זקנים חסרי מנוח - סובב אנפורנה אחרי גיל 50 - פרק 11 - הטפוס ממשיך

הפרק הזה נכתב יומיים אחרי הקודם, בבית המלון שלנו (Yeti Hotel) במאנאנג, אחרי יום מנוחה וטיפול אינטנסיבי ברגליים. נתחיל מהסוף -; כולם בסדר, הרגליים משתפרות ואנחנו מוכנים להמשך הטפוס.

אבל בואו נחזור לבוקר היום השישי לטיול. התעוררנו בפיסאנג לעוד בוקר מרהיב. שמים כחולים, שמש חמימה, אוויר נקי וצלול, פשוט מרהיב. ממזרח לנו מציץ פיסאנג פיק (רק 6000 מטר), ומצפון צ'ולו מזרח (גם הוא רק 6000), שהוא חלק משרשרת הרי הצ'ולו. שיבה הסביר לנו שבנפאל, הר שגובהו מתחת ל- 5000 מטר לא מקבל שם (שמעתם? מירון, חרמון, כרכום ומשה - בנפאל הייתם כולכם חסרי שם). אנחנו מעמיסים תרמילים, נפרדים מבעלת המלון ויוצאים לדרך. הדרך היום לא קשה. בסך הכל עולים 240 מטר, אבל אנחנו עדיין לא מאוקלמים לגובה הזה אז הולכים לאט. כל הדרך מלוות אותנו הפסגות המדהימות של הרי האנפורנה ואנחנו מצלמים בלי הפסקה. העיירה הראשונה שאנחנו מגיעים אליה אחרי כשלוש שעות עלייה היא הומרה (Humde). למה עיירה? כי יש בה שדה תעופה. יש לכאן טיסות סדירות של איר נפאל כשמזג האוויר מאפשר זאת... אבל בעיקרון זה יותר שדה תעופה למקרי חירום. אנחנו עוצרים בבית תה קטן לשתייה חמה וחטיפים ומפלרטטים עם ילד נפאלי קטן שמתעקש להציע לי מהחטיף שלו - תפוח עץ בקינמון. אני מנסה, דווקא טעים. טוב שהבאנו הרבה אימודיום... ממשיכים לכיוון מוגי, כפר קטן שנמצא כשעה וחצי מאיתנו בדרך די ישרה. אנחנו חוצים את הנהר מספר פעמים על גשרים שחלקם מעץ וחלקם מתכת ומגיעים למוגי. אין הרבה מה לספר על מוגי. מכאן הדרך מתחילה שוב לעלות בהר לכיוון בראקה. עוד כמה גשרים תלויים ומפחידים ואנחנו בבראקה. כאן אנחנועוצרים לצהריים במלון קטן בשם ניו יאק. למלון יש מאפייה שמציעה כל מיני מאפי שמרים, אבל שיבה לא מציע לנו לאכול מהם אלא אם ראינו אותם יוצאים מהתנור. יש כאן מקומות שממחזרים את המאפים הללו במשך הרבה ימים. אנחנו אוכלים מרק וממשיכים. עוד שעה בעלייה מתונה (עלייה ישראלית לפי שיבה) ואנחנו במאנאנג. מתמקמים במלון יטי ויוצאים לחפש את הרופאים. אין רופאים. הם יגיעו רק בעונה שמתחילה באוקטובר. הרגליים שלי לא משהו. כשאנחנו יורדים להזמין ארוחת ערב מספרת לנו אחת הבנות שבעיירה יש בית מרקחת ויש שם שתי רופאות אנגליות. אנחנו מחליטים לנסות. מזל ששיבה בא איתנו, כי את הצריף הקטן והרעוע של המרפאה לא היינו מוצאים לבד. מסתבר שזה לא בית מרקחת, זו ממש מרפאה. המרפאה היחידה בצד הזה של האנפורנה. יש כאן רופא נפאלי שיושב כאן כבר 15 שנים ומטפל בכל תושבי האזור, מטאל ועד טורונג-לה. הוא הרופא, המיילד, רופא השיניים, הכל. הוא מגיע באופן שיגרתי לכל כפר פעם בשנה, לטיפול בבעיות כרוניות. במקרי חירום הוא מגיע לכפר בהקדם האפשרי. יחד איתו נמצאות שתי רופאות, סוזאן וג'אנט, שבאו לכאן מאנגליה להתנדב במשך כמה חודשים. שלושת הרופאים מסתכלים לי על הרגלים, מגרדים בראש, מסתכלים שוב, ממששים, ובקיצור -; אין להם מושג ירוק מה זה. אחרי התייעצות קצרה הוחלט לתקוף בשלוש חזיתות -; אנטיביוטיקה, אנטי היסטמין ומשחה סטרואידית. את כל אלה אפשר להשיג כאן במרפאה הקטנטנה במאנאנג. מפתיע, לא?

