יום שישי, ה- 7.10 – Coast to Coast יום 7.


האכסנייה ב- Kirkby Stephen מאכלסת מבנה יפה ששימש בעבר ככנסייה. היא ממוקמת במרכז העיירה, ממש ברחוב הראשי ומול ה- Coop. זוהי אכסנייה פרטית ואף כי יש לה חדר אוכל/הסבה גדול ומטבח גדול ומאובזר – החדרים וחדרי השרותים מאכזבים. החדר שבו אני מתאכסנת הוא צפוף למדי ורוב המיטות שבו ממש לא נוחות (המזרונים דקים וישנים וחסרי תמיכה ראויה, הם שוקעים עם הפעלת לחץ קל). גם חדר המקלחת-שרותים אינו עומד בסטנדרטים הגבוהים יחסית שפוגשים באכסניות של רשת ה- YHA (הכל כך מוצלחת בעיני).

אבל אני שוב נהנת מיתרונות סוף העונה. אני חולקת את האכסנייה הערב עם מטייל אחד בלבד – אריק (שפגשתי אתמול ב- Shap). כל אחד מאיתנו זוכה לחדר דורמיטורי פרטי משלו כך שאני יכולה לבחור לי את המזרון הכי נוח בחדר ובטח שלא סובלת מצפיפות…

גם המנהלת של המקום – שמגיעה בחמש ל- check-in – נחמדה ולבבית; היא משוחחת עם אריק ואיתי, מתעניינת בתכניות שלנו וגם מייעצת עצות ואח”כ עוזבת את המקום ומשאירה אותנו להתנהל לבד (אבל נגישה בטלפון כל הזמן). אז בסופו של דבר היה לי בהחלט נעים ונוח שם.

-

היום השביעי של ה- C2C שלי הוא שוב יום של בחירות…

השביל מתפצל לשלוש אופציות והבחירה בין הואריאציות היא הפעם, ע”פ הספר וכפי שמתברר בשיחה בין המטיילים בדיעבד – משמעותית מאוד.

השביל היום עמוס גם בנקודות ציון -

* היום חוצים את ה- Pennines (הרכס שנחשב ל"עמוד השדרה" של האי הבריטי)

* היום חוצים את קו פרשת המים (watershed) של ה- C2C (מכאן והלאה, הנחלים שעל פניהם השביל חולף - מתנקזים מזרחה)

* היום עוזבים את Cumbria ונכנסים ל- Yorkshire

אבל האתגר האמיתי, זה שכל ההייקרים "סוחבים" איתם מהיום הזה - הוא ה- peat bogs - אותם מקטעים מוצפים, מלאי בורות-מים קטנים ואיומים - שעל פניהם חולף השביל במקטע הזה. מכיוון שהבורות האלו מכוסים בצמחייה, כמו כל הקרקע מסביב… – די קשה לזהות אותם, לפני שדורכים עליהם ומתחילים לשקוע… sad גם אם הבורות לא מאוד עמוקים, הקרקעית שלהם היא בד”כ בוצית מאוד – מה שמוסיף לסיבוכיות של ההתמודדות עם המכשול.

המדריך שבידי מלא בסימני אזהרה לגבי החצייה של הפנינים. הוא מספר על אנשים שנפצעו או איבדו נעליים בבורות הבוץ הללו... על אחרים שאיבדו את הדרך (שנעלמת ומתפצלת פה שוב ושוב ושוב)... או את הכבוד או הרצון להמשיך ללכת... :)
 כל מקומי מלא בסיפורים על אנשים ששקעו בבוץ - עד מעבר למתניים - ונאלצו להמתין לחילוץ…

-

בערב, אריק ואני יושבים ביחד באכסניה, מדסקסים את האופציות השונות שעומדות בפנינו. הפעם אני קוראת את תאור השביל ביתר ריכוז, לומדת היטב את שלושת האופציות ומתעמקת גם בשרטוטים ובמפה. לנוכח התאורים אני מחליטה להקל על עצמי הפעם ולבחור בואריאנט הנמוך, הקל והפחות מסובך מבין השלושה. אריק מהסס... הוא יחליט מחר.

