בוקר היום השני שלי על ה- West Highland Way מתחיל לאט, לאט. אני מתארגנת בעצלתיים באוהל הקטן שלי.

הרוח, שנושבת עדיין בחוזקה, מעיפה טיפות אחרונות של גשם מדפנות האוהל וכשאני מסיימת סוף-סוף להתארגן ומגיחה החוצה, מקפלת את האוהל ומכניסה אותו לתרמיל – הוא כבר יבש לגמרי.

עבר עלי אמנם לילה כמעט ללא שינה, אבל אני כ”כ גאה באוהל הקטן שלי ששמר עלי יבשה גם אחרי כ”כ הרבה שעות של גשם... ואני מחליטה שזה נחמד מאוד להתחיל את היום בחלקת היער הקסומה שלי, ממש באמצע הטבע. במיוחד כשגבוה למעלה, בין צמרות העצים, אני מזהה בבירור פיסות של כחול וניצנוץ של שמש.

רק ב- אני יוצאת סוף-סוף לדרך, במצב רוח מרומם.

מהר מאוד מסתבר לי, שאני כבר קרובה מאוד ל- Conic Hill שהיא למעשה העלייה המשמעותית הראשונה בטרק. כשהגעתי לאיזור אתמול אחה”צ, הראות היתה מאוד מוגבלת ולא היה לי מושג שאני קרובה כ”כ אל הגבעה שמפרידה ביני לבין העיירה Balmaha, על גדת Loch Lomond.

אבל הבוקר הזה השמיים מנצנצים באור עדין של שמש וצבועים בכחול מנוקד בעננים לבנים. הראות טובה מאוד וההליכה על השביל הרחב היא תענוג של ממש.

אני מוקפת בגבעות נמוכות מכוסות בעשב גבוהה עם עצים פה ושם. Conic Hill העגולה בולטת בנוף – מעל כל הגבעות האחרות ומאחוריה מציץ האגם הכחול שקצהו הדרומי מנוקד איים רבים.

אני חולפת על פני שני נחלים, לפני שאני מתחילה לטפס (כחצי שעה אחרי שיצאתי לדרך) – תחילה במדרגות (קטע קצר עם שיפוע משמעותי יחסית), אח”כ בשביל ברור, מתון ונוח.

המסלול אינו עולה לפסגה אלה מאגף את הגבעה מצפון. בערך באמצע האיגוף, אגם לומונד שוב מופיע – והמראה הוא ממש משגע!

ההליכה באמת לא קשה אבל בתוך כשעה שאני מטפסת/מקיפה את Conic Hill אני זוכה לשעור מעלף בשינויי מזג אוויר גירסת סקוטלנד. 

כשיצאתי לדרך היה כאמור שימשי וצלול למדי, רק עננים לבנים מועטים ניקדו בחן ענני את השמים. אבל הרוח שנשבה הייתה חזקה למדי והיא הביאה מאי-שם עננים אחרים, כבדים וכהים יותר. 

בשלב כלשהו, כשאני כבר תוך כדי טיפוס, התחיל לטפטף. ודקות מועטות אח”כ – הטיפטוף הפך למבול וצל עננים כיסה את האדמה. מיהרתי להתעטף בציוד הגשם שלי והמשכתי בהליכה כשהרוח הולכת ומתחזקת. 

תוך שאני מאגפת את הגבעה הגיחה לפתע שוב השמש והגשם הפסיק בפתאומיות. הסתכלתי לאחור – בצד השני של העיקול ממנו הגחתי אפור ורטוב; לפנים – רק כמה עשרות מטרים – השביל שוב מוצף צהוב ואני איפשהוא באמצע – בין חורף לקיץ. הכל קרה במהלך כ- 200 מטרים של שביל... פשוט: בצד הדרומי-מזרחי של הגבעה אפור וגשום ומצפון לה – שימשי ובהיר. מוזר, מעניין ובעיקר משעשע למדי.

עצרתי להסיר מעליי את הפונצו’, הנחתי את התרמיל (עטוף בכיסוי הגשם שלו) על האדמה, ופניתי בשביל שמתפצל לכיוון הפסגה שמאלה (כ- 20 דקות הליכה עד למעלה). תוך שאני עולה (בשיפוע משמעותי הרבה יותר) מזג האוויר התהפך לו שוב ועד שהגעתי למעלה כבר הייתי עטופה בענן. הסתובבתי וחזרתי בריצה קלילה אל התרמיל שלי, העמסתי אותו על הגב והמשכתי ללכת ברוח חזקה מאוד.

