אחרי “תקרית הדוב” אתמול בלילה, מיותר לציין שכבר לא ממש נירדמתי שוב… שזה אומר, לילה שלישי רצוף עם מעט מאוד שינה. אני מתחילה לפקפק ביכולת שלי ללכת שביל כזה – עם לילה אחרי לילה באוהל, בשטח. קמפינג, אני חושבת, זה אולי לא ממש בשבילי…

מעבר לחוסר היכולת לישון… יש גם את נושא הליכלוך שמפריע לי – במיוחד בתנאי האבק שאני פוגשת כאן בקליפורניה. האם יתכן שאני מתגעגעת לרטיבות של היערות באנגליה?!?!

אני זוכה לפיצוי לא זניח בדמות הנוף שנישקף מהמחנה שלי אל האגם מוקדם בבוקר והצבעים הרכים שצובעים את היער. זה מעודד את רוחי ואני נאחזת בתקווה שאולי אני עוד אתרגל לתנאים האלו של השביל…

יצאתי לדרך ב- 8:10, תחילה ביער, בחזרה אל דרך העפר ואז אני עולה עם הדרך קצת פחות מחצי ק”מ, עד למפגש שלה עם ה- PCT.

אחרי קצת פחות משעה הליכה, וכ- 2.5-2 מייל, אני מגיעה לנקודה בשביל שמסומנת במפה כ- WACS1060.

זה הזמן, אולי, להסביר כמה דברים על הסימון במפות של half mile (שמיועדות להייקרים של ה- PCT והן מתרכזות בשביל הזה, ומעט מאוד במה שקורה מסביב לו):

WA – זה קיצור של Water (מים), כלומר מקור מים שניתן לסמוך עליו (בד”כ...).

CS זה קיצור של Camp Site, כלומר אזור לצד השביל שיש בו תנאים נוחים להקמה של אוהל (זה לא “אתר קמפינג”! – אלא נקודה שמתאימה ל- wild camping; בד”כ תמצאו שם סימנים ברורים לכך שמטיילים מרבים לחנות שם – בצורת מעגל אבנים למדורה, סימני אוהל על הקרקע וכו').

והמספר – 1060 במקרה הזה, מציין את המרחק של הנקודה (במיילים) מתחילת השביל בדרום (בגבול מקסיקו).

WACS1060 לכן, זו נק' שמתאימה לקמפינג שיש לצידה מקור מים אמין והיא מרוחקת 1060 מייל מתחילת ה- PCT בגבול מקסיקו :)

כל האנשים שפגשתי על השביל והולכים קטע כלשהו של ה- PCT, כמעט ללא יוצא מהכלל, משתמשים במפות של half mile. למעשה, הרוב הגדול של האנשים – משתמשים באפליקציה הסלולרית של half mile.

האפליקציה בנויה למעשה מאותו מאגר נתונים, אותן נקודות ציון, של המפה – ועובדת ע”פ אותה שיטה, בצירוף כמובן של זיהוי המיקום המדויק שלכם על בשביל (GPS). ממה שראיתי האפליקציה מאוד נוחה ומאוד מומלצת, אע”פ שאני לא הלכתי איתה.

ומילה על הבחירה שלי לא להשתמש באפליקציה: אני אוהבת ללכת עם מפה! פשוט נהנת מזה. מעבר לכך, אני לא אוהבת להסתמך על אמצעים אלקטרוניים בשטח ובפרט – שונאת להיות עם הראש “בתוך” הסלולרי.

למרות זאת, בטרק הזה לראשונה, אני חושבת (בדיעבד כמובן) שהיה נכון עבורי ללכת עם האפליקציה, לפחות כגיבוי. זה היה בהחלט מעלה לי את הבטחון במספר נק' במהלך הטרק – אע”פ שבפועל, פרט להתברברות קטנה יחסית ביום הראשון, לא באמת סטיתי מהשביל באף שלב.

אע”פ שאני ממליצה מאוד, בסה”כ, הן על המפות והן על האפליקציה – הפריע לי דבר אחד: בפועל היו בשטח די הרבה נק' נוחות לחניית לילה שלא סומנו במפה. לעיתים קרובות אלו היו נק' שניכר היה, ע”פ הסימנים על הקרקע, שהן משמשות הייקרים לעיתים קרובות – כלומר נקודות “פעילות”. בייחוד הפריע לי כאשר מקורות מים סומנו כ- WA אבל לא כ- CS, אף שהיו נק' קמפינג מצוינות, לעיתים קרובות פעילות, לצידם.