אני מתעוררת בבוקר ב- 4 ולא מצליחה לחזור לישון. קצת לפני 8 אני נפרדת מאריק, שגם הוא כבר בשלבים אחרונים של התארגנות, פותחת את דלת האכסנייה ו... מגלה שגשם קל יורד בחוץ.

אני ממהרת בחזרה פנימה, עוטפת את התרמיל בכיסוי הגשם שלו ולובשת בעצמי מעיל - ואז יוצאת שוב.

הגשם הוא לא כזה שמפריע לי בהליכה וגם האפרוריות של השמים לא מאיימת מידי לטעמי - אבל מזג האוויר מחזק בי את ההחלטה ללכת בשביל הקל.
 אני צועדת כברת דרך קצרה ברחובות המנומנמים של Kirkby Stephen. הדרך נעימה מאוד - היא מטפסת לה די בנוחות מעבר למחצבה פעילה, גדולה מאוד, שממוקמת לא רחוק מהעיירה. הלאה משם, אני ממשיכה לטפס במעלה דרך עפר לכיוון ה- Nine Standards (תשעה מגדלי אבן, מעשה ידי אדם, שניצבים במעלה הרכס ומקורם אינו ברור).

-

כשעה וחצי או שעתיים אחרי שאני יוצאת לדרך, אני מגיעה לנקודת הפיצול של השביל הנמוך - זה שבו אני מתעתדת ללכת, עם השבילים הגבוהים (שנפרדים זה מזה מעט בהמשך).

הנקודה משולטת שמאלה ל- Nine Standards (השביל שלי לא ממש מגיע אל המבנים אבל אני רואה אותם מנק' הפיצול). נאמנה להחלטה שלי, אני ממשיכה ימינה - בשביל הירוק.

שלושת הואריאציות מזוהות ע"פ צבע (אף כי אין שום טעם לצפות לסימון של ממש בדרך, לא סימון של צבע ולא אף סימון אחר...) וכל אחת מהן מומלצת בתקופה מסוימת של השנה (אף כי השביל הנמוך - הירוק, הוא זה שמומלץ בכל מקרה במזג אוויר בעייתי).

השביל הירוק (הנמוך) - מומלץ להליכה בחורף (בערך בין דצמבר לאפריל) - הוא קצר בכחצי מייל משני הואריאנטים האחרים, כולל הליכת כביש די משמעותית (כ- 2 מייל) והוא הראשון שפונה דרומה (ולכן הוא המערבי בין השבילים) - המגמה היום היא דרום-מזרח כשכל השבילים מתחילים בכיוון מזרח ממשיכים במקטע שמוביל דרומה (כל אחד בנטיב שלו) ואח"כ שוב בכיוון דרום, עד ששלושתם נאספים שוב לשביל אחד (שממשיך בכיוון דרום-דרום-מזרח ואח"כ מזרחה עד Keld).

השביל האדום (האמצעי) - מומלץ להליכה בד"כ רק בתחילת הקיץ, בין מאי ליולי פחות או יותר - הוא השני שמתחיל בירידה מהרכס בכיוון דרום ולכן הראשון להתאחד עם השביל הירוק.

השביל הכחול - המומלץ להליכה רק בשיא הקיץ (בין אוגוסט לנובמבר), הוא האחרון לעזוב את הרכס בכיוון דרום.

בשלושת השבילים יש מקטעים בעייתיים מבחינת ניווט ועבירות.

בכל אופן, מעט אחרי שאני פונה אל השביל הירוק, אחרי נקודת הפיצול, אני מגיעה למקטע בוצי ראשון. אני עוברת אותו בסבלנות, תוך שאני נזהרת מאוד ממש בכל צעד - וממשיכה הלאה. אל האתגר הבא, ולאחר מכן - אל אלו שבאים אחריו.

אני שוב מברכת על ההחלטה לקחת את הספר בנוסף למפה. המדריך מיטיב לזהות את כל הנקודות הבעייתיות וגם אם הוא לא שם כדי לסמן לי היכן בדיוק כדאי להניח את הרגל - אני מרגישה מוכנה לכל לקראת כל מכשול ובעיקר מצליחה לזהות את כל נק' הציון - וע"י כך לא לאבד את הדרך גם כשהשביל נעלם מהעין (וזה קורה די הרבה פעמים היום).

