את יום ההליכה הראשון שלי ב- Snowdonia, התחלתי בשעה 8:50 בבוקר.
אחרי ארוחת בוקר מצוינת ב- Maenllwyd Guest House המוצלח, יצאתי לי סוף סוף לדרך, כשאני לובשת גופייה מנדפת ארוכה ועליה גופיית מרינו (של Patagonia, כזו עם צווארון קצר וחצי רוכסן לפנים; במהלך היום התווסף לאלו לפעמים מעיל גשם).
הבוקר היה מאוד אפור, אבל לפחות בהתחלה לא ירד גשם. זה לא נשאר ככה לאורך זמן…
-
בתוכנית שלי להיום, מסלול המתואר במדריך של סיסרון כמקטע 1A (היום הראשון ב׳mountain route׳/׳השביל הגבוה׳): מ- Machynlleth לכפר Abergynowlyn דרך פסגה שנקרא Tarrenhendere.
צעדתי ברחובות העיירה הקטנה כשאני חוזרת לתחנת הרכבת (ממנה הגעתי לכאן אתמול), חולפת על פניה וממשיכה בכיוון צפון – עם הכביש (A487) היוצא מהעיירה מעל הנהר – Afon Dyfi.
הדרך שלי עוזבת את הכביש הראשי ומטפסת בכביש צדדי שקט וצר, תחילה בין עצים ואח״כ בנוף שדות יותר פתוח.
אני עוצרת, כדי להביט לאחור, לכיוון העיירה ממנה באתי – אל השדות וההרים המיוערים שמקיפים אותה. ואח״כ מפנה להם גב וממשיכה בעלייה – עוזבת במהרה גם את הכביש השקט הזה, שמוביל לבית חווה ומסתיים שם, ופונה אל השדות.
בדיעבד, זה היה פחות או יותר, המקטע האחרון עם נופים להיום...
הדרך ברורה וקלה למעקב בהתחלה. אבל בהמשך אני נכנסת ליער ואחרי כמה פיצולים (יש המון שבילים ודרכי עפר מסביב) אני מאבדת את המיקום המדויק שלי על המפה. משום מה, זה לא נראה לי ממש חשוב בשלב זה – הכיוון הכללי די ברור לי, ובצעד ממש לא אופייני – אני פשוט ממשיכה ללכת… מבלי לטרוח לאפס את עצמי מחדש לפי תכנית ההליכה המקורית שלי.
אני חושבת שהיו לכך שני גורמים:
הראשון – למרות שמהרגע שיצאתי לדרך (ועד להגעה ליעד) לא פגשתי אדם, יש סימנים מאוד ברורים של ציביליזציה מסביב. השדות המעובדים, הגדרות, השבילים הרבים, דרכי העפר, הכבשים… זה לא בדיוק שטח פראי ונידח וזה כנראה נוטע בי מידה של שעננות.
השני – בשבוע האחרון ירד כאן גשם ממש כל יום. גם הבוקר התחיל טפטוף מעט אחרי שיצאתי לדרך – והוא נמשך לסרוגין בעוצמות שונות רוב הזמן (אם כי לא הרבה מעבר לטיפטוף בשום שלב). בהתאם, אני מתמודדת עם תנאי שביל מאוד רטובים ובוציים פחות או יותר מהרגע שעזבתי את הכביש. גם כשאני צועדת על דרך ברורה ורחבה – היא לעיתים קרובות לגמרי מוצפת. אני צריכה לעקוף שלוליות, לקפץ מעל ״נחלונים״ וכל הזמן לבדוק שפיסת האדמה שעליה אני דורכת היא לא מלכודת בוץ טובעני. זה מצריך המון ריכוז וקצת מסיט את הפוקוס שלי מהניווט, בשלב זה. אני חושבת שאולי בכמה פיצולים אני בעצם בוחרת בזה שנראה לי ״עביר״ יותר…
בכל אופן, האסטרטגיה שאני בוחרת היא – להתקדם ביער שבו אני צועדת עכשיו עד לשוליו ושם לחבור לאיזשהו שביל (מבין מספר אופציות שאני מזהה במפה) שעולה לפסגה. ההליכה ביער מאוד נעימה לי, העצים מחטניים ויפים והקרקע לצידי הדרך ירוקה מאוד. אני מרגישה לגמרי מוגנת בסביבה הזו, אני מתרכזת במאמץ לשמור על הרגליים שלי יבשות ולא ממש מוטרדת מהניווט.