עם הזמן, הגעתי למסקנה שכמעט לצד כל נק' המים במסלול אפשר למצוא מקום סביר עד נוח לאוהל. אבל, בעיקר בהתחלה וכמי שמתקשה עם נושא הקמפינג ולא מאוד בטוחה ביכולות שלה, פחדתי לקחת סיכון ודי ניצמדתי, בד”כ, להמלצות של המפה. זה לא תמיד פעל לטובתי…

-

בכל אופן, בנקודה הזו זרם נחלון חמוד מאוד בתוך ערוץ קטן שחצה את השביל ואז המשיך לזרום מעט נמוך ממנו (השביל כולו בעליה מהבוקר). מכיוון שזו היתה אחת הנק' אליה שקלתי להמשיך אתמול, הייתי סקרנית לגבי אפשרויות הלינה לצד הנחל. ואכן, זיהיתי מספר משטחים, לא רחוקים מהשביל וקרובים מספיק למקור המים, שנראו בהחלט נוחים לאוהל. אמנם אין כאן את הנוף לו זכיתי לצד האגם אבל זו בהחלט אלטרנטיבה מוצלחת. 

אני “מסמנת” לעצמי במוח שאפשר לסמוך גם על נקודות כאלו, אע”פ שהיום כבר הגדרתי לי יעד – Sherrold Lake, ממש לפני Ebbetts Pass, כ- 13 מייל / 21 ק”מ מנק' החנייה שלי בלילה.

אני ממשיכה לטפס בשביל החביב בתוך היער. אחרי זמן לא רב, אני מזהה לפני דמות שעומדת על צוק חשוף משמאל לשביל. אני אוהבת את המראה – צללית של אדם עם תרמיל גדול בראש של צוק – אז אני מצלמת שתי תמונות מרוחקות. כמה דקות אח”כ, בסביבות השעה 9:30 בבוקר, אני כבר עומדת לצידה של Suzelle.

הצוק נמצא בגובה של 8000ft, לפי מה שמראה הסימון בשטח (שזה 2438.4 מ'), ובנקודה נופית נפלאה עם עמקים והרים מרשימים בעיקר בכיוון צפון.

מיד כשאני מגיעה, אני אומרת לסוזל שצילמתי אותה מרחוק, שואלת אם אכפת לה. היא אומרת שלא וכשאני מראה לה את התמונות היא מתלהבת. אני מציעה לשלוח לה את הצילומים, מתישהו בעתיד כשיתאפשר לי להעלות את התמונות מכרטיס הזכרון של המצלמה והיא שמחה ונותנת לי את ה- email שלה. אח”כ אנחנו עומדות ומדברות כמה דקות ארוכות, מחליפות אינפורמציה, בעיקר אודות זמינות המים – מכיוון שאנחנו מגיעות מכיוונים שונים.

סוזל היא מאלסקה – ונראת כזו… יפה, עם עינים כחולות ושיער בלונדיני, אבל בעלת מראה “קשוח” –רזה וגבוהה עם מיבנה גוף אתלטי. יש לה חזות של אישה שמאוד בטוחה בעצמה, עם תרמיל אולטרה-לייט מינימליסטי קטנטן, ושיזוף של מי שמבלה כבר המון זמן בשטח. היא נראת בת 50 פלוס – אבל אני מוכנה להתערב שהיא מסוג האנשים שנראים צעירים מגילם. היא התחילה הליכה ב- Kennedy Meadows (דרומית ל- Whitney) והולכת כבר… הרבה ימים. ובכלל יש לה מלא נסיון והרבה שבילים “בתרמיל”. אני מאוד נהנת לדבר איתה, היא מישהי שמעוררת בי המון הערכה והשראה.

לפני שהיא ממשיכה ללכת היא מציינת שהצליחה למצוא קליטה בראש הצוק! וזו אינפורמציה ששווה זהב כי עד עכשיו לא הייתה לי קליטה בשום מקום, אפילו לא בנק' שהשביל חצה כביש (דוגמת האינפו' ב- Carson Pass).