לאור שפע האזהרות, אני מגיעה אל הכביש מהר - ובעיקר בקלות - מכפי שציפיתי, וללא תקלות ממשיות.

אני יודעת שהחלק הראשון של המקטע המסובך מאחורי ומכיוון שזה נחשב לקטע הבעייתי ביותר היום אני מרשה לעצמי להרגע ומתיישבת למנוחה (הגשם פסק כבר מזמן).

עד כה, השביל הירוק מתגלה כשביל חמוד לגמרי - עם נופים לא רעים בכלל (בייחוד בהתחלה, מעל ערוצו הרחב של Rigg Beck) ולא מעט נקודות עניין (sink-holes מוזרים, מלאי צמחייה ומים, אגמון קטנטן או שניים) ואני רק יכולה לקוות שהליכת הכביש הארוכה שצפויה לי בקטע הבא, לא תהרוס את הרושם.

לשמחתי, בדיוק כשאני קמה כדי להמשיך ללכת - אריק מופיע. מכיוון שהוא מתכנן יום ארוך היום, הוא החליט לבחור באופציה הקלה. אנחנו ממשיכים לצעוד לאורך הכביש ביחד.
 הכביש שקט למדי, והנופים בהחלט לא רעים, אבל השוליים צרים מאוד לעיתים, וכמה מהמכוניות שחולפות על פנינו, די מבהילות אותי... אני שמחה על כיסוי הגשם הצבעוני שעוטף לי את התרמיל וחושבת שאולי זה רעיון טוב ללכת איתו במקטעי כביש, גם כשלא רטוב - הוא בולט למרחוק. אבל בעיקר - אני "לוחצת על דוושת הגז"... מנסה לחזור להליכה על שביל כמה שיותר מהר.

בדרך אנחנו חולפים ע"פ השלט שמציין את המעבר ל- Yorkshire!

אני שמחה לעזוב סוף-סוף את הכביש לטובת חזרה לשביל - אבל דווקא המקטע הבא מתברר כרטוב וטובעני במיוחד.

בנסיון לעקוף את ה"ביצה" אריק ואני מצליחים לאבד קצת את הדרך ומתברברים למשך דקות ארוכות בנסיון לחזור לשביל בלי לשקוע בבוץ לגמרי...

עד שאנחנו חוזרים למה שהוא בבירור השביל שלנו - אני מרוחה בבוץ עד הברכיים :)

אין ספק שהיום הזה משכנע אותי סופית שלשביל דוגמת ה- C2C כדאי לקחת גייטרס...

כמה דקות אחרי המקטע הטובעני (שאלמלא הבירבור שלנו, היה ממש קצרצר) אנחנו פוגשים בשביל האדום שמגיע משמאל ומצטרף לדרך שלנו (שמובילה אותנו עכשיו בדיוק מזרחה). המצב של המדרון שממנו הגיח השביל האדום הוא כל כך מזעזע... ואנחנו שנינו עוצרים לאיזו דקה ובודקים במפה בנסיון לאמת את האבחנה שלנו וכשאנחנו משוכענים שלא טעינו - אנחנו אסירי תודה שלא הלכנו בשביל הזה... (שכאמור אינו מומלץ בכל מקרה באוקטובר).

אנחנו ממשיכים בשביל השקט מאוד בעמק שדפנותיו נמוכים למדי, פחות או יותר לאורך נחל. הדרך עכשיו ברורה מאוד ואין סכנה לטעות. פה ושם עדיין בוצי ורטוב אבל אנחנו לא נתקלים באף קטע נוסף שהוא ממש מסובך.

במהרה אנחנו מתאחדים גם עם השביל הכחול, שמגיע גם הוא משמאל.

