7 בבוקר, יום ה' ה- 27.8.

-

3 ימים אחרי שסיימתי ללכת על ה- PCT מ- Echo Summit, מדרום לאגם טאהו, עד ל- Tuolumne Meadows Campground בפארק הלאומי יוסמיטי - ואני שוב מעמיסה תרמיל ויוצאת לדרך...
 עוזבת את האוהל הנייח שלי ב- House Keeping Campground בעמק היוסמיטי (שבא קומפלט עם משפחה של רקונים blush), ומתחילה לצעוד לכיוון Happy Isle - שם מתחיל ה- JMT.

JMT Elevation Profile

JMT overview topo map

JMT online topo maps by section

-

אני לא זוכרת מתי התוודעתי לראשונה למסלול הזה - ה- John Muir Trail - ולא יכולה להסביר בדיוק למה הוא - דווקא הוא - כבש אותי כל כך. אבל אחרי כמה שנים בראש רשימת המסלולים שאני חולמת לעשות הגיע הרגע של ה- JMT להפוך למציאות.

בתרמיל שלי ספון, מוגן בתוך זיפ-לוק, ביחד עם עוד מסמכים חשובים (דרכון, כרטיס אשראי, קצת כסף) - ה- permit יקר הערך שיאפשר לי לצעוד במסלול הכל-כך נחשב הזה בשלושת השבועות הקרובים.

-

נסיבות שונות הביאו אותי להאריך את המסע, שבמקור תוכנן להארך כ- 5 שבועות ולהיות מוקדש כולו ל- JMT, לכחצי שנה. המסלול, שכבר נקבע לסוף הקיץ, הפך מהיעד היחידי לאקורד המסיים - אחרי תקופה קסומה באנגליה וביקור מוצלח מאוד בקולומביה הבריטית (קנדה) והליכה בת כמעט שבועיים על ה- PCT.

-

למרות השעה הדי מוקדמת - 7:45 בבוקר כשאני מתחילה לצעוד במעלה השביל שמתרחק מ- Happy Isle - אני ממש לא לבד. כמה קבוצות קטנות ועוד מספר מטיילי יום בודדים מטפסים בשביל איתי.

משהו בהמולה הזו הופך את החוויה למעט המונית בשבילי. אני מנסה להרגיש משהו מיוחד - כמו שאני חושבת שאני אמורה להרגיש, כמו שאני מרגישה בד"כ, ברגע שכזה - בהתחלה של שביל, ועוד שביל שהיה החלום שלי כל כך הרבה זמן...

אבל אני לא ממש מצליחה להתחבר פנימה ואני מוצאת את עצמי צועדת מהר, ממש דוחפת קדימה, קצת נואשת להתרחק מהעמק כמה שיותר מהר, להשאיר מאחור את כל האנשים עם התרמילים הקטנים ובקבוקי המים ביד - לחזור אל השבילים המרוחקים, שם אני מאושרת לפגוש כל אדם - גם את עצמי... - שיהיה על פי רוב, כמוני, מצויד בתרמיל גדול עם כל מה שצריך כדי לשרוד בשטח. שם - אנ יודעת - יתחיל ה- JMT שלי.

-

השביל מטפס בבוקר - עלייה משמעותית - בדרך אבן, עם מדרגות פה ושם, ל- Nevada Falls.

הנוף יפיפה! זה לא הביקור הראשון שלי בפארק היוסמיטי וזה עדיין אחד המקומות היפים ביותר בעולם מבחינתי. צוקי הגרנטי ששולטים ביד רמה בנוף הם מרשימים ביותר וגם אחרי שנתיים של בצורת קשה - vעמק המיוער הוא ירוק מאוד.

-

אני לוקחת את הפיצול הימני בדרך אל המפלים (זה המסלול הרישמי) אף כי השביל השמאלי (דרך Vernal Fall) הוא קצר יותר (ובהכרח תלול יותר) ומטפסת במרץ את 1900 הפיט (580 מ') עד לראש המפל.

