את הבוקר אני פותחת ב… מקלחת! השנייה שלי מאז הגעתי לפה אחה”צ אתמול. ואיזה כיף זה ללבוש בגדים נקיים, עם ריח של סבון, אחרי מקלחת חמה עם שמפו וסבון גוף ומגבת עבה…

אכלתי אתמול ארוחת ערב משביעה במסעדה של ה- resort ונפלתי שדודה למיטה. קיבלתי חדר דורם שמתאים ל- 4 אבל הייתי בו האורחת היחידה. זה הקל עלי מאוד את ההתארגנות כי פשוט… פיזרתי את כל הציוד שלי בחדר בלי לדפוק חשבון.

התעוררתי מוקדם מאוד והרגשתי עדיין תשושה אבל לא הצלחתי להרדם שוב. ב- 6:30 כבר הייתי במקלחת וכמה דקות אחרי 7 ירדתי למסעדה.

בלי למצמץ, הזמנתי ארוחת בוקר מלאה שהייתה עצומה בגודלה. היו שם ביצים וטוסט ובייקון ואפילו האש-בראון ואני לא זוכרת מה עוד – כל מיני דברים שבד”כ אני לא נוגעת בהם, בוודאי לא ב- 7 בבוקר... אבל אני הייתי נחושה לחסל את הכל.

ישבתי במסעדה קצת יותר משעה עם המפות של השביל – כשאני מעמיסה עוד ועוד קלוריות לתוך הפה ושותה עוד ועוד קפה אמריקאי די מגעיל. המלצרית הנחמדה מילאה את כוס הקפה שלי בכל פעם שהתקרבתי לרוקן אותה, זה חזר על עצמו לפחות שש או שבע פעמים ואני לא זוכרת שהתנגדתי...
 במקביל, התעמקתי במפות כשאני לומדת את המסלול ומשפצרת את התכנית שלי לימים הבאים, כדי שאוכל להצטייד כאן בחנות בהתאם.

במקור, כלומר עוד לפני שיצאתי לדרך, הכנתי תוכנית בת שישה ימי הליכה מכאן ל- Tuolumne Meadows ב- Yosemite NP (שם נקודת ההצטיידות הבאה שלי). אבל באותם ימים הייתי כל כך “באפלה” והתכנון שלי היה מאוד “סטרילי” – עברתי עם העינים על המפה בלי שום יכולת להבין איך אני באמת ארגיש על השביל.

עכשיו, במרחק של חמישה ימי הליכה מתחילת השביל – אני כבר מרגישה אחרת. כשאני עוברת על המפה, חולפת ע”פ נחלים ואגמים, נקודות קמפינג ומעברי הרים – זה כבר מרגיש לי הרבה יותר מוחשי.

כדי להקל על עצמי, אני מחליטה להכין תכנית חלופית בת שבעה ימים. תכנית כזו, אני מרגישה, היא יותר נוחה מבחינתי ובעיקר – אני ארגיש יותר בטוחה לצאת איתה לדרך.

בשטח אני במילא לא ממש “נעולה” על אף תכנית, אבל כשנקודות האספקה הן מרוחקות זו מזו ואין ממש אופציות קרובות חלופיות בדרך – חייבים לעשות איזושהי תכנית כדי לדעת מה בדיוק לקחת. וזו חייבת להיות תכנית כזו שאני יכולה בוודאות לעמוד בה. לסיים מוקדם יותר זו לא בעיה אבל הדבר האחרון שאני רוצה זה למצוא את עצמי בוקר אחד, אי שם על השביל, מן הסתם אחרי לילה בלי שינה (...), כשב- bear box שלי לא נשארה המנה היומית של דייסה...

ישבתי ככה קצת יותר משעה. בגלל שהמסעדה היתה עדיין די ריקה, לא הרגשתי שאני תופסת מקום של מישהו אחרו או מכבידה יותר מידי על הצוות. בסופו של דבר, אחרי שהצלחתי להפיק תכנית פעולה נוחה לימי ההליכה הבאים ולחסל כמעט את כל מה שהונח לפני בצלחת, ביקשתי חשבון. בארוחת הערב אתמול, אחרי ששילמתי, השארתי טיפ די גבוה (גם אז רבצתי במסעדה די הרבה וגם אז התקבלתי בלבביות ובנועם). על הנייר של החשבון, לצד הטיפ, ציירתי פרצוף מחייך ורשמתי "Thank you". כשהגיע לי החשבון הבוקר היה עליו פרצוף מחייך שלידו נרשם "!Thank you" wink זה די מייצג את היחס שקיבלתי ב- resort הזה במשך כל זמן השהות שלי שם ולכן אני מאוד ממליצה על המקום (שהוא גם יפה ונוח ולא יקר).

