כמו שאתם אולי יודעים, כבר כמה שנים אני מעורב בפרויקט סיוע חקלאי באתיופיה, ומי שלא יודע שיחפש בגוגל או בפייסבוק Fair Planet ויעשה לנו לייק. אני מחכה...... יופי. נמשיך. אני מבקר באתיופיה כמעט אחת לחודש במהלך החורף ומנסה לנהל מקצועית שלושה פרויקטים שונים עם צוות קטנטן ומתנדבים מדהימים, שעושים עבודת קודש בשטח. המסע שלנו התחיל במשפט תמים של חגית (החצי הטוב שלי) - ״אולי אצטרף אליך לנסיעה לאתיופיה בפברואר״ - ונגמר במשלחת של 13 משתתפים - אנשי פייר פלאנט, משפחה וחברים. נכון שגם אביב וגם אבשל טוענים לכתר ה״יזם״ של המסע, אבל כיוון שההיסטוריה נקבעת ע״י מי שכותב אותה, הכתר הוא של חגית. וככה הגענו חגית ואני, יעל (אחותי הקטנה), שושן (המקימה והרוח החיה של פייר פלאנט) ואבשל, אביב (אח של שושן) וגילה, אמנון (הצלע השלישית של פייר פלאנט) ואריאן, טלי (יו"ר ועדת ביקורת) וגבי, טניה וקרן (חברות) לאוטובוס אתיופי הדוהר במהירות 40 וקצת קמ"ש מאדיס דרומה. אבל בואו נתחיל בהתחלה.
יום חמישי - 5/2/2015 – אנחנו מתייצבים לטיסה מוקדם (זה בעצם עוד יום רביעי (כי יש לנו המון מטען וצריך לחלק בין כולם . טוב שלא פותחים לנו את התיקים, כי כמויות האוכל והחטיפים שאנחנו לוקחים למתנדבים שלנו, בשילוב ציוד השקיה ומדידה, חבלים, שלטי סימון, ועוד כל מיני שטויות, היו גורמים להרמות גבה אצל כל בודק ביטחון. בסוף אנחנו מצליחים לעלות לטיסה עם כל התיקים . מזל שאתיופיאן מרשים לקחת 30 ק״ג לאדם. הטיסה עוברת מהר ואנחנו באוטובוס שלנו באדיס עם סיסאי הנהג ותמר המתנדבת שבאה לקבל את פנינו בשדה התעופה. גם הסבלים שמעמיסים לנו את הציוד על האוטובוס חושבים כנראה שהגזמנו, כי הם דורשים תוספת... יוצאים מאדיס מהר כדי לברוח מהפקקים של הבוקר, שתל אביב ביום קשה זה כיף לידם. עוצרים לקפה ממש בפאתי אדיס, לפני היציאה לכפר. הבחור שמכין את הקפה מתקשה להתמודד עם 13 מקיאטו כפולים בשעה כל כך מוקדמת, אבל בסוף הוא מסתדר ואנחנו נהנים מקפה משובח ויוצאים לדרך. זה המקום לספר שבעניינים קולינריים אתיופיה זה לא יעד מועדף, אבל קפה הם עושים מעולה. בכל פינת רחוב ובכל עצירה על אם הדרך אפשר למצוא בריסטה מקומי שמכין לכם מקיאטו, או מקיאטו כפול, או בונה (BUNNA) שזה קפה שחור. אחד הפינוקים הבודדים באתיופיה. האוטובוס נוח מאוד. מזל שלא התפשרנו על מיניבוס. סיסאי מנווט בין הולכי הרגל, הכבשים, הפרות, החמורים והעגלות, שכולם מרגישים כאן בבית באמצע הכביש. שעתיים וקצת של דהירה (במהירות 40-60 קמ"ש) בין כפרים ועיירות קטנות , בנוף מדהים של אתיופיה הכפרית - בקתות קש, פחונים , שדות טף לאחר קציר והמון עצי בננה שהם בעצם לא בננה, אבל עליהם בהמשך. אנחנו מגיעים לבוטג׳ירה לארוחת בוקר שהכינו לנו המתנדבים. סלט ירקות, סלט אבוקדו, לחם טרי מהמאפיה המקומית (כן, יש לחם באתיופיה, אפילו לחם טעים. אז למה כולם אוכלים כאן אינג'ירה?) וכמובן קפה. הבינו את הראש שלנו החבר'ה, כל הכבוד.
אחרי הארוחה אנחנו יוצאים לסיור קטן בשדה העגבניות של הפרויקט, חלק מאיתנו צריכים גם לעבוד..... החבר'ה עשו עבודה נהדרת והשדה מדוגם לתפארת. אפילו שתלו גן ירק בחלקה הפנויה. כל הכבוד. לשאלת האורחים "מי זה הטיפוס החשוד שמסתובב ליד השדה עם רוגטקה?" אנחנו מסבירים שזה מוחמד השומר, והרוגטקה זה כדי להרחיק את הקופים שמתים על עגבניות. אחרי מנוחה קצרה במלון הכי מפואר בבוטג'ירה – רדיאט – אנחנו יוצאים לארוחת צהריים. מסעדת זומר היא מסעדה מקומית טובה, והיום מגישים שם ביינט, שזה אינג'ירה עם 6-7 סלטים מבושלים של עדשים, חומוס, סלק, תפוחי אדמה ושעועית. זו מנה צמחונית, ולדעתי זה האוכל הכי טעים שהאתיופים עושים. למרות האינג'ירה. מי שלא מכיר, אינג'ירה זה הלחם האתיופי. הוא מין פיתה שטוחה עשויה טף. כיוון שהטף נטול גלוטן, הפיתה מותפחת עם מחמצת ולא עם שמרים, והטעם בהתאם. חמצמץ. אבשל ואביב מזמינים טאגבינו, שזו מחית של שעועית עם תערובת תבלינים חריפה, עם אינג'ירה כמובן. המסקנה של אביב היא - "זה נגמר ביני לבין האינגירה ". אחרי הארוחה - טקס מלרון. חצי קבוצה החליטה לקחת כדורי מלרון למניעת מלריה, למרות שניסינו להסביר להם שאין מלריה בגובה 2000 מטר מעל פני הים. לא נורא, קצת הזיות לא הזיקו לאף אחד. אז אחרי כל ארוחת צהריים מישהו אומר "מלרון" וכולם שולפים את הקפסולות. רק שנהיה בריאים....
אחרי האוכל אנחנו נוסעים לבקר כמה מהחקלאים שמשתתפים בפרויקט שלנו. מרתק. כולם גרים בבקתות קטנות, חלק עם גג קש וחלק עם גגות פח. השוורים, שהם חלק מהמשפחה, גם הם גרים בבקתה משלהם, צמוד לבקתת המגורים. אין חשמל, אין מים זורמים, השירותים בקצה המתחם, ליד הגדר, והמטבח משמש גם מגורים לפרה. אבל הכל נקי ומצוחצח, ערוגות פרחים בכניסה לבקתת המגורים, הילדים מסודרים ומחונכים (אנחנו עוד לא מעריכים את זה, אבל בדרום כולם מתנפלים עליכם בקריאות "מאני, מאני, מאני" וכאן הם פשוט נחמדים). אחרי כמה שדות וכמה מתחמי מגורים אנחנו חוזרים למלון לארוחת ערב שגולתה הוא הפנים של אבשל כשהבין שתבשיל השעועית שקרן שכנעה אותו להזמין, זה בעצם אותו טאגבינו שגרם לו כבר בצהריים להרהר שוב בהחלטה להצטרף לטיול הזה.
לילה טוב מבוטג'ירה, אתיופיה.
