הרחוב הראשי של טיאנג'או נראה כמו ג'בליה תחתית לאחר ביקור של מחלקת טנקי מרכבה. הכביש משובש קשות, הביוב זורם לצד הדרך, המדרכות מלאות מהמורות, וכל האווירה אומרת זמניות. כפי שיסתבר לנו בהמשך השבוע, טיאנג'או הוא כפר מתקדם ומפותח. ככה זה בסין הכפרית, את רוב זמנם הסינים משקיעים בעבודה יצרנית, הדאגה לתשתיות האזרחיות היא משנית. עם זאת, בניגוד לאזורים כפריים במדינות אחרות, בכל בית יש מים זורמים, חשמל, טלפון ואפילו טלוויזיה בכבלים (או לווין). לאחרונה, אפילו האינטרנט הגיע לסין הכפרית, וכמעט בכל כפר יש שרותי אינטרנט בספרייה.
הפגישות מאוד מוצלחות, יש עניין לשתף פעולה, אולי עוד נעשה כאן עסקים. לאחר ארוחת הערב (Hot-Pot, אלא מה) אני מוזמן לבילוי באתר הקריוקי המקומי, הנמצא כזכור בקומה מתחתי במלון. אנחנו מובלים לחדר גדול ובו מסך רחב עליו מוקרנים שירים סיניים שלצידם מילות השיר (בסינית כמובן). את החדר מאכלסות שתי נערות סיניות חינניות, שתפקידן הוא לשיר איתנו ולגרום לנו להזמין כמה שיותר אלכוהול. צ'ן מתגלה כזמר חובב לא רע בכלל, והוא צולח שלושה שירים ללא תקלות, גם וואנג שלנו עושה חייל, וסוחט מחמאות מהצוות המקומי. לאחר כמה וכמה בירות, נוטל את המיקרופון דונג, עוזרו האישי של צ'ן, וכאן אני מתחיל להתגעגע לזעקות של אתמול בלילה. האיש לא רק שאינו יודע לשיר, הוא גם עושה את זה במרץ רב ובקול גדול. התוצאה מעוררת חלחלה, ואני נאלץ לנשוך את שפתי כדי לא לפרוץ בצחוק גדול. הסינים לוקחים את הקליוקי שלהם ברצינות תהומית, ואנחנו עוד נרצה לחזור לכאן, אולי. נשברתי ונטשתי אחרי כשעה תוך שאני מתנצל עמוקות בפני מאחרי וטוען לעייפות קשה שמקורה בג'טלג, הרי כמה שירים סיניים אתה כבר יכול לשמוע בערב אחד. לפי עיניו של וואנג למחרת בבוקר, להם זה לקח עוד כמה שעות. אני משוכנע שהם נהנו.
