את המסע חזרה אנחנו מתחילים הרכבת, כן, אותה רכבת בה הגענו לכאן, אך בניגוד לפעם הקודמת, בתחנה ביואנמאו אי אפשר לרכוש כרטיס ישיבה. תמורת שלושים וחמישה יואן אנחנו קונים את הזכות לעלות לרכבת, ולנסות לרכוש מקום מהפקיד האחראי על הישיבה ברכבת (כן, זה התואר הרשמי שלו). הצלחנו. אנחנו שוב בקרון שינה, רק שהפעם מישהו כבר היה כאן לפנינו. אנחנו דוחסים את המצעים המשומשים לפינת הדרגש ומבלים את ארבע השעות הבאות בתפילה שלסיני שישן כאן הלילה אין בעיית כינים.
בקונמינג אנו נפרדים. וואנג חוזר הביתה, לבייג'ין, ואני ממשיך לפרובינציית שאנדונג. הסיני שיושב לידי במטוס מסרב להפנים את העובדה שאני לא דובר סינית. כשהוא לא מצליח לתקשר איתי מילולית (אני עונה לו בעברית) הוא מנסה להתכתב עימי. מסתבר שכששני סינים לא מצליחים לדבר ביניהם מפאת ריחוק הניבים בהם הם משתמשים, הם תמיד יכולים להתכתב. השפה הכתובה משותפת לכל הסינים. אני שולף את הספר שהבאתי עימי ומראה לו שגם הכתב שלי שונה. הספר מעורר התפעלות רבה בקרב ידידי החדשים, והוא מגיע לירכתי המטוס לפני שהוא שב אלי. לא ברור לי איך, אבל הצלחנו להגיע למסקנה שכולנו (שני הסינים שיושבים איתי בשורה, ואני) טסים לצ'ינגדאו. כן, לא סיפרו לי, אבל יש לנו גם חניית בייניים בג'יג'ינג.
החזרה לציוויליזציה יותר ממבורכת. אחרי תלאות הדרום אני מאושר להתפרקד על הריפוד הרך של רכב השרד של מלון Sea View Garden, בצ'ינגדאו, שנשלח לאסוף אותי משדה התעופה. שני הסינים שבאו לאסוף אותי עושים כמיטב יכולתם להנעים עבורי את 30 דקות הנסיעה, במזון, משקה, חוברות קריאה ומוסיקה מערבית. המלון פשוט מדהים. הוא ממוקם על חוף הים של צ'ינגדאו וטובל בירק, עצים ופרחים. בכניסה למלון ממתינים לי ארבעה סינים נוספים, אחד להעביר את המטען לחדרי, השנייה לבצע רישום מהיר (לא, אין צורך לגשת לקבלה), השלישית מביאה לי מגבת חמה וכוס תה, והרביעי מפקח על הטקס. עשר דקות מאוחר יותר אני כבר טובל באמבט המלחים המרגיע שהוכן עבורי. כן, יש גם סין אחרת.