הירידה מהגבעה הייתה מעניינת ויפה מאוד – חלקה במדרגות, חלקה שביל, לעיתים בשיפוע משמעותי אבל בסה”כ שום דבר מסובך ובנוף יפה תמיד. לבסוף אני נכנסת ליער עם עצים גבוהים (Queen Elizabeth Forest Park) ואחרי כמה דקות של הליכה ביער, מגיחה למגרש החנייה הגדול בבלמהה.

השעה היא בערך 10:45 והיה לי בוקר מענג ביותר של הליכה מצוינת בנוף יפיפה מהסוג שמרומם את הנפש.

בלמהה היא עיירונת לבבית מאוד ומזמינה ויושבת על גדה יפיפיה של האגם הכחול המנצנץ. בלילה, כשלא נרדמתי, זללתי את ארוחת הבוקר שלי כך שיצאתי לדרך פחות או יותר על בטן ריקה. זה מצדיק, אני חושבת, עצירה ב- Oak Tree Inn (מומלץ!) לקפה וארוחת בוקר ומנוחה ארוכה.

אני יוצאת שוב לדרך רק ב- 12.

ההתחלה מבטיחה: המפרץ של בלמהה יפיפה ומזג האוויר השימשי תורם לנוף הנפלא (יש רוח חזקה ולא חם בכלל ומאוד מאוד נעים לי ללכת ככה). במהרה אני נכנסת ליער היפה ומתחילה לנווט בשביל לאורך האגם – הולכת לסירוגין על שפת האגם ובתוך היער.

אבל אחרי לא הרבה זמן, פה ושם יש גם קטעי כביש. וקטעי כביש, אני כבר מתחילה להבין, לא ממש עושים לי טוב לרגליים. ברגע שאני דורכת על האספאלט, מתחילים לי כאבים בכפות הרגלייים (נראה לי שאני זקוקה למדרסים). וגם היבלות באצבעות הקטנות, שלא ממש הטרידו אותי בבוקר, שוב מציקות. גם בתוך היער בחלק מהמקומות השביל מהודק מאוד ומכוסה אבנים קטנות “קצוצות” שלא כ”כ נעים לי ללכת עליהן.

אז אני נעה ככה בין קטעים של יער יפה לקטעים של יער סתם לקטעים מעצבנים של כביש ואז קטעים של יער עם נוף נעים לאגם... וההנאה שלי מתנדנדת – לפעמים נהנת מאוד, לפעמים לא במיוחד. זה מוזר.

אני עוברת בדרך כמה אתרי קמפינג מוסדרים (עכשיו שאני הולכת עם אוהל, אתרי קמפינג וסתם מקומות אפשריים להקמת אוהל פתאום מאוד מעניינים אותי, גם כשאני לא מחפשת מקום לישון): הראשון ב- Milarrochy רק כ- 2 ק”מ אחרי בלמהה, נראה גדול ומושקע עם משטחי דשא רחבים על שפת האגם (אבל גם לא מאוד אינטימי בעיני, יש בו גם קראוונים). הבא ב- Cashell (כ- 3 ק”מ הלאה) - יושב רחוק יותר מהשביל, אף הוא על שפת האגם כמובן ונראה גדול ומסודר (גם בו יש איזור לאוהלים ואיזור לקראוונים). האחרון, ב- Sallochy, כ- 7ק”מ מבלמהה, הוא קטן ומתוק ובסיסי מאוד (בלי פסיליטיס) ויושב ממש על השביל, בין העצים, באיזור יפה שממש קרוב למים – הייתי בוחרת דווקא בו אם הייתי רוצה ללון כאן באוהל.

אבל לנוכח כאבי הרגליים שלי, התשוקה שפיתחתי במהלך היום למקלחת חמה ורצון עז לישון על מיטה רכה... אני מגבשת תוך כדי הליכה החלטה לעצור היום ב- Rowardenan. יש שם מלון / פונדק דרכים וגם אכסנייה ואני מתכננת ללון באחד מהם, בהנחה שיהיה מקום (ובעונה זו לא אמורה להיות בעיה).

