הפארקים של דרום טנזניה - היום השני – ממיקומי לרואהה

ליום הראשון

אנחנו קמים בבוקר וחגית עם קלקול קיבה נורא. הרבה יותר חמור מאתמול. נסטור נוסע להביא תרופות מבית המרקחת הקרוב, ואנחנו מחכים שעתיים לראות אם המצב ישתפר. יובל ואני אוכלים ארוחת בוקר מושקעת, עם חביתות, טוסטים, מגוון ריבות וממרחים ואפילו פנקייקים עם סירופ מייפל. יש כאן גם קפה מצויין, דבר שממש אינו מובן מאיליו בטנזניה, ארץ של שותי תה.

חגית שבגבורה רבה לקחה את התרופות שנסטור הביא לה, מתחילה להתאושש ואנחנו מחליטים להמשיך. ב-10:00  אנחנו נפרדים מהלודג' שלנו ויוצאים לכיוון אירינגה, העיר הגדולה שליד הפארק הבא – רואהה.

מיקומי הוא כפר גדול ונראה די עשיר. יש כאן חנויות גדולות, בתים מפוארים ואפילו מכוניות פרטיות. למרות שנסטור קורא לו כפר, לנו זאת נראית ממש עיירה. אנחנו חוצים את מיקומי ומתחילים לטפס בהרים בין המוני משאיות המובילות תוצרת מנמל דר-א-סלאם לכל רחבי אפריקה. הנסיעה איטית ומעייפת.

 אחרי העליה בהרים, אנחנו מתחילים לנסוע לצד נהר רואהה שמגיע מהפארק אליו אנחנו נוסעים. אנחנו נוסעים בעמק מלא בהמוני עצי באובב. לא לחינם הוא נקרא עמק הבאובבים, יש כאן אלפי עצי באובב בגדלים שונים. חלק מהעצים גדלים ממש על קו המים של הנהר ולכן הם ממשיכים להוציא עלים גם עכשיו כשרוב הבאובבים יבשים. לאורך הדרך אנחנו עוברים בכפרים מתמחים. כל כפר מייצר משהו אחד עיקרי, והתושבים מוכרים אותו על הכביש. אפשר למצוא כאן עגבניות, חצילים, בצל, סלי קש, עבודות עץ ואפילו אזור שמוכרים בו אבנים לבנות מסותתות לדקורציה. הדרך לאירינגה לוקחת לנו ארבע וחצי שעות, עם הפסקה בבית מרקחת מקומי מאוד כדי לקנות לחגית תרופות נגד בחילה כי היא לא מפסיקה להקיא. מסכנה.

 אירינגה היא עיר תעשייתית גדולה עם כ- 200,000 תושבים. כיוון שהיא נמצאת בגובה של 1,500 מטר מעל פני הים, היא אחד המקומות הקרים ביותר בטנזניה ובחורף (יוני-אוגוסט) הטמפרטורות כאן יכולות לרדת בלילות מתחת לאפס. אין כאן הרבה מה לראות, אז אנחנו רק עוצרים לצהריים ב-נמה-קראפטס, מסעדה קטנה עם חנות מזכרות שמנוהלים ע"י נכים. חגית עדיין לא בשלה לאוכל, למרות שהתרופות עוזרות ומצבה משתפר, אז יובל ואני נכנסים לאכול משהוא וחגית מחכה לנו עם בקבוק קולה בחנות מזכרות סמוכה, שהבעלים שלה רץ והביא כיסא ושולחן כדי שתוכל לשבת בנוחות. נחמדים הטנזנים.

אנחנו מוותרים על החנות כי חגית לא איתנו ועולים ישר למסעדה. נחזור לחנות אחרי הספארי. המלצר שלנו ב-נמה-קראפטס חירש, אז אנחנו כותבים את ההזמנה בפנקס מיוחד שהוא מביא לנו. האוכל ממש טעים והאווירה נחמדה. א חנו פוגשים כאן את אלחנן וקים – שני צעירים מישראל שמטיילים כבר חודשיים בטנזניה. עולם קטן.

 אחרי ההפסקה באירינגה אנחנו ממשיכים לכיוון פארק רואהה. קצת אחרי היציאה מהעיר הכביש מתחלף בדרך עפר סלולה שלאורכה אנחנו נוסעים בין כפרים קטנים ליערות גדולים עד הכניסה לפארק. שעתיים מאירינגה עד שער הפארק.

שמורת הטבע רואהה, המשתרעת על פני שטח עצום של כ-20 אלף קילומטרים רבועים (כמעט בגודל מדינת ישראל), היא אחת משמורות הטבע הגדולות ביותר בטנזניה. השמורה עשירה בצמחייה מגוונת ובמינים רבים של בעלי חיים, חלקם נדירים כדוגמת הקודו הגמלוני (Greater Kudu) אותו לא ניתן למצוא באף שמורה אחרת – ואחרים המצויים בסכנת הכחדה, כדוגמת אוכלוסיית כלבי הבר.

 שמורת רואהה מרוחקת יחסית מאיזורי הספארי הפופולאריים של המדינה, המתרכזים בעיקר בצפון, ולכן  היא אתר תיירות בתולי באופן יחסי. שמורה, שבה הטבע שומר על אופיו הפראי ושגרת החיים של חיות הבר כמעט ואינה מופרעת על-ידי בני האדם.

מהשער אנחנו בנסיעת ספארי (גג פתוח ומצלמה בהיכון) של 45 דקות עד הלודג׳ שלנו - רואהה ריבר לודג׳. הלודג' הזה מדהים. הוא יושב על שפת הנהר, בלב ליבו של הפארק. כל הבקתות ממוקמות ממש על קו המים והמסכדה יושבת בפיתול הנהר על נוף מהמם. אין גדר מסביב ללודג', אז בלילה מלווה אותנו לוחם מסאי חמוש מהחדרים למסעדה וחזרה, כי מפעם לפעם חודרות חיות בר לשטח הלודג'.  יש כאן 26 בקתות אבל אנחנו כאן לבד עם צוות של שישה עובדים ומנהל שכל מה שיש להם לעשות זה לטפל בנו. קצת עצוב לראות מה הקורונה עוללה לתיירות כאן. החשמל מגיע מגנרטור מקומי, והוא עובד 4 שעות ביום, בערב ובבוקר, אבל יש תאורה סולרית ומים חמים בשפע.

אנחנו מקבלים שתי בקתות, כי כמו שאמרנו אין להם עודף לקוחות. החדרים כאן עצומים, עם מיטות אפיריון מעץ, פינת ישיבה, מרפסת הצופה על הנהר וחדר אמבטיה שיכול לארח כפר מסאי קטן. השף לא מתעצל, ועל אף שאנחנור רק שלושה, הוא מכין לנו ארוחת הערב מפוארת הכוללת אפילו קינוח של פודינג תוצרת בית עם סלט פירות קצוץ קטן. סיום הולם ליום מפרך בדרכים.

 לילה טוב מהפארק הלאומי רואהה בטנזניה.

 ליום השלישי