אני ממהרת להוריד את התרמיל ולשלוף את הסלולרי. אחרי שהמכשיר מתעורר מהתרדמת שנכפתה עליו, אני מוצאת זווית על הסלע שבה מופיעים לי פס או שניים של קליטה ומצליחה לשלוח הודעת טקסט לחברתי היקרה ורד שהיא אשת הקשר ה”מקומית” שלי ומעבירה את ההודעות (המועטות) שאני מצליחה לשלוח הלאה – למשפחה.

בדיוק כשאני מעמיסה שוב את התרמיל ומתכוונת להמשיך ללכת, מגיעים מלמטה ארבעת האמריקאים שפגשתי אתמול (לראשונה ליד Lost Lake). מתברר שהם לנו הלילה במורד הנחל, בפינה שהייתה מוסתרת מהשביל. הם יצאו לדרך מעט אחרי שעברתי שם.

לבקשתם, אני מצלמת אותם – תמונה קבוצתית – על הצוק, כאשר הנוף המרשים ברקע ושוב נעמדת לשיחה ארוכה לפני שאני משאירה אותם מאחור, כולם עם הסלולרים ביד – מסמסים הביתה, וחוזרת ללכת.

בהמשך היום, אני חולפת ע”פ פיצול שביל אחד או שניים (משולטים היטב ומופיעים במפה) וכמה ערוצי נחל (חלקם יבשים), השביל עולה קצת, יורד קצת, מתפתל בשטח פתוח או ביער. יש חלקים מאוד יפים – בד”כ במקטעים הפתוחים או כששיחים פרחוניים מקשטים את הקרקע, וחלקים אחרים שלא מלהיבים בעיני בכלל – בד”כ אלו מקטעים ארוכים ביער יבש וחד גוני. השביל מאוד מאובק ובחלקים הפתוחים – אע”פ שהנוף יותר יפה, השמש מכה וטיפה מקשה עלי. בנוסף – מתחילה לנשוב רוח שהולכת ומתחזקת ודי מקשה על ההליכה.

אחד הדברים שסוזל אמרה לי הוא ש- Pennsylvania Creek זה מקור המים האחרון לפני אגם שרולד. מכיון שדי חם ויש מקטעים חשופים – היא ממליצה לי למלא שם הרבה מים.

בהתאם, אני מנסה לעקוב אחרי נק' הציון השונות במפה (WACS-ים ו- CS-ים, זוכרים כן? אלו נק' קמפינג עם ובלי מקור מים לצידן), אבל איפשהו בדרך אני מאבדת את המעקב. אני מגיעה לערוץ שאני מצפה שיהיה רטוב, כי עד כמה שהצלחתי לעקוב, הערוץ אמור להיות פנסילבניה – אבל מוצאת ערוץ יבש לחלוטין. אני נמצאת על שביל ברור מאוד ואני 99% משוכנעת שאני על ה- PCT… אבל 99% זה לא מספיק בשבילי והבטחון שלי מתערער קצת. אני לא מרגישה שאני אבודה אבל לא ממש יודעת מה המיקום המדויק שלי על המפה – וזה לא מוצא חן בעיני. זה בדיוק המקום שהאפליקציה של half mile הייתה יכולה לעזור לי. בדיעבד, אני גם די בטוחה שהבלבול שלי נבע מהימצאות נק' קמפינג ברורות בשטח – בנק' שבמפה מסומנות רק כנק' מים (תופעה שכבר ציינתי בפניכם למעלה).

גם בשיקלול הזמן והמרחק – הייתי מצפה להגיע כבר לערוץ פנסילבניה.

יש לי עוד מים בפאוץ' אבל לא הרבה, ואני כבר משוועת להפסקה – שאותה אני רוצה לעשות בצל וליד מים.

-

אני ממשיכה ללכת, מעבר לערוץ היבש, אבל העייפות וחוסר הבטחון פוגעים לי קצת בהנאה. כמובן שבמקביל גם התרמיל מרגיש עכשיו כבד נורא...

אני חשה הקלה כשאני נתקלת סוף-סוף בערוץ עם מים זורמים שיש לצידו סימנים של מחנה – לא ברורים כמו שהייתי רוצה, אבל יש. אני כמעט בטוחה שזה ערוץ פנסילבניה אבל אני מאוד מופתעת מהזמן שלקח לי להגיע לכאן.