-

הלאה בשביל ומספר המטיילים יורד מעט. גם השביל, לאורך הגדה של נהר המרסד, מתמתן במידה ניכרת, אבל רק לרגע…
 ושוב אני חוזרת לטפס בשיפוע ניכר, בשביל שמתפתל ביער מחטני מאובק מאוד, עד לנקודת הפיצול ל- Half Dome.

-

אחרי הנקודה הזו - אני סוף סוף שוב לבד! ולאט לאט נותנת לשלווה לעטוף אותי.

הלאה מכן יש מעט מאוד מטיילים, קצב ההליכה שלי יורד, אני מרוכזת בשביל ולא מנסה להתרחק משום מקום, מאף אחד.

-

אני חולפת גם על פני נקודה הפיצול ל- Clouds Rest (מסלול מדהים שהלכתי לפני למעלה מ- 10 שנים, בביקור הראשון שלי בפארק) - וממשיכה לטפס הלאה.

-

היער בתוכו אני צועדת עכשיו נפגע באופן קשה משריפה שהשתוללה פה לפני אי אלו שנים לא רבות. הצבע ששולט כאן באופן מכריע הוא השחור. כהה ומפויח ומאיים מאוד, הוא צובע חלקים נרחבים מהקרקע ואת שרידיהם המפויחים של העצים שניצבים עכשיו - רבים מהם עקומים - כמו מצבת מוות דוממת ליער שהיה. רק כמה שיחים ירוקים קטנים ומעט פרחים זעירים הצליחו, בזמן שעבר מאז השתוללה כאן האש, להרים ראש של תקווה.

בליד ברירה, אני עורכת את הפסקת הצהרים שלי לצד נחל צלול (Sunrise Creek), נמוך שזורם בתוך היער השרוף, מנסה להחיות מעט את הסביבה המתה.
 אני לא לגמרי מצליחה למצוא מקום נקי מאפר להניח בו את התרמיל וגם הסלע שעליו התיישבתי מפויח מעט. אבל השעה היא כבר כמעט 12 ומאחר שכל השביל הבוקר הוא בעלייה - אני זקוקה להפוגה וממילא חייבת למלא כאן מים.

-

אחרי המנוחה אני חוזרת לטפס ביער השרוף עד שסוף-סוף אני משאירה את המקטע השרוף מאחור וחוזרת להלך בין עצים שמחטיהם ירוקים. זה נעים לי הרבה יותר…


 והעלייה נמשכת, ונמשכת ונמשכת... ובדיוק כשאני מתחילה להרגיש ממש עייפה - מגיע הקטע הכי תלול היום (או לפחות כך הוא מרגיש לי). השביל כאן סלעי והיער יפה מאוד ואני עוצרת לי פה ושם, לאסוף את הנשימה, לגייס עוד קצת כוח, להביט בנוף - לפני שאני ממשיכה לסחוב את עצמי (ואת הציוד שלי) במעלה המדרון.

-

וזהו... אחרי מאמץ ניכר אני במה שנראה כמו ראש המדרון התלול.

מבט במפה מגלה שאני כבר קרובה מאוד ליעד שלי להיום (ה- backpacker's campground שלצד מחנה האוהלים Sunrise High Sierra Club) ויתר ההליכה שצפויה לי היא מתונה למדי.

-


 אני עוצרת לעוד הפסקה ארוכה ליד נחל צלול ונעים; אני מרווה את צמעוני, שוטפת מעלי קצת אבק וגם אוספת מים אל הפאוץ שלי ומנשנשת תערובת פירות יער ואגוזים.

השלווה שלי עכשיו היא מוחלטת - וכשאני חוזרת לצעוד, בסביבות השעה 3, אני פוצחת בשריקות עזות של מנגינת עידוד כלשהי. מלאה באנרגיה מחודשת שמועצמת ע"י הירידה (מתונה) הראשונה להיום, אני צועדת שוב במרץ.