-

קצת הלאה משם נמצאת חווה נידחת בשם Ravenseat. ג'וליה בראדברי (המנחה של הסדרה הדוקומנטרית של ה- BBC4 אודות השביל) עצרה שם לקפה, על ספסל מזמין, ושוחחה ארוכות עם בעלת החווה הצעירה שסיפרה לה איך היא הגיע להתגורר במקום מבודד שכזה.

אני מתפתה לעצור שם, אבל אריק ממהר ואני מחליטה לוותר על ההפסקה ולהמשיך ללכת איתו.

השביל פונה אחרי החווה בכיוון דרום-דרום-מזרח. ערוץ הנחל עמוק פה ועשיר בצמחייה - והמראה מאוד, מאוד יפה!

בהמשך הנוף הולך ומתרכך, אנחנו שוב חוצים שטחי מרעה ירוקים - דרך סידרה של שערים או פתחים-בחומה, ה- peat bogs מאחורינו - חזרנו אל הפסטורליה.

-

כמייל לפני Keld השביל מתעגל ופונה שוב מזרחה ואנחנו שוב צועדים בסמוך לאותו כביש, אם כי רק במטרים האחרונים אנחנו ממש עליו (למעשה יש מי שממשיכים לאורך הכביש ממש עד פה - כדי לחסוך עוד קטע בוצי - אבל מכיוון שהשביל כל כך יפה בקטע האחרון - אני בהחלט ממליצה לא לעשות זאת, אם אפשר).

בדקות האחרונות - גם יורד שוב גשם. והוא חזק הפעם יותר מכפי שהיה בבוקר.

-

בערך בשעה 2, אנחנו מגיעים לאתר הקמפינג שבמעלה הכפר. למרות השעה המוקדמת, אני מעוניינת לסיים הליכה ב- Keld.

אני נפרדת מאריק (שהחופשה שלו מסתיימת מחר והוא צריך להמשיך היום הלאה). יש פה גם יורטים (אוהלים מונגוליים) ו- Bunkhouse ואני נכנסת פנימה לשאול אם יש מקום.

להפתעתי/אכזבתי האוהלים מלאים - וגם ה- Bunkhouse מוזמן כולו. בעלת המקום הנחמדה מזמינה אותי להקים אוהל בחצר אבל בגלל שכל כך מוקדם - ויורד גשם - אני מהססת. יש לפני המון שעות יום וממש לא מתחשק לי להעביר אותן באוהל קטן - במיוחד כשרטוב בחוץ!

אני מודה לאישה ואומרת ש"קיוויתי ללון הלילה בפנים, בגלל הגשם" והיא באדיבותה הרבה מציעה להתקשר עבורי ל- B&B בכפר לבדוק אם יש להם מקום פנוי.

הכפרון Keld ממוקם בנק' אסטרטגית חשובה - בצמוד לשלושה שבילי הליכה פופולריים מאוד: ה- C2C, ה- Pennine Way וה- Herriot Way. כנראה תודות לכך, בצרוף עם סופ"ש, נראה שמקומות הלינה פה די מלאים (אם כי יש עוד אתר קמפינד במורד הכפר, כך שמי שמצויד באוהל לא באמת מסתכן). אבל המזל מאיר לי פנים ואני זוכה בחדר האחרון (זוגי) ב- b&b בשם Butt House (תמורת 50 פאונד).

ה- Butt House מתגלה כבית ההארחה המושלם.

ראשית הבניין - אבן כהה, דו-קומתי מטופח - שמשקיף לשדות המוריקים שמקיפים את הכפר ולבתי האבן האחרים שלו.

שנית החדר - שהוא ביתי וחמים ומוקפד מאוד ונוח - במיוחד עבור מי מלנה עד כה באכסניה או באוהל, והסלון המזמין (עם ספות נוחות ואח בוערת).