האסטרטגיה נשמעת די הגיונית, אני חושבת, כשמציצים במפה – וגם לאור העובדה שהשטח כאמור מרובה דרכי עפר ושבילים. אלא שברגע שאני מגיחה מהיער אני מוצאת את עצמי מוקפת בערפל כבד. הראות אפסית, אי אפשר להעזר באף אלמנט נוף ובמקביל – תנאי השטח ממשיכים להיות בוציים מאוד והשביל נעלם מהעין לעיתים קרובות.
הניווט במה שנראה על פניו כשטח יחסית קל – הופך מסובך בהרבה!
אני מבינה שיהיה לי מאוד קשה למצוא את הפסגה בתנאים האלו ומחליטה שהגיע הזמן להשתמש ב- GPS.
אני מוציאה את הסלולרי מהתרמיל ופותחת את maps.me. לא טענתי לתוך האפליקציה את המסלול אבל הורדתי מפות offline של הפארק.
אני מסמנת כיעד את פסגת Tarrenhendere ומתחילה לצעוד לפי ההכוונה של האפליקציה.
האפליקציה בוחרת עבורי מסלול אחר מזה שתכננתי אבל זה נראה לי בסדר, אני במילא לא על המסלול כבר זה זמן ואני מזהה את השביל שהאפליקציה בוחרת עבורי, גם על מפת הנייר שלי. הכל טוב.
כעבור כחצי שעה, בהערכה גסה, של הליכה בשביל יחסית סביר (נעלם לעיתים קרובות אבל מופיע שוב כעבור זמן קצר), בד״כ בעלייה די מתונה על מדרון פתוח מלא בצמחייה נמוכה, אני מגיעה לפיצול שבילים. או ליתר דיוק: אני מגיעה לנק׳ שבה אני אמורה (ע״פ המפה והאפליקציה) להתפצל מהשביל הדי ברור שעליו אני הולכת – לכיוון מערב – שמאלה, לכיוון הפסגה.
השביל שממשיך במורד המדרון בכיוון צפון-צפון-מזרח הוא ברור פה, אבל לכיוון שלי – מערב/שמאל – אין שום שביל. המדרון בכיוון הזה די תלול, מאוד בוצי ומלא בצמחייה נמוכה שמכסה את הקרקע. אני מתחילה לטפס במדרון, בקושי רב. אני מנסה לדרוך על שיחים או על הסלעים המעטים – כי הבוץ טובעני כאן מאוד. מהר מאוד הרגליים שלי מרוחות בבוץ עד הרבה מעל לקרסול. בהתחלה כפות הרגליים שלי עדיין יבשות – בין השאר תודות לגייטרס, אבל לאט, לאט אני מתחילה להרגיש את הלחות מחלחלת לתוך הנעל. מיותר לציין שההתקדמות שלי איטית מאוד.
הראות עכשיו גרועה במיוחד וגם הטפטוף חזק יחסית. אני מתחילה להיות קצת מודאגת כשאחרי כמה דקות, די ארוכות, אני עדיין לא מאתרת שום שביל והמדרון ממשיך להיות ממש קשה למעבר. אני בודקת כל הזמן באפליקציה ומנסה להשאר ״מיושרת קו״ עם השביל הוירטואלי שלי – אבל כשזה לא מופיע אני מחליטה לחזור לאחור – לנק׳ האחרונה שבה הייתי על שביל ברור. זה פשוט לא נראה לי הגיוני שזו הדרך.
אני מחליקה על המדרון הבוצי בחזרה ל״נקודת הפיצול״ והולכת הלוך וחזור על השביל – לפני ואחרי הנקודה שבה ה- GPS טוען שאני צריכה להתפצל שמאלה.
כלום.
אני מחפשת במפת הנייר וגם באפליקציה שביל אחר שיקח אותי ליעד – אבל אין כזה בנמצא (שאינו כולל איגוף מאוד מאוד ארוך או חזרה משמעותית לאחור).