-

אחר כך עליתי לחדר שלי ועברתי ביסודיות על כל הציוד. המשימה העיקרית שלי להיום היתה להצטייד מחדש לקראת החלק השני של ה- PCT section שלי. עשיתי רשימה של חוסרים - בעיקר אוכל ומוצרי טואלטיקה - וירדתי לחנות.
המוכרת בחנות הציע לי בתור התחלה לבדוק איזו אספקה אני יכולה לשנורר מה- hiker's box.
בכל מיני מקומות לאורך השביל הייקרים מחפשים להשאיר אספקה שהתבררה כעודפת או שהם שולחים לעצמם חבילות אספקה (שזו הדרך השנייה בה מקובל להצטייד, פרט לקנייה בחנויות שבדרך) ומשום מה לא אוספים אותן (כי לא הגיעו לבסוף לנקודה או שהגיעו לפני החבילה). במקומות האלו יש בד"כ hiker's box שבה נאספת האספקה העודפת. כל המטיילים מוזמנים להצטייד משם - בחינם כמובן. לעיתים קרובות מדובר באוצר של ממש ואפשר לאגור ימים שלמים של אוכל, ובד"כ גם למצוא מוצרים אחרים (כמו נייר טואלט, קרם שמש וכו'), בדרך הזו.
דווקא ב- Kennedy Meadows Resort ה- hiker's box לא הכילה מציאות רבות. נדמה לי שלקחתי משם איזו שקית trail mix שנראתה לי מעניינת וזהו.
 אבל בחנות עצמה מצאתי את כל מה שהייתי צריכה, פרט למיכל קטן של גז לערכת הבישול שלי שהיה חסר (נאלצתי לסחוב אחד גדול יותר).

-

בחזרה בחדר התחלתי לארוז מחדש את התרמיל, עם כל האספקה המחודשת, והוא כמובן חזר להיות כבד ומנופח... תוך שאני אורזת, התחלתי לפתח חששות וספקות לגבי המשך הדרך. ניסיתי להזכר אם התרמיל הרגיש לי כל כך כבד גם לפני שהתחלתי ללכת, לפני שישה ימים. הדעה הרווחת היא, לפחות כך שמעתי ממספר אנשים, שהקטע הבא - בין סונורה לטואולומי - הוא קשה! אחד הקשים במסלול, לפי מה שאמרו לי. מכיוון שעד עכשיו לא היה לי מאוד קל, השמועות האלו הדאיגו אותי וערערו לי את הבטחון, בייחוד עכשיו כשהתרמיל שלי מרגיש שוב כמו גוש בטון.

סיימתי לארוז כשאני מנסה להדוף את המחשבות השליליות. הרמתי את גוש הבטון שלי וירדתי לקבלה לעשות checkout.

השעה הייתה רק עשר בבוקר, התכנית שלי הייתה לבלות פה - במנוחה! - את רוב היום, ואחה"צ לחזור לשביל ולמצוא מקום לקמפינג קרוב למקור המים הראשון, כ- 0.5 מייל מהכביש, כדי שאוכל להתחיל ללכת מוקדם מחר בבוקר.

למטה במשרד נפרדתי מקרי ושלבי - שתי בנות מזרח-קנדיות צעירות וחמודות מאוד - גם הן PCT section hikers. פגשתי אותן פה אתמול, הן הגיעו קצת לפני ולנו לבדן בחדר דורם אחר הלילה והן חוזרות עכשיו לשביל. הן התחילו הליכה לפני כשבועיים מצפון לאגם טאהו ומתכוונות ללכת דרומה עד ל- Vermillion Valley Resort.

