אחרי הגשם של תחילת ינואר היה ברור שחייבים לצאת לשביל, ולו כדי לתקן את העצב שחשנו בצעידה בימים הקודמים, בגלל היובש הנורא ששרר כאן בסוף דצמבר. אז השבוע החלטנו שחייבים לצאת, ולמרות כל מיני ימי הולדת והתחייבויות קודמות, אנחנו פורקים מהרכב בחניה של מחצבות שפיה, בשבע עשרים ושתיים, יום שבת, מזג אוויר מהמם.
גם הפעם יש לנו ליווי על 4 – ננה – כלבת הזאב ארוכת הזנב של השכטרים, שרצה איתנו כבר כמה ימים. המסלול הפעם מתחיל ליד צומת שפייה, וכאילו מתכנני השביל שמעו את קיטורי הרבים על הקושי שבלהתחיל מסלול בעליה חדה, הפעם השביל מתחיל בחצי שעה של הליכה נעימה בין שדות ומטעים. הכל ירוק מסביב, השמש זורחת (אמנם קר, אבל בהיר) והציפורים מצייצות. יום מושלם להליכה בשביל.
אבל דברים טובים מסתיימים מהר, ואחרי חצי שעה אנחנו שוב מטפסים על הכרמל. לדעתי זו הפעם הרביעית שאנחנו עושים זאת. הדרך עולה די במתינות אל קו הרכס שממזרח לזיכרון יעקב ומאחורינו אנחנו יכולים לראות את מחצבות שפייה הנוגסות בהר, אותן חצינו ביום ההליכה הקודם. הדרך ממשיכה על הרכס לאורך מספר קילומטרים, עוברת מתחת לקו המתח הגבוה של זיכרון, חוצה מחצבה ישנה המשמשת כיום לאימוני טיפוס וסנפלינג למתחילים, ויורדת לכביש 652.
כאן אנחנו פוגשים קבוצת נערות ונערים מחיפה בחוג סיירים של החברה להגנת הטבע. הם באו ליום הליכה אחד, אבל עמוסים ציוד כאילו הם עוברים דירה. “אנחנו תמיד הולכים עם כל מה שאנחנו צריכים על הגב” הם אומרים לנו. איזו תמימות נעורים?!?!
הדרך עולה לכיוון רמת הנדיב, או גני הנדיב, שהוקמו על ידי הברון רוטשילד. במרכז הגנים ניצבת אחוזת הקבר של הברון ואישתו, וניתן למצוא כאן מסלולי טיול רבים ומעניינים. אנחנו ממלאים מים מהמעיין שבכניסה לגנים, וממשיכים לכיוון חורבת עקב, כקילומטר וחצי של עליה קלה בחורש נעים. שבת היום, מזג האוויר נפלא, אז לא פלא שיש כאן המון מטיילים. אנחנו מוצאים לנו אלון עתיק, ויושביל למרגלותיו (חלקנו עליו) לקפה קטן (ותה למיכלי).
חורבת עקב היא שרידיו של יישוב עתיק מהתקופה הרומאית. היא היתה בית אחוזה של משפחת חקלאים, שעל פי הגתות, בורות מים ובית בד שבה, עסקו הגידול זיתים וענבים. המקום שוחזר ושוקם, והוא ממש שווה ביקור, גם אם אתם לא הולכים בשביל.
הנוף מכאן מדהים. מישור החוף פרוש מחיפה בצפון ועד נתניה בדרום. כבר ניתן לראות את המסגד של ג'סר-א-זרקה, שם נסיים את יום ההליכה שלנו.
מכאן מתחילים לרדת. בתחילה ירידה מתונה ל”חוטם כרמל” – הנקודה הדרומית ביותר של ההר, ואז ירידה קצת יותר אתגרית (לא ממש) לנחל תנינים. הדרך הולכת על קצה המצוק, ואנחנו ממש נזהרים לא להתקרב יותר מידי, שלא יקרה לנו מה שקרה למרים, שלזיכרה הוקמה כאן מצבת הזיכרון המעניינת הזאת.
עוד עצירה קצרה על ה”חוטם” לספוג את הנוף, ואנחנו יורדים לנחל תנינים. בדרך צריך לחצות את מסילת הברזל. שבת היום, אין רכבות, אז אנחנו חוצים בנחת ועושים שטויות.
זהו, סיימנו את קטע הכרמל של השביל, ומכאן השביל ממשיך במישור החוף עד תל אביב (70-80 ק”מ). אנחנו ממשיכים לאורך נחל התנינים, מתענגים על מזג האוויר הנפלא והשדות הירוקים, ומגיעים לשער הכניסה של מושב בית חנניה. כאן אנחנו נצמדים לאמת המים (האקוודוקט) שהובילה מים ממעיינות נחל התנינים לקיסריה בעת העתיקה. האמה נבנתה בימי הורדוס, מה שעושה אותה בת אלפיים שנה (!!), והיא מ ד ה י מ ה. הקשתות, התעלות, האיורים והפיתוחים, ממש עבודת אומנות. חבל רק שהיום חלקה הגדול ממש מוזנח.
עוד מאמץ קטן, ואנחנו בכניסה לג'סר-א-זרקה, כפר הדייגים הקטן בו אנחנו מסיימים את הצעידה. הלכנו היום 15 ק”מ בקצת פחות משש שעות (ברוטו), עם כמה עליות קלות וירידה גדולה אחת. את היום אנחנו מסיימים, כרגיל בימי ההליכה האחרונים, עם חומוס טעים אצל אבו-קאסם בפורדיס.
היה יום מדהים!!!