בשלב זה אני כבר מתוסכלת וגם די לחוצה!
השעה היתה בערך 1:30, אם אני זוכרת נכון. לא ממש נחתי עד עכשיו (תנאי השטח לא כל כך מאפשרים מנוחה), הראות מאוד נמוכה – אולי 20 מטר לכל כיוון ויורד גשם… לא חזק אבל גם לא פוסק.
אני מנסה להרגיע את עצמי – והמחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא: אני כאן עם אוהל וכל מה שאני צריכה כדי לשרוד בשטח לפחות 3 ימים! המחשבה הזו מאוד מנחמת והיא נותנת לי הרבה ביטחון – אני חושבת שרק בשביל זה היה שווה לי לסחוב את האוהל, עם כל הציוד ה״נילווה״ (שק״ש, ערכת בישול, אוכל וכו) למסע הזה.
אני מנתחת שוב את הסיטואציה ומבינה שב- ~4 שעות של אור ״טוב״ שנשאר לי, אין שום סיבה שבעזרת ה- GPS לא אגיע ליעד (לפי האפליקציה אני פחות משעה לפסגה ומשם – עוד כשעה אל הכפר). אחרי שאני מאמתת את הכיוון גם מול המצפן, אני מחליטה שהכי הגיוני זה לעזוב שוב את השביל הברור ולחזור למדרון הבוצי ״שלי״. כל הסימנים שעומדים לרשותי מראים לי שזו הדרך הנכונה, גם אם לא זיהיתי שביל.
לוקח לי בערך חצי שעה (אולי פחות, אבל זה הרגיש לי כמו המון זמן...) לכבוש את המדרון החלקלק עד שאכן מופיע שוב שביל, שנעלם ומופיע לסרוגין בהמשך.
אני מחליטה שבתנאי הראות האלו לא כדאי להתאמץ להגיע ל- Tarrenhendere, אני במילא לא אראה כלום. אז במקום להמשיך בעלייה מערבה, עד לפסגה (שאמורה להיות ממש קרובה לכאן), אני פונה ימינה (צפונה) לשביל שמוביל דרך slate mine ישן (לא פעיל) לכפר Abergynowlyn.
הראות מאוד משתפרת עכשיו (מקרוב, מסביב ההרים עדיין מכוסים לגמרי בענן), הטפטוף סוף-סוף פסק, והשביל, שממשיך להיות מאוד מוצף, ברור כמעט כל הזמן. כבר הפסדתי ב״קרב״ על כפות רגליים יבשות – ולמעשה אני ספוגה במים פחות או יותר מכף רגל ועד ראש (גם המעיל שלי דלף פה ושם, ובמילא לא לבשתי אותו כל הזמן) ומרוחה בבוץ בערך עד המותן. יש בזה משהו משחרר כי אני הולכת הרבה יותר בחופשיות – מקסימום אשקע (עוד) קצת בבוץ…
לשמחתי אני מגלה שלתנאי מזג האוויר יש גם יתרונות – הנהרות והנחלים מלאים במים, הזרימה מדהימה והמפלים בהתאם – בשיאם! יש שני מפלים יפיפיים כאלו במקטע שליד המכרה. גם הצמחייה רעננה ונהדרת.
כמו כן, אין שום סיבה לסחוב מים. כמעט בכל רגע שבא לי אני יכולה לשתות ישירות (דרך הפילטר) מאיזשהו מקור מים שיש בסביבה.
מכיוון שהלחץ עבר ואני שוב נהנת מהשביל אני מחליטה לרדת מדרך העפר שמובילה במקטע האחרון אל הכפר ולצעוד במקום בשביל מקביל שעובר ביער יפיפה.
באופן מדהים אני מצליחה שוב לאבד את הדרך ביער... השביל, שהוא מאוד רחב וברור בהתחלה, מגיע לנחלון שיש לחצות. אלא שהגשרון נמצא עמוק מתחת למים וגם מהצד השני של הנחל השטח מוצף ונראה לי לחלוטין לא עביר. אני משלחת לאוויר הרטוב כמה קללות ובמקום לחזור לאחור (מרחק לא באמת ארוך, אך בעלייה) אני מחליטה לפלס את דרכי ביער – בכיוון הכללי של המשך השביל; במילא הלכתי חצי מהיום בשבילים-לא-שבילים כך שקצת cross-country נראה לי בשלב זה נורמלי לחלוטין.