-

מימין לי, בין העצים, שוכב לו אחו ירוק-צהוב יפיפה ולפנים נפתח נוף של הרי גרניט משוננים. אני מזהה בינהם את הצוק המפורסם שנקרא Cathedral Peak - עוד עדות לכך שאני כבר ממש קרובה ליעד.

-

פתאום אני מקבלת את התחושה הזו שמקבלים כשמשהו נועץ בכם עיניים. אני מפסיקה לצעוד ונעצרת. מימין לי, בין העצים, עומד אייל מהמם בעל קרניים מסועפות מרשימות. הוא מתבונן בי בהשתאות. אחרי כמה רגעים רגעים בהם אנחנו נועצים עיניים זה בזו, הוא מחליט שאולי אני בכל זאת מסוכנת ומסתובב ופוצח בריצה קלה לעבר האחו.

אני מרגישה צורך להתנצל על המהומה שאני מקימה כשאני הולכת ככה ושורקת. "sorry!" אני קוראת אחריו... אבל זה לא עוצר אותו מלהמשיך לברוח וכשאני ממשיכה ללכת אני עושה את זה בדממה.

-

קצת הלאה משם, אני מגיחה סוף-סוף מבין העצים לקצהו של אחו נרחב מאוד מוקף צוקים. בפינה הרחוקה שלו אני מזהה, בין העצים מעל האחו, את מבני ה- camp!

-

המחנות של ה- High Sierra Club, מפוזרים להם בנקודות אסטרטגיות ברחבי הפארק. אבל הלינה בהם, אף שהיא מתבצעת באוהלים משותפים (אוהלים נייחים גדולים עם מיטות שדה), היא יקרה למדי. כולל כל הארוחות המחיר לאדם הוא כ- 185 דולר ללילה! (ואין אפשרות לרכוש לינה בלבד).

-

בצמוד למחנות האלו, מעט בנפרד מהם, יש backpacker's campgrounds. אלו הם campgrounds בסיסיים מאוד (בד"כ יהיו בהם רק שרותי שדה ומים זורמים) בהם ניתן להשאר ללינת לילה (צריך אישור לינה בשטח/permit אבל לא גובים תשלום).
 לפני שיצאתי לדרך, קראתי שהסגל והאורחים של המחנות הללו לא תמיד מסבירים פנים לתרמילאים שמתגוררים ב- backpacker's camps. הנסיון שלי (ממחנה Sunrise ומביקור קצר, ללא לינה, במחנה Glen Aulin, לא רחוק מ- Tuolumne Meadows) הוא שונה מאוד! המחנות אמנם מחוייבים לאורחים המשלמים שלהם ואינם מתחייבים לספק שרותים כלשהם למטיילים ה... "אחרים", אבל אני דווקא נתקלתי בפנים מחייכות ובנכונות רבה לסייע (אם אפשר).

ב- Sunrise הציעו לי (בחביבות רבה מאוד - ומיוזמתם!) להשאיר אצלם את מעט הפסולת שצברתי ביום ההליכה שלי וגם... להשתמש במקלחת החמה של האורחים (המשלמים) במקום!!! (בעלות של 5 דולרים).
 יש מעט מאוד (מאוד!) דברים שיכולים לשמח אותי בסוף יום ארוך ומעייף של הליכה - כמו מקלחת חמה. בסוף קיץ מוכה בצורת השביל הוא כל כך מאובק ואחרי שצעדתי כברת דרך לא זניחה ביער מפוחם - הרגשתי מיוזעת ומטונפת לחלוטין כבר אחרי יום אחד על השביל. המחשבה על לילה מאובק באוהל, כשאני מנקה את עצמי, עד כמה שאפשר, ע"י מים מהבקבוק שלי... לא ממש קסמה לי. לצערי הרב, אני לא מצליחה (בינתים!) להנות לגמרי מהחוויה של האוהל והלכלוך הוא חלק משמעותי מכך. ההזמנה המפתיעה להשתמש במקלחת - ועוד במים חמים! - התקבלה על ידי, לכן, בפרץ לא ממש מרוסן של שמחה שגרף חיוכים גדולים ומשועשעים אצל הצוות של המחנה.