ולבסוף - אם כי לגמרי בראש ובראשונה - תודות לזוג המקסים שרכש את המקום ב- 2014, אחרי שנים של מגורים בעיר קטנה ועבודה אינטנסיבית בתחום המרקטניג (אם אני זוכרת נכון). השניים חלמו על מעבר לכפר וניהול של B&B שכזה במשך שנים וכפי שאמרתי להם למחרת כשנפרדנו - אין ראויים ומתאימים מהם להגשים את החלום. מדובר בצמד לבבי, נחמד ומסביר פנים באופן מיוחד - הם נתנו לי להרגיש הכי welcomed שאפשר מהרגע שפתחו לי את הדלת (כולי ספוגה במים ועדיין קצת מרוחה בבוץ, אם כי זה בחלקו כבר נשטף) ועד שנפרדו ממני למחרת. כדי להשלים את התמונה למשהו באמת מושלם - כריס וג'אקי "מצויידים" בכלב קטן וחמוד באופן יוצא דופן מסוג King Charles שכיסה אותי בליקוקים והמיס לחלוטין את הלב שלי surprise

לשמחתי הרבה התברר שאנדרו הטקסני לן שם גם הוא הלילה (הוא הגיע כשעה אחרי). אחרי רחצה וכביסה וקצת שיחות עם הבית, ירדתי לשבת בסלון.

כשאנדרו הצטרף אלי הוא סיפר לי שהלך בשביל הכחול (הגבוה) שלטענתו היה ממש נורא! הוא שקע שוב ושוב בבוץ ובמים איבד אינספור פעמים את הדרך ובאופן כללי לא נהנה מהיום הזה בכלל.

לדעבונו, הוא גם לא פגש היום אף לא מטייל אחד לחלוק איתו את האתגר (אף כי למדנו למחרת שגם טים והולי הלכו באותו שביל ושגם הם התרשמו ממנו באופן דומה).

אנדרו שמע ממישהו שיש כוונה לרצף את המקטע הגבוה, אחרי ה- Nine Standards, בקורות עץ (עוד השנה). אם זה נכון, זה הולך לשנות את התמונה לטובת השביל האדום או הכחול, אבל נכון לתקופה בה אני הלכתי (אוקטובר 2016) נראה שהדרך הירוקה היתה היחידה שלמרות האתגרים שפגשתי לאורכה היתה עדיין בהחלט מהנה...

-

בעודנו יושבים וממתינים לארוחת ערב (שנינו בחרנו לאכול ב- Butt House ולשנינו המנות - צימחונית במקרה שלי - היו ממש-ממש מעולות!!!) נשמע צלצול פעמון. כריס ניגש לפתוח את הדלת ושמענו אותו משוחח עם מטייל שחיפש חדר פנוי. מכיוון שאני זכיתי לחדר הפנוי האחרון - הוא הזמין את המטייל להכנס בזמן שהוא ינסה לארגן לו מקום לינה אחר (השעה היתה כבר קרוב ל- 7 ובחוץ התחיל להחשיך). המטייל הציג את עצמו כ-"ניקו" ואנדרו - שהוא לגמרי פקידה פלוגתית באופיו angry - קפץ מיד. מתברר שזה המטייל הגרמני שגם אני פגשתי ביום הראשון על השביל. כמוני הוא הולך עם אוהל ומשלב כל מיני צורות של לינה. מכיוון שהוא "נעלם" לנו מאז אותו מפגש ראשון, שמחנו מאוד לשוחח איתו קצת אבל אחרי כ- 10 דקות הוא נאלץ לחזור אל הגשם שבחוץ, בדרך לחדר שכריס ארגן לו ב- b&b שהיה מרוחק כק"מ וחצי בעלייה, לאורך הכביש, מחוץ לכפר (והרחק מהשביל).

אני אף פעם כנראה לא אתרגל למהירות שבה מתקרבים לאנשים אחרים על השביל. לפתיחות שכולם - גם אני, אפילו אני - מרגישים. לדאגה ולהתעניינות ההדדית. לחשיבות שנראה שיש לעיתים אפילו למפגש די "קטן".

אני חושבת שכל מי שהלך שביל ארוך מבין למה אני מתכוונת. זה פשוט תחביב מקרב-לבבות במידה שמאוד קשה להסביר.


סיכום היום:

נק' התחלה: Kirkby Stephen.

סיום: Keld.

מרחק משוער: כ- 20 ק”מ.

זמן ברוטו על השביל: כ- 6 שעות.


לפרק הבא