השעה היא כבר 12:40, כלומר – כ- 4.5 שעות מאז שיצאתי לדרך בבוקר. ערוץ פנסילבניה נמצא כ- 7.5 מייל מנק' הקמפינג שלי, אולי טיפה יותר. זה קצב איטי להחריד בשבילי!!!… נכון שעצרתי פעמיים לשיחה (פעם עם סוזל ומיד אח”כ עם הרביעיה) אבל פרט לכך – עשיתי רק הפסקות שתייה די קצרות ובסה”כ, להערכתי, עצרתי במצטבר אולי ל- 40 דקות, לא יותר.

זה לא שאני ממהרת לאן שהוא, אני לא מתכננת יום הליכה ארוך ויש לי המון זמן להגיע לאגם שרולד. פשוט… המרחק לא מסתדר עם הזמן ובתוספת העובדה שאיבדתי את עצמי על המפה בשלב כלשהו –אני עדיין לא מרגישה ב- 100% בטוחה במיקום שלי ואני לא אוהבת את ההרגשה.

אני מבינה שהדבר הכי נכון מבחינתי זה לעצור ולנוח. אני נזכרת שכמעט לא ישנתי כבר שלושה לילות. אני שמה לב שאני לא סתם עייפה – אני גם חלשה וחסרת אנרגיה. כבר מהבוקר שמתי לב שאיבדתי קצת משקל ונדמה לי שאני לא אוכלת מספיק, גם לפי ה- bear box שיש בו קצת יותר מידי אוכל מכפי שצריך להיות בו אחרי יומיים וחצי על השביל.

אני מבינה שקצב ההתקדמות האיטי שלי הוא כנראה תולדה של אלו.

אני מוציאה trail mix ו- cliff bar ומכריחה את עצמי לאכול כמה שיותר ובמקביל גם מסננת מים ושותה, שותפת פנים ומרטיבה את השיער.

אני מסבירה לעצמי שאין לי שום סיבה בעולם להלחץ. יש לי המון אוכל בתרמיל ואני ליד מים. אני בטוח על שביל – וזה שביל מאוד ברור שניכר כי משתמשים בו הרבה. היו כמה נק' פיצול אבל כולן היו משולטות ואת כולן זיהיתי על המפה אז אין מצב שסטיתי מהשביל. זה חייב – פשוט חייב – להיות ה- PCT. ואם זה ה- PCT אז אני הרי בבית… הכי טוב בית ;)

אני מעיינת שוב במפה. בהנחה שאני איפה שאני חושבת שאני… אז קצת פחות ממייל הלאה יש ערוץ שנקרא Eagle Creek. הוא מסומן במפה כנק' מים לא אמינה (כזו שנוטה להתייבש בשלב כלשהו בעונה) ואני יודעת שהוא יבש עכשיו (תודות לאינפורמציה שקיבלתי מסוזל). קצת אחריו, אחרי עוד קצת פחות ממייל – יש נקודה שמצוינת כנק' קמפינג ללא מקור מים. אחריה יש עליה ואז אחו נרחב.

בצירוף כיווני ההליכה (נק' פיתול וכו') אני מרגישה שיש לי מספיק אינפורמציה כדי לאמת בתוך לכל היותר שעה נוספת של הליכה – את המיקום שלי על המפה.

חמושה בתוכנית מצוינת זו ואחרי שהכרחתי את עצמי לשבת שעה שלימה, אני יוצאת שוב לדרך, בערך ב- 13:40.

למרות שאכלתי ונחתי, אני ממשיכה להתקדם ממש לאט. כמעט כל כמה צעדים אני מתבוננת במפה –עוקבת אחרי כל פיתול קטן. אני ממש שמחה להגיע לערוץ נחל יבש ועוד יותר מתלהבת לזהות מעט אח”כ שטח נרחב עם סימנים ברורים של מחנה לצד השביל.

-

אני די רגועה עכשיו. נותר לי עוד סימן דרך אחד – האחו (שנקרא Raymond Meadow), כדי שתוכנית הפעולה שלי תוכתר כהצלחה. זה גם יהיה הסימן הכי וודאי – כי זה האחו היחיד שמסומן במפה (בעוד שערוצים יבשים ונק' קמפינג – יש הרבה בשטח).

