האכסניה ב- Perranporth (של רשת ה- YHA) התגלתה כאכסניה האהובה עלי ביותר בכל המסלול (ויש לציין שאהבתי את כל האכסניות של הרשת). זוהי האכסניה הקטנה ביותר בה הייתי והיא אינטימית ונעימה מאוד. הבחור שניהל (לבדו) את המקום, הופיע בשעה חמש הישר מחוף הים (העיירה היא עיירת גולשים אנגלית טיפוסית) והיה חביב מאוד ומסביר פנים (כפי שמאפיין את אנשי הצוות של כל האכסניות של הרשת) ונינוח. הוא השרה אווירה ביתית במקום – שגם ככה די דומה לבית. באכסניות אחרות של הרשת יש אולי facilities מוצלחים יותר אבל בסה”כ היה לי שם מאוד נוח (מה גם שהאכסניה היתה בתפוסה מאוד חלקית; זכיתי לחדר דורמיטורי פרטי משלי תמורת 17.5 פאונד). המיוחד באכסניה הזו – בנוסף לאווירה הכל כך נעימה – הוא המיקום הפנטסטי: ממש בראש הצוק מעל למפרץ החולי הארוך של Perranporth – בקצה המערבי, המרוחק, של העיירה. הנוף הוא ממש נפלא!!! (גם במזג אוויר אפור וסוער).
באכסנייה היו בעת שהגעתי שני גברים אנגליים – ג'ון ונייג'ל (הם לא הגיעו כצמד, אלא כל אחד בניפרד). שניהם, בני 50+ ונחמדים עד מאוד. במהרה הסתבר לי ששניהם צועדים על ה- SWCP! ג'ון צועד פה ושם כשמזדמן לו – מקטע כלשהו, מבלי שהוא מקפיד על איזשהו סדר. ואילו נייג'ל צועד את השביל ברצף, במקטעים של כמה ימים בכל פעם – לפי מה שמתאפשר לו.
מאוחר יותר הגיעו לאכסנייה, על אופניים, כשהם ספוגים במים – צמד הולנדי, גבר ואישה. הם עושים את ה- SWCP כולו (!) על אופניים.
חמשתנו היינו האורחים היחידים באכסניה וזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי הוואי אמיתי של שביל! וגם הפעם הראשונה שפגשתי מטיילים לא אנגלים על המסלול.
זה היה ערב מהנה במיוחד שבו חלקנו חוויות ותכניות מסע.
על האווירה המצוינת העיב הכאב ברגל שלי, שכבר לא ניתן היה להתעלם ממנו. אחרי שהתקלחתי והתארגנתי בחדר וסיימתי את ארוחת הערב, התיישבתי בסלון. כאשר הורדתי את הגרביים כדי לבחון את כף הרגל הכואבת, נחרדתי לגלות שהיא ממש נפוחה וגם אדומה ומאוד-מאוד רגישה למגע. זה לא נראה טוב...
כשקמתי בבוקר, כבר היה לי ברור שאני לא אוכל היום להמשיך ללכת.
לאחר שבחנתי את האופציות שעמדו בפני, החלטתי שהדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא לדלג ל- St Ives. חיפשתי מקום גדול ומעניין שאוכל להעביר בו יומיים של מנוחה ויהיו בו כל ה- facilities הנחוצים (כולל גם סיוע רפואי אם אזדקק לו).
בצער רב, במקום להמשיך לצעוד לאורך הצוק המרשים מעבר לאכסניה, בכיוון דרום-מערב, דידיתי לאיטי, כשאני ממש צולעת, בחזרה במורד העיירה לעבר החוף והלאה אל המרכז – שם עובר האוטובוס שיקח אותי ל- St Ives.
מדובר בכמעט 50 ק”מ שביל שהשארתי מאחור מבלי שהלכתי והלב שלי היה כבד מאוד בהתחלה 
St Ives התגלתה כעיירה גדולה מאוד ומקסימה ביותר! התאהבתי בה ממש מהרגע הראשון – מיד כשירדתי מהאוטובוס. יש מלא מה לעשות במרכז הישן של העיירה שמרושת סמטאות אבן מזמינות מלאות חנויות, בתי אוכל, מקומות לינה וגלריות. הנמל של העיירה הוא מדהים – רחב וגדול מאוד – והוא מנקז אליו את כל הרחובות הציוריים לחגיגה של ים וחופש. בשעת שפל, הנמל ריק ממים, הסירות עומדות על החול ואפשר להסתובב בתוכו. עם בוא הגאות – הוא מתמלא במים שמגיעים עד למזח. הניגוד העצום בין גאות לשפל הוא מעניין ומופלא.
מעבר לרחובות מלאי היופי והקסם העיירה התיירותית יושבת בנוף ממש משגע! והיא מוקפת בחופי ים יפיפיים.
כל הנ”ל הופכים את St. Ives למתאימה מאוד ליום של חופש באמצע השביל ולמעשה אני מאוד ממליצה לבקר בה גם בטיול שאינו טיול הליכה.
מיד כשהגעתי לעיירה, ניגשתי אל משרדי ה- info. שם סייעו לי למצוא מקום לינה – באכסנייה מאוד מוצלחת – Cohort Hostel (מיטה בחדר דורם לבנות עלתה לי 22 פאונד ללילה).
אף על פי שהמטרה של העצירה ב- St. Ives היתה לתת לרגל להתאושש, המיקום המרכזי של ההוסטל איפשר לי להסתובב בעיירה, כשאני הולכת ממש לאט ומנסה לא להפעיל את מלוא כובד המשקל על כף רגל שמאל. באופן זה, למרות המגבלות, הצלחתי להנות מאוד גם מהיומיים בהם נחתי ב- St. Ives.
אבל ביום רביעי בערב (סוף היום השני שלי בעיירה), כבר הרגשתי שמיציתי ואני מתחילה להשתעמם. הרגשתי שמצב הרגל השתפר מספיק (אם כי במבט לאחור, אני מודה, שאולי זה היה יותר שכנוע עצמי) והחלטתי שמחר בבוקר – יום חמישי, ה- 4 ליוני – אני חוזרת לשביל!
--