שוחחנו ארוכות לפני שהן העמיסו תרמילים ויצאו לתפוס טרמפ בחזרה אל השביל. לרגע חשבתי לעצמי שאם אוותר על יום המנוחה אולי אוכל ללכת איתן היום ויהיה לי קצת יותר קל... אבל החלטתי שמנוחה תשרת אותי טוב יותר ובכל מקרה, הזכרתי לעצמי, אני מסתדרת מצוין לבד! "נניח..." הידהד בראשי הקול השני שלי, זה שהוא פחות בטוח.

-

כשארזתי מחדש את התרמיל הבוקר, עברתי ביסודיות אחרי כל פיסת ציוד ממש עד רמת הפלסטר, כדי להיות בטוחה שאני לא סוחבת שום דבר מיותר. המטרה שלי הייתה כמובן צימצום משקל התרמיל.

אחרי עבודה יסודית, הצלחתי לזרוק אי אלו פריטים זניחים במשקל כולל של אולי 150 גר'. מאוכזבת מהתפוקה הדלה, ומבוהלת ממשקל התרמיל, החלטתי שהכי הגיוני זה לוותר על הספר... אני תמיד הולכת בטרקים עם ספר קריאה. יש לדעתי די הרבה סיבות טובות לקחת ספר, במיוחד כשהולכים לבד ובמיוחד כשלא ישנים טוב בלילה. אבל אני חייבת להודות שזה לא פריט חיוני. כלומר: אני לא באמת זקוקה לו כדי לשרוד...

בגלל שהחלטתי לנקוט בגישה מחמירה מאוד לגבי משקל "מיותר" ומכיוון שלא מצאתי אף פריט אחר שאני יכולה לזרוק - נפל הפור על הספר. בגלל שתלשתי ממנו את הדפים שכבר קראתי - כדי לחסוך משקל ונפח, לא יכולתי אפילו "להעביר אותו הלאה" והוא פשוט נזרק לפח.

ברגע האחרון, כבר אחרי ה- checkout, רצתי בחזרה לחדר ושלפתי את הספר מהפח - יש לי חצי יום להעביר במנוחה פה אז החלטתי לקרוא בו עוד קצת ולזרוק אותו יותר מאוחר…

-

לפי אתר האינטרנט של ה- resort היה אמור להיות פה wifi. אבל כשהגעתי גיליתי שאין להם כבר ווי פיי וגם לא תקשורת סלולרית. הם איבדו את ה- wifi לא מזמן והספק לא הצליח לחדש אותה בינתיים, חבל רק שלא עדכנו באתר.

מכיוון שאמרתי למשפחה שאוכל ליצור איתם קשר מפה, ידעתי שהם יהיו מודאגים אם לא ישמעו ממני. ומי יודע מתי אוכל ליצור קשר בפעם הבאה?

לכן כתבתי על ארבעה פתקי נייר את השם שלי, הודעה קצרה למשפחה ואת הדואר האלקטרוני של בני משפחה.
 מצוידת בפיסות הנייר האלו ניגשתי למגרש החנייה ו"ארבתי" למכוניות שעמדו לעזוב. קצת במבוכה, ניגשתי לאנשים - זרים גמורים, כמובן - הסברתי שאני ישראלית והולכת על ה- PCT ולא הצלחתי ליצור קשר עם הבית, שם בוודאי יתחילו לדאוג לי אם לא ישמעו ממני בקרוב. ביקשתי מהאנשים האקראיים האלו לקחת את פתק הנייר ולהעביר את ההודעה למשפחה שלי, כשיגיעו לווי פיי. כל האנשים אליהם פניתי הגיבו בנדיבות רבה והסכימו לסייע לי ובדיעבד אני גם יודעת שהעבירו את ההודעה.

-

בערך ב- 10:30 או 11 בבוקר כבר סיימתי את כל ההכנות. כבר שילמתי, התרמיל שלי אופסן בחדרון צדדי לשעות הקרובות, אכלתי ארוחת בוקר, סיימתי את הקניות והעברתי הודעות הביתה...
 עכשיו נותר החלק הקשה של היום - לנוח.

-
 התישבתי על ספסל במרפסת של ה- resort ובחוסר סבלנות הולך ומתגבר ניסיתי, ללא הועיל, להתרכז בספר. זה לא ממש הצליח לי ודי מהר יצאתי לשוטט קצת בסביבה.