אני מתחילה לעלות במדרון של גבעה חשופה בצידו המרוחק של הערוץ היבש כשלפתע הרוח מתגברת. היא נושבת עכשיו נגד כיוון ההליכה שלי וכמעט מעיפה לי את כובע המצחייה מהראש. כשאני אוחזת בכובע ביד אני מנסה להתקדם כלפי מעלה אבל זה מרגיש לי כאילו ידיים שקופות עומדות מולי ודוחפות אותי לאחור. אני ממש נשענת קדימה מלא הכובד כדי לחבר צעד לצעד ולעלות במעלה המדרון שלמזלי הוא לא ארוך מאוד.

אחרי מאבק שמאיים להכריע אותי, לבסוף אני למעלה! ומתחתי יש אחו – יבש מאוד ויפה מאוד!!! אני מוצפת בתחושה של ניצחון.

-

בהתאם לחוקי מרפי, אחרי שלא פגשתי אדם מאז נפרדתי מהארבעה אי שם על הצוק בנק' גובה 8000ft לפני יותר מחמש שעות, ובדיוק כשהצלחתי, סוף-סוף, לאמת סופית את המיקום שלי על השביל, אני מזהה למטה בתחתית המדרון מהצד של האחו שתי נשים עם תרמילים גדולים :) אך כמה שהייתי מאושרת לפגוש בהן לפני שעה...

אני מחכה עד שהן יגיעו אלי ואנחנו “מחליפות נתונים” – כרגיל. הן שמחות לשמוע שיש מים בערוץ פנסילבניה ואני לא שוכחת לידע אותן לגבי הקליטה הסלולרית בנק' הנוף על הצוק בגובה 8000ft.

אחרי שיחה קצרה הן ממשיכות צפונה ואני יורדת דרומה אל האחו, חוצה אותו בהנאה וממשיכה בשביל, שנכנס ליער והוא יותר מוגן מרוח עכשיו. אני חולפת על פני אגם Kinney (השביל לא מגיע עד לאגם אבל רואים אותו בין העצים, אפשר לרדת אליו וגם לחנות לצידו) וממשיכה רק עוד קצת עד שאני מוצאת את עצמי על שפת Lake Sherrold!

זה אגם די קטן אבל חמוד להפליא. הוא מוקף ביער דליל ויש סביבו די הרבה מקומות נוחים להקים בהם אוהל, כולל חוף חולי שהוא רחב בקלות כדי להכיל את האוהל שלי.

השעה היא 17:00 ואין סיכוי בעולם שאני אפילו אשקול להמשיך לנקודת קמפינג אחרת היום! היה לי יום קשה, ולא רק פיזית. אף פעם לא הלכתי מרחק כזה בכל כך הרבה זמן, בטח לנוכח פרופיל הגבהים שלפיו זה יום די קל… אני מותשת ושמחה מאוד להיות כבר ביעד. אין דבר שאני רוצה יותר עכשיו מלסיים את שיגרת המחנה שלי ו”לקפוץ” למים.

אבל… זה לא ממש היום שלי כנראה…

הרוח נושבת פה בעוצמה אדירה. אני מצליחה להקים את האוהל שלי על החוף לשפת האגם, אחרי מאמצים רבים – אבל אני מפחדת לזוז ממנו… למרות שמיהרתי לזרוק לתוכו את כל הציוד – אני ממש מפחדת שהוא… יתעופף :( אז כמו מפגרת אני עומדת בחוסר אונים לידו ו… מחזיקה אותו בעוד הוא רועד כמו רקדנית בטן נימרצת במיוחד.

אחרי כמה דקות ארוכות במצב ההזוי הזה… אני מחליטה שעדיף לי למצוא נק' יותר מוגנת. אחרי שאני מפרקת את האוהל שזה עתה הקמתי… אני מסתובבת שעה ארוכה סביב האגם הקטן בתסכול שהולך וגובר. כל הנק' שנראות לי מתאימות לאוהל הן חשופות נורא לרוח.