ב- 3:10 (הלכתי היום רק כ- 17 ק”מ) אני מגיעה למלון, נכנסת לקבלה ומקבלת חדר twin עם שרותים פרטיים מחוץ לחדר (במורד המסדרון) ב- 45 פאונד (כולל ארוחת בוקר). צריך לזכור שישנתי אולי שעתיים בלילה (כנראה שהרבה פחות) וגם בלילה הקודם ישנתי מעט מאוד; שתי מיטות (שתיים!) עם סדין נקי, לבן – זה נראה לי חלום. אני מתקלחת שעה במים החמים, מכבסת את הבגדים המלוכלכים שלי ונכנסת לחדר לנוח קצת.

אבל מהר מאוד אני מתחילה להשתעמם... אני מתגברת על הפיתוי לצאת החוצה, לטייל קצת ביער או על שפת האגם. להתחיל להסתובב על הרגליים עכשיו זה די מחטיא את המטרה (שהיא – לתת להן מנוחה לקראת מחר). אז אני לוקחת את היומן שלי ואת ספר הקריאה ויורדת לפאב (שהוא גם המסעדה והמקום היחיד בעצם לאכול ולשתות פה). אני מתיישבת בצד, מזמינה מיץ תפוזים, כותבת ביומן ואח”כ גם מנסה לקרוא קצת אבל אני לא ממש מצליחה להתרכז. 

בשולחן שלידי יושב לבד גבר קצת מבוגר ממני, אני חושבת. אני מזהה אותו מהשביל. ראיתי אותו לראשונה ב- Beech Tree Inn ב- Dumgoyne ביום ההליכה הראשון (שהיה בעצם רק אתמול אבל מרגיש לי עכשיו רחוק ממש). הוא ישב לאכול שם ויצא לדרך בערך ביחד איתי – אבל הוא הלך לאט ומהר מאוד נעלם לי מאחור. עד עכשיו לא פגשתי מטיילי WHW אחרים ובעצם כמעט לא דיברתי עם אף אחד (בכלל אני נתקלת במעט מאוד אנשים במהלך ההליכה רוב הזמן עד עכשיו). הוא היה עם תרמיל קטן כשראיתי אותו אתמול אז חשבתי שגם הוא לא הולך את המסלול, אבל עכשיו אני מבינה שאולי הוא כן. אני מסתובבת אליו ומחייכת ושואלת אם הוא הולך את השביל שלי והוא עונה שכן. במצבים כאלו, אני כבר יודעת מטרקים קודמים, המכנה המשותף הבודד הזה שובר מהר מאוד את המחסומים. אולי לא הכרנו עד רגע זה ואולי נעלם זה לזו בעוד רגע לעד אבל כרגע אנחנו שנינו מטיילי WHW וזה הופך אותנו אוטומטית ל- comrades. 

אנחנו מחליפים מהר את כל הפרטים הבסיסיים (קוראים לו סטיוארט, הוא בריטי והולך את המסלול לבד ב- 7 ימים כשהוא נעזר בשרות הקפצת תיקים) ומתחילים לדבר על הא ועל דה – הארסנל הקבוע, פחות או יותר; התכניות שלנו לשביל והרשמים ממנו עד כה, על שבילים שהלכתי ועל אלו שהוא עשה, מה אנחנו עושים ב”אזרחי”, על ישראל ועל בריטניה וכו וכו וכו. אחרי הארוחה הוא שותה בירה אז אני מזמינה כוס וויסקי. אלכוהול לא יושב אצלי טוב בבטן, לכל היותר אני יכולה להתמודד עם מרגריטה ממש מדוללת (וגם זה לא תמיד בכבוד רב). אבל בפאב סקוטי, כוס קטנה של וויסקי (40%) זה נראה לי הכרחי... כל מה שאני יכולה להגיד זה שאחרי שנפרדתי מסטיוארט (שקיבל ממני אחר כבוד את הפלייר השני שלי על שביל ישראל, באדיבות יענקל’ה) ישנתי ממש, אבל ממש טוב, כל הלילה :)

לקריאה על יום ההליכה השלישי