-

אחרי שהקמתי את האוהל שלי בחלקה שטוחה ב- backpacker's campground (שנמצא מאחורי/מעל מיבני ה- camp), ירדתי אל המקלחת.
 בעודי ממתינה לתורי, פתחתי בשיחה עם אחת האורחות של המחנה. מהר מאוד הסתבר לי שגם האורחים של ה- club הם בכלל לא ה"סנובים" ששמעתי שהם. אשת השיח שלי הייתה אישה אמריקאית ממוצא יפני, בת 55-60 להערכתי. היא הגיעה לכאן עם בעלה, כחלק מקבוצה בת כמה זוגות חברים, על גבי פרדות וסוסים. בשבילה החוויה של לינה במחנה אוהלים בלב היוסמיטי היא חלום של ממש; הרפתקאה שהם מתכננים כבר כמה שנים. היא די נדהמה לשמוע שאני, אישה ישראלית, צועדת על ה- PCT/JMT, לגמרי לבד, עם כל הציוד על הגב, כבר שבועיים... נדרשתי, כרגיל, לענות על רשימה די קבועה של שאלות - אם אני לא מפחדת, איך אני מנווטת, מה אני אוכלת וכו וכו וכו. בשלב הזה של המסע שלי, אני כבר עונה על השאלות במקצועיות רבה.

-

אחרי כ- 10 דקות, סוף-סוף התפנה עבורי תא במקלחת. בהנאה עצומה שטפתי מעלי את הלכלוך של היום וגם רחצתי כמה פרטי לבוש.

-

בעודי עושה את דרכי, רעננה וריחנית wink, בשבילי המחנה, בחזרה לאוהל שלי, ניגש לקראתי אדם אמריקאי גבוה. הוא הציג את עצמו כבעלה של האישה שפגשתי במקלחת והזמין אותי להצטרף לקבוצה שלהם. הוא אמר שהם "יושבים על הגבעה בקצה המחנה ומתבוננים בזאבי הערבות".

מסוקרנת, הצטרפתי אל הקבוצה. מסתבר שכולם שם כבר שמעו על "האישה מישראל שצועדת לבד". התקבלתי בלבביות.
 במשך השעה הבאה בערך, ישבנו כך באור הערב הרך. הצבעים התחלפו בהדרגה ובאחו שנמתח מתחתינו השתובבו להם צמד Coyote - אולי זכר ונקבה, אולי זוג פרטים צעירים. בגלל שהם היו מרוחקים מאיתנו כמה עשרות מטרים לפחות, הם התעלמו לחלוטין מקיומנו ואפשרו לנו להתבונן בהם עד שהסתלקו לבסוף משם.

-

בסופו של דבר, נפרדתי מחברי הקבוצה, ועליתי בחזרה אל האוהל הקטן שלי.


 בחלקת ה- backpacker's חנו כבר 3 אוהלים קטנים נוספים, אבל אף אחד לא עמד ממש בסמוך לאוהל שלי, ופרט להנהון ראש או הנפת יד לשלום, לא הזדמן לי לשוחח עם אף אחד.

-

מסופקת לגמרי מהיום המוצלח שעבר עלי, בעוד ריח מגרה של אוכל עולה מהמחנה למטה, התפנתי לסיים את שיגרת המחנה שלי. אחרי שהתעטפתי בבגדים חמים (בזמן שישבתי וצפיתי בזאבי הערבות, נעשה קר), הרתחתי מים ו"בישלתי" את המנה המזינה היומית שלי (בד"כ אחת הארוחות של Mountain House, לפעמים בליווי פירה מהיר). אח"כ, כבר עם פנס על הראש, כתבתי ביומן בעודי לוגמת תה חם. לסיום היום, שטיפת כלים וצחצוח שיניים - פעולות שהופכות לקלות הרבה יותר כשלנים במחנה מסודר שבו מים זורמים (בטוחים לשתייה).

