיח שיביא חבר שלו, שממש אפשר לסמוך עליו, שיש לו סוכנות טיולים, והוא ייתן לנו הצעת מחיר. בינתיים אנחנו יוצאים לטיול נוסף בעיר. הפעם לחגית יש תגבורת, אז אנחנו נכנסים לחנויות ועושים קצת קניות.
אחת החנויות היותר נחמדות היא, על פי בעליה שיושב בכניסה ומזמין אותנו (כמו כולם) לביקור -Last shop and best shop. החנות היא האחרונה (מכאן שמה) בקצה הצפוני של הרחוב המקביל למדרחוב ממזרח. המוכר הוא בחור צעיר ונחמד, ממש לא דוחף, עם סחורה יפה ומחירים סבירים. ברור שקנינו כמה ארנקים רקומים. מכאן אנחנו ממשיכים לסוכנות של Airtel לקנות סים קשמירי. טיפ - צריך 4 תמונות פספורט וצילום של הדרכון ושל הדף של הוויזה. המחיר 250 רופי ל-200 דקות שיחה ו-420 מגה דאטה. אין תוכנית יותר גדולה, ולוקח יום להפעיל את הסים. להוספת קרדיט צריך להגיע לנקודה של איירטל. כיוון שהתעייפנו מאוד, 3,500 מטר אחרי הכל, אנחנו יושבים לשתות משהו בLehling cafe - (טיפ) חנות של ספרים באנגלית עם בית קפה קטן, בקומה השנייה של אחד הבתים במדרחוב.
יש כאן דאייט קולה קרה ומיצים מעולים. את המיצים מכינים כאן ממים מינרליים!!! ראינו במו עינינו. לא אכלנו כאן, אבל האווירה והמיצים שווים ביקור. אחרי עוד קצת חנויות אנחנו הולכים ל"מרכז הברית של נשות לדאק". זהו ארגון לא ממשלתי שמטרתו לקדם שוויון במעמד הנשים המקומיות ולשמר את התרבות הלדאקית. הארגון מפעיל מרכז מידע, בית קפה המגיש אוכל מקומי, ספרייה, וחנות מזכרות שהמוצרים בה מיוצרים ע"י נשים לדאקיות. המקום פתוח משני עד שבת בין 11:00 ל 16:00. כשהגענו "נחטפנו" לראות את "הסרט" שהסתבר כסרט תעמולה של עמותה אוסטרלית (לא קשורה כלל לנשות לדאק, אלא רק משתמשת בבית שלהן להצגת הסרט) המקדמת לוקליזציה של לדאק. לדעתי זה בזבוז זמן, אבל הישיבה על מזרונים נוחים אחרי הטיפוס לכאן הייתה נעימה. את המשך היום, והערב העברנו באזור צ'נגספה. קצת חנויות, קצת קפה, קצת מנוחה – 3,500 מטר, זוכרים.
את היום השלישי שלנו ב-לה אנחנו מקדישים לאטרקציות – ארמונות ומקדשים. אחרי ארוחת בוקר ישראלית בג׳רמן בייקרי, מקום ברחוב הראשי שמגיש 7 סוגי ארוחות בוקר, אנחנו עולים לארמון לה. זו עליה שאורכת כחצי שעה, עם מלנתלפים מדרגות ושיטת שילוט מעניינת. טיפ – בואו לכאן רק אחרי שהתאקלמתם היטב לגובה, ושימו לב לשילוט, הוא יכול להיות במקומות בלתי צפויים - על המדרגות, על משקופי הדלתות או סתם על שלטים בלתי ברורים. זה די מתסכל שעליה קטנה כזאת מרגישה כל כך קשה, אבל אנחנו בגובה..... מחיר הכניסה לארמון 200 רופי (להודים זה עולה 15, אבל ככה זה בכל מקום בהודו).
הנוף עוצר נשימה!!! תרתי משמע. הארמון בן 9 הקומות נבנה במאה ה- 17 ע"י מלך לדאק - סנגה נאמגיאל - ושימש כביתה של משפחת המלוכה הלדאקית, עד שזו נאלצה לעבור לארמון בסטוק, כפר קטן דרומית ל-לה. בכל קומה בארמון יש משהו אחר - תערוכת צילומים, מוזיאון קטן, מקדש בודהיסטי קטנטן, אבל בעיקר נוף שהולך ומשתפר. אנחנו איזה 400 מטר מעל לה והעיר פרושה כעל כף היד, עם המדבר הטרשי וההרים המושלגים שמסביב. אחרי הארמון אנחנו עוצרים במסעדה קטנה על הנוף למיצים ושירותים - ממש נקיים, וממשיכים למבצר הניצחון הנמצא במרחק של 700 מטר בלבד מארמון לה, אבל 100 מטר שלמים מעליו. בצמוד למבצר נמצאים מנזר נאמגיאל טסמו והטסמו גומפה (הגומפה האדומה) אותה רואים מכל נקודה ב-לה.
