כמו שאתם יודעים, אני לא בנאדם של קיץ, ואת רוב קטעי השביל עד היום (14 במספר) עשינו במזג אוויר נוח. שותפי למסע - חגית, מיכל ועידו, יודעים שממאי עד אוקטובר לא ממש שווה לארגן טיולים, כי "אלון לא צועד בקיץ". הפעם הם ניצחו. הטיעונים – זה עדיין לא ממש קיץ, צפויות רק 28 מעלות, המסלול כולו בירידה ובצל העצים, והטיעון המנצח – זה הקטע האחרון לפני מישור החוף – עשו את שלהם ואנחנו קמים הרבה לפני השמש ויוצאים לדרך. בעלייה לכרמל אנחנו כמעט דורסים תן מבוהל שלא מבין מה עושים כאן המשוגעים האלה באמצע הלילה.
את המסלול אנחנו מתחילים הפעם ממש ברחוב הראשי של עוספיא, ליד מסעדת "ראזאן" שעוד נחזור אליה בהמשך. חוצים את הכביש וצועדים בשביל רחב, בצל אורנים גבוהים, עד לירידה לנחל חיק, שהוא יובל של נחל אורן. אנחנו יורדים בנחל חיק בין פרחי טיון דביק וקידה שעירה שכנראה לא הבינו עוד שהגיע הקיץ, ומגיעים לעין חיק. פעם היה כאן מעיין ששפע בעוז ומילא בריכת בטון גדולה. היום יש כאן עדין בריכה גדולה, אבל יבשה. אנחנו ממשיכם בערוץ הנחל, עוקפים את המפל בשביל שעולה ימינה לקו העצים, ויורד בחדות חזרה לתוך הנחל. מזל שהתקינו כאן מטפסים ומעקות ברזל, כי הירידה ממש תלולה.
ממשיכים עד בקעת אלון (אולי ע"ש האלון הענק הנטוע במרכזה) – מפגש נחל חיק עם נחל אורן. בהצטלבות הסימון הירוק בו הלכנו עד עכשיו עם סימון שחור, אנחנו פונים שמאלה ומתחילים את הטיפוס להר שוקף. הבוקר עדיין צעיר מרוד, השמש בקושי זרחה, אבל אנחנו נוטפים זיעה. אולי בגלל הלחות הנוראית העוטפת את כל הבקעה וההר בערפילים כבדים.
העלייה מבקעת אלון (200 מטר) להר שוקף (500 מטר) היא קצרה, אבל חדה. אנחנו עולים את 300 המטר, קילומטר אחד של הליכה בלבד, בשעה של "שחיה" באוויר הלח. הערפילים כה כבדים שממש אפשר לחוש בהם.
בערך באמצע העלייה חוצה את השביל תן, ואנחנו מספיקים לראות אותו נעלם בסבך. הפריחה כאן ממש מפתיעה. חוץ מהטיון והקידה אנחנו רואים כאן גם דם המכבים, לוטם מרווני ושום נטוי, פרח מקסים שכבר שנים רבות לא נתקלתי בו.
במעלה הר שוקף אנחנו עוצרים בנקודת תצפית בגובה 495 מטר, ולא רואים כלום. הערפילים הפכו בינתיים לעננים המכסים את כל מישור החוף הצפוני. אבל הבריזה כאן נעימה ואנחנו מתייבשים לנו בכיף אחרי העלייה הקשה. כאן אפשר לראות את תוצאות השריפה הגדולה של 2010, זאת שנהרגו בה צוערי השב"ס. האורנים הגבוהים נעלמו, ואת מקומם תפסו אלות, אלונים, חרובים וזיתים. צמחיית חורש נמוכה שמאפשרת לראות את כל צפון מישור החוף – בימים יפים כמובן.
לפני הירידה (עידו הבטיח שמכאן זה כל הדרך ירידה) אנחנו עוצרים לארוחת בוקר קלה, כשלפתע מגיעה מולנו נערה צעירה שלא מגיבה לברכת ה"בוקר טוב" העליזה שלנו. בירור קצר (של עידו כמובן) מעלה שקוראים לה קרינה, היא מגרמניה, והיא הולכת את שביל ישראל עם חברה שלה, סטפני, שנמצאת כחצי שעה אחריה. הן יצאו הבוקר מעין הוד ומתכננות להגיע עד עוספיא. מדהים לראות ששביל ישראל מושך גם בני נוער מחו"ל. קרינה שמחה להצטרף אלינו לארוחת הבוקר, ומספרת לנו שהיא סיימה לימודי תואר ראשון בפרייבורג, ובאה לראות את ישראל ברגליים. כל הכבוד קרינה!