לבסוף אני מתפשרת על משטח די קטן ודי שטוח, ביער בסמוך לאגם. מנסיון העבר אני יודעת שזה ממש סיוט (לנסות) לישון בשיפוע – אפילו קטנטן. אז אני מקווה שהמקום שבחרתי הוא מספיק ישר – ובכל מקרה אני די בטוחה שזה הכי טוב שיש פה בסביבה. אחרי שאני מפנה כמה סלעים לא גדולים, אני מצליחה להקים את האוהל ואני מאוד מרוצה מהתוצאה – הרוח עדיין מנערת את דפנות האוהל אבל הוא הרבה יותר יציב פה ואני מרגישה הרבה יותר בטוחה להניח לו לעמוד בכוחות עצמו.

השעה היא כבר 18:30 כשאני סוף-סוף מסיימת את ההתארגנות ומוכנה לרחוץ באגם אבל בדיוק אז מגיעים ארבעת האמריקאים. הם מאוד – אבל מאוד! – מותשים, עם כל הקשיים שחוויתי היום – להם זה לקח עוד שעה וחצי… גם הם התקשו מאוד ללכת ברוח החזקה וגם הם חשבו שיגיעו לפה הרבה יותר מוקדם...

יש להם רכב שממתין במגרש החנייה ליד Ebbetts Pass על Hwy 4, כמייל מכאן, והם מסיימים פה הליכה בת ארבעה ימים (מ- Echo Summit). הם עושים לצידי הפסקה די ארוכה, שוב מפליגים במילים חמות, בין היתר הם מודיעים לי ש- “you are an Israeli and so you are our friend”! ממש ככה! אני תמיד מודאגת ממה שחושבים עלינו בעולם או ליתר דיוק – מאוד נעצבת לשמע חלק מהדעות, וכשאני נתקלת בביטויי אהדה שכאלו – זה מאוד-מאוד מרגש אותי. גם עכשיו יש לי צמרמורת כשאני נזכרת במילים שלהם. אחרי בערך 15 דקות שלושה מהם נפרדים וממשיכים בהליכה. ג'ון (שהוא כבאי במקצועו) מתעכב עוד כמה דקות, הוא יעקוף אותם בקלות אח”כ. הוא מצייד אותי בכרטיס ביקור עם מס' הטלפון הנייד שלו; על הכרטיס הוא רושם גם את המספר הנייד של אישתו, שלא יצאה איתם למסלול – למקרה שהוא לא יהיה זמין משום מה; הוא מפציר בי להתקשר אם אני אתקל באיזושהי בעיה מתישהו בהמשך הדרך – או אפילו כשאסיים את המסלול (הוא יודע שאני מתכוונת להגיע ליוסמיטי ואח”כ להמשיך ב- JMT, כך שיש לי עוד הרבה הליכה לפני). הוא מבטיח שאם אני אצטרך עזרה הוא יעזור לי או ימצא מישהו שיוכל לעזור לי – “our family is all over California” הוא מבהיר.

אני מנסה להודות לו, מאוד-מאוד נרגשת, אבל אני לא חושבת שמצאתי מילים מספיקות...

-

בשבע אני סוף-סוף טובלת באגם. שוב הרחצה היא טיפה מאכזבת בגלל הקרקע החולית שמעכירה את המים כשאני נכנסת. בנוסף לזה כבר מאוחר, האגם מוצל והרוח עדיין נושבת בחוזקה – כך שנעשה כבר ממש קר. אז הרחצה שלי קצת חטופה ואחריה אני ממהרת להכין ארוחת ערב ולהתכונן לשינה.

אני מספיקה להנות משקיעה יפה מעל לאגם הפרטי שלי לפני שאני נמלטת לחמימות של האוהל.

למרות היום הדי קשה שעבר עלי, כשאני שוכבת באוהל שלי בחשיכה, אני חושבת שאני יכולה לסכם את היום בסיפוק. ביומן שלי אני כותבת בסוף היום ש”למרות הקשיים אני עדיין על השביל ומתמודדת עם האתגרים בהצלחה”.

חחח זה די משעשע אותי לפעמים, לקרוא את את מה שכתבתי ביומן, במרחק של ימים ארוכים ועמוסי חוויות קדימה. כי כשקראתי, רק לפני כמה דקות, את הדפים הקודמים – די ריחמתי על עצמי, למען האמת…

-

היום הרביעי להליכה