-

בסביבות 9, כבר הייתי ספונה בתוך השק"ש החמים שלי - עדיין עם פנס מאיר על הראש, עוד למדתי את פרטי המסלול שלי למחר - לפני שהגיע הזמן לכבות את האור, למשוך את כובע הפליס מעל לעיניים ו...לישון (או במקרה שלי... לנסות לישון).

-

כשאספתי את ה- JMT permit היקר שלי בתחנת הריינג'רס ב- Yosemite Village, הזהיר אותי הריינג'ר ש-"!be ready to come close to a bear tomorrow".

לפי השמועות שהתגלגלו בעמק - במחנה Sunrise יש דובה שמבקרת את המטיילים בכל ערב בימים האחרונים!
אחרי ששרדתי לילות עמוסי סיוטים באוהל הקטן שלי, בהם חלמתי (לעיתים קרובות בהקיץ) כי אני נטרפת באכזריות ע"י דוב עצום מימדים, הידיעה אודות אותה דובה והסיכוי ה(כמעט) ודאי שלי להתקל - סוף סוף וממש מקרוב - בדוב, פעלו עלי בצורה שאפילו אני לא יכולתי לחזות. במקום שהפחד יתגבר בי, הגעתי לאיזושהי השלמה - הפסקתי לפחד ומצאתי את עצמי... מחכה לרגע! כן, כן - אני, שההכנה העיקרית שלי לטרק כללה צפייה באין ספור סרטי תעודה על מפגשי אדם-דוב (ברובם קטלניים או כאלו שהסתיימו בפציעה חמורה), רוצה לראות דוב! אני לא יכולה להסביר את התפנית הזו שחלה בי אבל הרגשתי שאני מוכנה למפגש ואפילו התרגשתי לקראתו.
כשהגעתי למחנה Sunrise שאלתי את הצוות אודות הדובה המדוברת. לתדהמתי, התבשרתי ש-"אף דוב לא ביקר בתוך שטח המחנה במשך כל הקיץ!". אין להם מושג מי טיפח את השמועות (שכבר מזמן הגיעו לאזניהם) ולמה אבל מדובר בשמועות שאין להן שוב אחיזה במציאות.
 אחרי כל ההכנה הנפשית שעשיתי לקראת המפגש עם אותה דובה - מיותר לציין שממש... התאכזבתי!

-
 כשהלכתי לישון, נאחזת בתקווה קטנה, הנחתי בכל זאת את המצלמה, מחוץ לנרתיק, בסמוך לראש שלי. אם הדובה (זו מהשמועות או כל דוב אחר) תחליט בכל זאת להופיע הלילה - אין שום סיכוי שאני לא מתעדת אותה! angry

-

סיכום היום:
נקודת התחלה - Yosemite Valley – Housekeeping Camp.
נקודת סיום - Sunrise High Sierra Club – backpacker's campground.
מרחק - כ- 15 מייל / 24 ק"מ.
זמן ברוטו - כ- 8.5 שעות.
 הרוב הגדול של היום הוא בעלייה. מ- Happy Isle עד לשיא הגובה (~9600 פיט / 3000 מ') מדובר בהפרש גובה של כ- 1700מ'. זה בהחלט לא יום קליל.
רוב ההליכה היא ביער בנופי גרניט יפים מאוד.
גם בסוף הקיץ, ובשיא הבצורת - אין בעיה של מים במסלול. יש כמה פלגים בדרך שניתן לאסוף בהם מים לסינון.
אין שום נקודות הצטיידות בדרך ואין לסמוך על אוכל מה- camp (או כל שרות אחר, אף כי אני כאמור זכיתי למקלחת חמה - זה לא דבר מובטח).
 במחנה יש מים זורמים מברזים. אין נחל/אגם צמוד.


לפרק הבא