הלכתי לטבול רגליים בנחל ואח"כ ניגשתי לאורווה, לבקר את הסוסים.

הסתובבתי כך בחוסר מעש כשעה - שעה וחצי ואז חזרתי לשבת במרפסת על הספסל.

-
קצת אחרי שהתיישבתי, יצאו מהמסעדה צמד תרמילאים. היה ברור שהם הייקרים שהגיעו לא מזמן מהשביל. היו להם תרמילים די גדולים והם נראו עייפים, מיוזעים ומאובקים מאוד. הם ניגשו לחנות וחזרו כעבור זמן לא רב עם חבילת resupply ששלחו לעצמם לכאן. הם התיישבו על הספסל שלצידי, פתחו את התרמילים, הוציאו את ה- bear box שלהם והתחילו לארגן את האספקה.
אחרי איזה זמן התחלנו לשוחח.
אלונה ומרק, בני 60 וקצת, הייקרים מנוסים מאוד והולכים גם הם דרומה על ה- PCT. מרק, שיצא השנה לפנסייה, כבר הלך, בתחילת העונה, את המקטע הזה של ה- PCT (למעשה הוא הלך כבר כ- 400 מייל על השביל השנה, וזו לא השנה הראשונה שלו על המסלול, כולל בקטע הזה - כך שהוא מכיר את הדרך מעולה). עכשיו הוא הולך עם רעייתו, שעדיין עובדת ולכן מוגבלת בזמן, עד ל- Tuolumne Meadows ובספטמבר הם מתכננים ללכת את ה- JMT. מכיוון שאני מתכננת להמשיך אל ה- JMT בסוף אוגוסט מצאנו מיד נושא משותף לשיחה.
 אבל אחרי שהם סיימו להתארגן הם ניגשו להתקלח - ואח"כ לחדר שלהם (הם נשארים לנוח כאן היום ויחזרו מחר בבוקר לשביל).

נשארתי שוב לבד.

ב- 14:30 איבדתי את הסבלנות.
למרות שממש לא הייתי רעבה - אחרי ארוחת הבוקר הענקית שבלעתי היום זה לא פלא... - ניגשתי למסעדה.
 כדי לחסוך משקל לא ארזתי אוכל להיום - תכננתי להשאר פה עד אחה"צ, לאכול במסעדה ואז לחזור לשביל. 14:30 זה לא ממש אחה"צ אבל נמאס לי לנוח! רציתי לחזור כבר לשביל, לא הרגשתי רגועה. כל הזמן עברו לי מחשבות בסגנון "אולי כדאי לי להשאר עוד לילה". יש לי פה מקלחת ואוכל ומיטה, אני כל כך מוגנת... אבל הרגשתי שאם אני אשאר פה יותר מידי - יהיה לי קשה לחזור ללבד של השביל, לאתגרים שבו. במקום שאני אנצל את המנוחה כדי לצבור כוחות להמשך, הרגשתי שהרביצה פה במרפסת מחלישה אותי מנטלית... פתאום נתקפתי בתחושה של בהילות - אני רוצה לחזור לשביל עכשיו! (או אולי פשוט, אחרי כמה שעות, התחלתי להתגעגע הביתה… ;)

-
 דחפתי לפה כריך טונה, אספתי את התרמיל שלי, העמסתי אותו על הגב ו... יצאתי לדרך.

לקח לי קצת יותר זמן לעצור טרמפ הפעם, אבל בשעה 16 בערך כבר הייתי בחזרה במגרש החנייה ב- Sonora Pass!

-

המקטע שמדרום לסונורה פס נחשב למקטע קשה יחסית. הוא כולל עלייה ארוכה - מגובה 9655 ft (כ- 2943 מ'), בכביש, עד לגובה 10871 ft (כ- 3313 מ') - כ- 3 מייל אחר כך. ואז ישנו קטע ארוך נוסף (עוד כ- 7 מייל) שמזגז למעלה ולמטה לסרוגין. כל המקטע - עד שמגיעים לקניון מיוער בשם Kennedy Canyon אחרי ירידה ארוכה - הוא חשוף מאוד ובד"כ נושבות שם רוחות שמקשות על ההליכה.
 בנוסף להנ"ל, בגלל הבצורת, אין השנה מים בדרך. נקודת המים האחרונה לפני Kennedy Canyon נמצאת קצת יותר מחצי מייל דרומית ל- Hwy 108 / Sonora Pass. מדובר במקטע בן 10 מייל / 16 ק"מ ללא מים ובגלל השמש הקופחת - צריך לסחוב די הרבה מים כדי לצלוח בבטחה את ההליכה.