המנזר נבנה במאה ה- 15, והמבצר, לזכר ניצחונם של הלדאקים על הקשמירים, בתחילת המאה ה- 16. עוד חצי שעה טיפוס לא פשוט ואנחנו למעלה. במקדש הקטן יש פסל מוזהב של הבודהא העתידי בגובה של כ-10 מטר. הוא מאכלס שלוש קומות של המנזר. רק בשבילו שווה להגיע (טיפ). וכמובן בשביל הנוף - עוצר נשימה!!! כניסה למתחם עולה 30 רופי, אותם משלמים לנזיר אמתי היושב בכניסה. חזרה העירה אנחנו יורדים בדרך אחורית שהנזירים לא ממש אוהבים שמשתמשים בה. היא מתחילה ליד הדלת של המנזר עם הבודהא, יורדת במתינות עד העיר בשביל סלול ונוח. העלייה מכאן יכולה להיות מאתגרת בגלל המדרגות שנוטות להיות קצת גבוהות.
אחרי התאוששות קצרה במלון והתייעצות עם סונם, אנחנו מחליטים לעלות לשאנטי סטופה במונית - 300 רופי וול ספנט... השנטי היא סטופה מרשימה המשקיפה על כל העיר מראש גבעה המתנשאת לגובה של כ- 4,300 מ', כ-800 מטר מעל העיר. טיפ – אל תעלו לכאן ברגל אם אתם לא ממש מאוקלמים, מקסימום, קחו מונית ב-300 רופי. הסטופה נבנתה ב-1985 על גבי סטופה עתיקה שעמדה כאן, ואת אבן הפינה הניח הדלאי לאמה עצמו. המקום מטופח ומרשים, עמוס פסלים ותחריטים של בודהות שונים, והנוף מרהיב. קצת פחות עוצר נשימה בגלל המונית..... פתוח כל יום מהזריחה ועד 9 בערב, הכניסה בחינם.
בחזרה בעיר אנחנו עושים עוד קצת קניות ויושבים לארוחת צהריים מאוחרת ב קפה פלאנט פוד, מקום אהוב במיוחד על ישראלים. הכי מומלץ לשבת על הגג באזור של המזרונים והשטיחים, למרות שזה מחייב טיפוס בגרם מדרגות ברזל מפחיד וחליצת נעליים. אווירת השאנטי והנוף מפצים על כך. אנחנו אוכלים ארוחת פיוז׳ן אקלקטי - ציקן טיקה מסאלה (הודי), המבורגר עם גבינה וחביתה (אמריקאי) וסלט ירקות עם אבוקדו (ישראלי). אפרופו ישראלים, בכל פינה ירדן פוגשת חברים, הן מהבית והן כאלה שהכירה במהלך הטיול כאן, וכולם ממש מקנאים בה שההורים שלה (אנחנו) כאן. אז אם אתם מתלבטים, אז לא, הילדים שלכם לא עושים את זה מנימוס, הם באמת שמחים שאתם באים לבקר אותם בטיול. בדרך חזרה למלון אנחנו עוצרים לקנות פשמינה באחת מ-643 החנויות ברחוב צ׳נגספה. הבחור מראה לנו פשמינות החל ב-200 וכלה ב-45,000 רופי. הכל תלוי בטיב הצמר ואיכות העבודה. הוא מסביר לנו שהוא מקשמיר ומתפתחת שיחה על היחסים בין הודו לקשמיר. הוא טוען שיש סיכוי שהחבל יקבל עצמאות, בעיקר בגלל התמיכה של סין בו. ימים יגידו, בינתיים קנינו צעיף נחמד ב-400 רופי. ברחוב צ׳נגספה אפשר להוריד 30-50% מהמחיר בממוצע, תלוי בסבלנות שלכם, כי להודים יש המון סבלנות….... זהו להפעם. מחר אנחנו יוצאים לכבוש את עמק נוברה.
יאק, יאק, יאק, לדאק