אנחנו מסיימים לאכול, נפרדים מקרינה, וממשיכים לכיוון חורבת רקית. בדרך אנחנו פוגשים כמובן את סטפני, שקצת מופתעת מברכת ה- Guten Morgen Stefani שלנו. אנחנו מוסרים לה ד"ש מקרינה, וממשיכים בדרכנו לחניון רקית השוכן בצד כביש הגישה למלון "יערות הכרמל". יש כאן שולחנות פיקניק לרוב, מתקן שירותים וברזיות מים קרים. אנחנו ממלאים את הבקבוקים הריקים, חם היום, וממשיכים בשביל ירוק שיורד לתוך נחל אורן והולך לאורך הצניר הגדול שבו. מה זה צניר? שאלה טובה.
גם אנחנו תהינו, אז שאלנו את וויקיפדיה: "ישנן כמה דעות בדבר אופן היווצרותו של צניר. יש הטוענים שהסלע עבר המסה כימית, ונתבלה בעיקר באזור החולשה שבין שתי שכבות גאולוגיות; אחרים סוברים כי היה זה הרס גלי הים (גידוד ימי); וגרסה שלישית טוענת כי ההמסה היא תוצאה של זרימת מי-הנחל, ושבשחיקה המכנית פעלו גם האבנים וחומר הסחף שנישא במים". בכל מקרה, הצניר של נחל אורן הוא גדול ויפה ואפשר ללכת בו בקומה זקופה. הסימון הירוק ממשיך לכיוון מערת ישח – מערת קבורה מהתקופה הכבארית. זוהי מערה גדולה שעומקה כ-15 מטר, עם פתח קשתי בגובה 4 מטר ורוחב 7 מטר.
אחרי מנוחה קלה בצל המערה אנחנו ממשיכים בשביל והולכים לאיבוד. מי שסימן כאן את השביל שכח למחוק את אחד הסימנים לטוואי הישן שעולה במעלה מצוק הנחל, ואם לא שמים לב אפשר ללכת כאן לאיבוד. לוקח לנו כמה דקות לאתר את הטוואי החדש שיורד לתוך נחל אורן, במקביל לסימון הירוק. מכאן עד חניון אורן זה בערך שעה של הליכה. תחילתה בירידה בקניון נחל אורן, אבל די מהר הירידה מתחלפת בעליה לא קלה (למרות ההבטחות של עידו) במעלה המצוק הדרומי של הנחל. מזג האוויר שהתבהר מאפשר לנו תצפית מרהיבה על כל מישור החוף הצפוני הפרוש לפנינו כעל כף היד.
כאן שוב אפשר לראות את תוצאות השריפה הגדולה. מאות גדמי עצים מצביעים לכיוון השמיים, וגזעים רבים של עצים שמתו בשריפה ונכרתו ע"י קק"ל מוטלים על מצוק הנחל. עצוב, אבל שריפות הן חלק ממחזור החיים של היער. זהו. מכאן זו באמת ירידה על צלע הנחל התלולה, עד לכניסה לחניון אורן. הפרחים שראינו במעלה הנחל מתחילים לפנות את מקומם לפריחת קוצי הקיץ – הברקן והגדילן, אבל גם הקיפודן המצוי וחוחן בלאנש המדהים.
הלכנו היום 12.5 ק"מ בכמעט 6 שעות (ברוטו). מסלול לא קל, אבל גם לא אתגרי מידי ליום קיץ חם. כיוון שהתחלנו ללכת לפנות שחר, השעה ממש מתאימה לארוחת צהריים ואנחנו נכנסים לחומוס וסלטים ב"ראזאן", זוכרים? המסעדה שנמצאת ממש ליד הרכב שהשארנו ברחוב הראשי של עוספיא. היה נחמד, החומוס היה טוב מאוד, סלט הטבולה קצוץ קטן וטרי מאוד, אבל כאן זה נגמר. סלטי הפתיחה היו של פטריות ותירס מקופסה, זיתים לא היו להם, והכבש היה בסדר. רק בסדר. היינו 4 סועדים, הזמנו מנת בשר אחת (חומוס עם כבש), קצת סלטים וסיבוב שתיה קלה, והשארנו 250₪. קצת יקר לטעמנו.
זהו. סיימנו עוד יום בשביל (יום 15), והכי חשוב, סיימנו את הכרמל ואנחנו מתחילים את מישור החוף. אולי בכל זאת נצליח להגיע לערד לפני הקיץ הבא.
.jpeg?width=818&height=1604)