-

עזבתי את מגרש החנייה מבלי להתעקב בו והלכתי קיברת דרך קצרה לפני שחציתי את הכביש והתחלתי לטפס בשביל עד לנקודת המים. הנק' התבררה כזרזיף די חלש של נחל שחצה את השביל... לא אידאלי לסינון מים ואני די הצטערתי שלא מלאתי את כל מיכלי המים שלי עוד ב- Kennedy Meadows (ניסיתי לחסוך לעצמי משקל בהליכה מה- resort לכביש - כמייל - ואח"כ עוד כחצי מייל במעלה השביל לכאן). אבל היה עוד מוקדם, "יש לי את כל אחה"צ לסנן מים..." חשבתי לעצמי. הורדתי את התרמיל, הוצאתי את הפילטר הנאמן שלי והתחלתי במלאכת הסינון הסיזיפית.

עוד אני יושבת ככה לא רחוק מהשביל ולמקום הגיעו צמד מטיילים - גבר ואישה מבוגרים, שגם לא ניראו בכושר במיוחד. הם ניגשו אלי והתחילו לדבר איתי, שאלו שאלות והגיבו בהתלהבות רבה לשמע מעללי בימים האחרונים והתכניות שלי להמשך הליכה. הם שמעו הרבה על ה- PCT אבל, לדבריהם, כבר לא חולמים לעשות אפילו חלקיק של מסלול כזה.

אחרי שיחה לא מאוד ארוכה הם המשיכו ללכת - אמרו שהם רק עולים "עוד קצת", לתפוס קצת נוף, ומיד יחזרו.

אחרי כ- 15-20 דקות הם הופיעו שוב וניגשו אלי. לדיבריהם יש נחל חזק יותר כ- 5-7 דקות הלאה במעלה השביל. כמו כן הם "מצאו בשבילי" מקום מעולה להקים אוהל - בין עצים, דקה או שתיים לפני הפלג השני. חמודים!

כמובן ששמחתי לקבל את המידע והתחלתי לארוז שוב את התרמיל. לפני שהם ירדו למגרש החנייה ואני המשכתי ללכת האישה שלפה מהתיק שלה חבילה של גבינה חצי קשה וקצת ממתקים ונתנה לי אותם. "אנחנו נאכל ארוחת ערב במלון היום - שיהיה לך". זה לא שהייתי זקוקה לאוכל אבל המחווה הזו כל כך נגעה לליבי emoji

-

התקדמתי עוד כמה דקות במעלה השביל. מהר מאוד זיהיתי את מקום הקמפינג, משמאל לשביל, לפי התאור המדויק של הגבר ואחרי 2 דקות נוספות הגעתי אל הפלג השני. הוא אכן היה חזק בהרבה והרבה יותר נוח לאיסוף מים!
 אחרי שמילאתי את כל תכולת המים שלי חזרתי לאחור והקמתי את האוהל הקטן שלי בפינה המושלמת שמצא לי הזוג המקסים.

-

ב- 18:30 כבר ישבתי, עם כוס תה חמה, לצד האוהל שלי וקראתי ספר. כן, בסופו של דבר לא הצלחתי להשליך את הספר לפח :) אז אני סוחבת כ- 100 או 150 גרם שהם לא חיוניים להישרדות שלי אבל... לא ממש אכפת לי! יש לי ארוחת ערב לא מתוכננת ומאוד מפנקת - גבינה טעימה וכמה ממתקים - אני חונה במקום מושלם עם נוף נהדר להרים החומים-אדומים שמקיפים את Sonora Pass. איזו מין שלווה נחתה עלי, אני לא מרגישה שום פחד ואף ספק זעיר לא מנקר במוחי. אני על השביל שלי, נינוחה וטעונה בכוחות מחודשים ומרגישה מוכנה לאתגרים הבאים שהוא יזמן לי.

לינק ליום ההליכה הבא: PCT section hike Day 7

-