אני מפלסת לי דרך בין עצים עטופי שרך וטחב, מתפלשת עוד קצת בבוץ במעלה המדרון – עד שאני חוזרת לדרך העפר הרחבה וקצת אח״כ, אחרי עיקול שביל – מגלה את היעד שלי לפני.
המראה של בתי הכפר המתוק Abergynowlyn שמתגודדים להם, מוקפים בשדות ירוקים, רק עוד כמה פסיעות במורד המדרון – משחרר אצלי אנחת רווחה. היה לי יום די קשה, גם נפשית וגם פיזית. הלכתי כ- 6:30 שעות (לא ממש עשיתי הפסקות, פרט לשתייה והרבה מאוד עצירות לאיתור השביל...). אני ספוגה במים, מרגישה טוב-טוב כל מיני שרירים והתחלה של יבלת בעקב רגל ימין וגם הגב שלי מתלונן. אני עדיין קצת בהלם מהעובדה שלראשונה ב״קריירת״ הטרקים בת קרוב ל- 10 השנים שלי נזקקתי לעזרת GPS כדי למצוא את הדרך. אני יודעת שיש הרבה אנשים שהולכים ככה היום, אבל בשבילי זה היה ממש מוזר וקצת מפתיע.
בערך בשעה 3:30 אני מגיעה ל- Riverside Guesthouse ב- Abergynolwyn, שאני כל כך שמחה עכשיו שהזמנתי לי בו מראש מקום. המארח שלי מאט נמצא בדיוק בחוץ והוא פותח לי את הדלת ומזמין אותי להכנס, איך שאני, עם כל המים והבוץ. הוא מבטיח לי שרצפת ה slate שבכניסה תעמוד בזה בקלות. אנחנו נכנסים ואני מתיישבת על כיסא במסדרון ומתחילה לקלף מעלי שכבות רטובות: הגייטרס, הנעליים, הגרביים… ואנחנו מדברים על המסלול שעשיתי והתוכניות שלי למחר. מאט הנפלא מציע לכבס לי את כל הבגדים הרטובים וגם לייבש לי את הנעליים! הוא מבטיח שמחר בבוקר אקבל הכל בחזרה יבש וריחני. אח״כ הוא מעדכן אותי לגבי השעות בהן מגישים אוכל בפאב (מ- 6 בערב), מייעץ כמה עיצות מסלול למחר ולבסוף מוביל אותי לחדר החמים, המקסים והמפנק שלי. האירוח יוצא הדופן באיכותו, לבביותו ונדיבותו ממשיך גם למחרת ואני ממליצה בכל פה על בית ההארחה המצוין הזה!
אחרי מקלחת חמה ונפלאה והתארגנות ארוכה בחדר אני צועדת אל ה- Railway Inn וזוכה גם שם ליחס לבבי וארוחה טבעונית בהחלט טובה!
כשאני צולעת לי בחזרה ל- guesthouse אני מסכמת יום שאיתגר אותי מאוד, בעיקר בגלל תנאי מזג האוויר. בסה״כ, עם קצת עזרה של הטכנולוגיה, אני מרגישה שעמדתי באתגר ולרוב גם נהנתי; אבל אני די מודאגת לגבי מחר – אני מרגישה פיזית קצת מפורקת עכשיו, מזג האוויר הרטוב צפוי להמשך ומחר מחכה לי יום יותר ארוך ויותר קשה…
-
לפי הספר, המקטע של היום הזה (שכאמור לא הלכתי אותו במדויק בכלל) הוא בן כ 20 ק״מ עם עלייה מצטברת בת כ- 1100 מ׳.
להערכתי הלכתי מרחק קצת יותר קצר וטיפסתי טיפה פחות, אבל צריך לקחת בחשבון שבתנאי שטח כמו שהיו לי – ההתקדמות איטית ובעיקר (הרבה) יותר מייגעת מאשר המרחק והפרשי הגובה מרמזים. גם הניווט בתנאי ערפל קשים, ובהעדר שביל לעיתים – התגלה כסופר מאתגר עבורי.
