פרק 10 -; "A few more whacks of the ice axe in the firm snow, and we stood on top."

Edmund Hillary 1953 (with Sherpa Tenzing Norgay)
יום שני, הראשון לאוקטובר. קצת אחרי 9 בבוקר.
אני עומדת לי בתחתית ה"גבעה" החומה שנקראת Kala Pattar. אני מביטה למעלה, אל השמים הכחולים-כחולים-צלולים, אל השביל שמוביל הרחק למעלה -; עד שנעלם מהעין, אל הפסגה הלבנה של Pumari שניצב גאה ברקע...
אני צריכה לבחור כאן. בין השביל הימני -; שבו ניכרת תנועה די עירה של מטיילים -; הרוב עכשיו בכיוון למטה. לבין השביל השמאלי -; שהוא תלול יותר ולגמרי נטוש.
אחרי התלבטות קצרה, אני פונה שמאלה.

Everest מ- Kala Pattar
השביל עוזב את שדה החול השטוח שלמרגלות Kala Pattar ומתחיל מיד בטיפוס חד. ואני איתו. מתנשמת ומתנשפת, בדרך למעלה.
השביל השמאלי מוביל לפסגה הקטנה, ה"נמוכה" של Kala Pattar ולכן רוב המטיילים פוסחים עליו. בוחרים בשביל הימני, זה שמוביל ישירות אל השיא. כמה נפלא בשבילי... אני לבד, לגמרי לבד, כל הדרך לפסגה. בדידות מזהרת :-)

בדרך לפסגה הגבוהה.
לקח לי קצת פחות משעה וחצי להגיע למעלה, בנוף שהיה נפלא כל הזמן. Pumori, Nuptse, Ama Dablam וכמובן Everest והרים אחרים... ומתחת קרחון Khumbu. העלייה ממש לא קלה -; בגלל הגובה, ובסוף קצת scrambling... והגעתי! אני בגובה 5545מ' -; ועוד שיא אישי נשבר.
בדרך לפסגה הגבוהה (מבט לאחור).
בין הפסגה ה"קטנה" לפסגה הגבוהה של Kala Pattar מוביל רכס צר וסלעי מאוד (מאוד!). זה כמו להלך על להב של סכין או הידרה של דג. הסלעים בחלקם בולדרים ענקיים ממש ולפעמים הם קטנים למדי. הליכה די מאתגרת ומתאימה רק למי שמרגיש נוח בתוואי שטח שכזה -; על פסגה של הר -; עם תהום שנפרשת מתחת בגובה ממש בלתי נתפס. בשבילי זה תענוג צרוף - מגרש משחקים של הטבע! כבר שכחתי שאין לי אוויר, שלא ישנתי לילה שלם כבר שבועיים, שאני משתעלת וכואב לי הגרון...
היתרון של המסלול: אתם לבד -; אבל ממש לבד -; אל מול עולם אדיר של הרים שאין -; אבל באמת אין -; שני לו. לעוצמה שלו. בשום מקום בעולם! ובזכות תוואי השטח החשוף (אתם למעשה בפסגה -; כל הדרך) -; הנוף פתוח, לכל עבר - כל הזמן.

על השביל הזה אי אפשר לעשות אף טעות. מעידה קטנה ו...
 אבל איך אפשר להתרכז כאן? עם כל היופי. יופי שעוטף אותי - מביפנים ומבחוץ. יופי שאי אפשר לתאר בכלל...

עשיתי את זה! באמת - עשיתי את זה!
בסופו של דבר, אחרי לפחות 45 דקות (אולי יותר, לא הצלחתי ממש לעקוב אחרי הזמן) של scrambling על ה"הידרה" של Kala Pattar -; הגעתי גם לפסגה השנייה (זו ש"כולם" מגיעים אליה). 5623מ'!
ישבתי שם למעלה -; חולקת את הפסגה הקטנה, המקושטת דגלוני תפילה צבעוניים, עם עוד מטייל אחד והמדריך שלו -; ופשוט לא האמנתי שאני שם! ממש לא האמנתי.
זו החוויה הכי חזקה שהייתה לי בטרק בחיים: אני שם, ומסתכלת מסביב, ולא יודעת איך להכיל את כל העוצמות האלו שהעולם משדר אלי בחזרה.
אני אחד האנשים הפחות "רוחניים" שאני מכירה... אבל... מצאתי את עצמי יושבת "שם למעלה" וממלמלת לעצמי (כן - ממש ממלמלת - עם שפתיים זזות וגלי קול שפורצים לאוויר) : "לא יכול להיות".... "no fucking way"...
 צריך לחוות כדי להבין...

EVEREST !!!

פרק 11.