אנחנו קונים תרופות וחוזרים למלון לארוחת ערב. אתם מכירים את הקטע שיש לישראלים בחו"ל שמנסים למצוא מכרים משותפים? אני לא כל כך בקטע הזה, אבל בארוחת הערב זה היה ממש הזוי. נפגשנו שוב עם שני ילדים ישראלים שנסעו איתנו במיניבוס לשיאנגה. כיוון שאנחנו כבר מכרים ותיקים, בילינו חמש שעות במיניבוס רעוע, התחלנו לשוחח. עידו שואל את הבחורה מאיפה הם, והתשובה "מירושלים, אבל אני במקור מבית הלל" מקפיצה את חגית "לאלון יש בת דודה בבית הלל -; סלעית". זאת אמא שלי, אומרת הילדה, שמסתבר שהיא יפעת, בתה הבכורה של בת דודתי שנמצאת כאן בטיול ירח דבש עם בעלה הטרי (לחתונה לא הצלחנו להגיע, אבל בנפאל נפגשנו) ועכשיו תגידו שזה לא עולם קטן. והוא נהיה עוד יותר קטן כשניגש אלינו בחור, בערך בגילנו, ואומר: "שלום, אני שמוליק, התכתבנו בעקבות הבלוג שלך בלמטייל". הוא יום אחרינו במסלול. ארוחת ערב, טיפול מקיף לרגליים ולישון בחדר הכי מדהים באנפורנה, עם שלושה כיווני הרים.

התוכנית למחר בבוקר היא לקום בשבע, להתארגן ולצאת בשבע וחצי למסע התאקלמות. לכן, אני ממש מופתע מהדפיקות העקשניות בדלת בחמש וחצי בבוקר. "בוא, אתה חייב" אומר עידו, וסוחב אותי חצי ישן במעלה המדרגות והסולמות לגג המלון. רק כשאני על הגג נפקחות לי העיניים. את מלוא האופק ממלאת פנורמה של הרי האנפורנה המושלגים על שלל הקרחונים הנוטפים מהם -; אנפורנה 2 (7900 מטר), אנפורנה 3 (7500 מטר), אנפורנה 4 (7400 מטר), גונגפורנה (7450 מטר) וטיליצ'ו פיק (רק 6000 מטר). עכשיו אני מבין למה לאנשים יש כאן בעיות נשימה - הנוף הזה פשוט עוצר נשימה!!! אחרי 300 תמונות של ההרים, עשרות סירטוני וידאו וקריאות התפעלות בלי סוף, אנחנו חוזרים לנמנם.

בשבע וחצי, בדיוק לפי התוכנית, אנחנו יורדים לארוחת בוקר מפנקת של טוסטים וחביתות ויוצאים למסע התאקלמות קצר לתצפית על הקרחון של הגונגפורנה. כולנו מתנשפים, אבל הסיבה אינה המאמץ, אלה הנוף המדהים. אחרי שעתיים של טיול בהרים ושיחות על פוליטיקה בינלאומית עם דנה, החברה שלנו ממלאזיה, אנחנו חוזרים למלון לשנ"צ (!!!). בדרך אנחנו עוברים בחנות מקומית ששיבה טוען שהיא הזולה במאנאנג. הבנות פוצחות במסע קניות מטורף -; כפפות, כובעים, מחממי רגליים, גאטקעס, ועוד שטויות. שיבה מציע לנסות למכור לבעל החנות את המטריות שקנינו בבסיסהר. לאחר משא ומתן קצר אנחנו מצליחים והחשבון קטן באלף רופי. עידו עוד מצליח להוריד את המחיר ואנחנו מסיימים את מסע הקניות באלף שש מאות רופי.

שנ"צ, אוכל, הוט-למון, ואנחנו מוכנים למחר, להמשך המסע.