יום שני, ה- 10.10 – Coast to Coast יום 10.


בין Richmond ל- Ingleby Cross מפרידים כ- 37.5ק”מ. אמנם הלכתי כבר מרחקים כאלו בעבר, אבל מכיוון שאני סובלת כבר יומיים מכאבים מאחורי הקרסול ברגל שמאל – המחשבה על הליכה ארוכה כל כך מציפה אותי בחששות.

לשם שינוי, מדובר לפחות במקטע שהוא באמת שטוח. אבל – הוא כולל מספר מקטעי כביש, במרחק כולל לא זניח בכלל ונחשב ליום המשעמם ביותר בשביל...

יש אפשרות לחלק את המקטע לשניים – ע”י עצירה ב- Danby Wiske (כ- 13 מייל מריצ'מונד) או ב- Oaktree Hill (עוד כמייל משם) ואלו כנראה האופציות ההגיוניות בשבילי. אבל משום מה, אני נחושה להגיע לאינגלבי…

-

אני קמה מוקדם וב- 6:30 כבר אוכלת ארוחת בוקר.

ב- 7 אני מעמיסה את התרמיל על הגב ויוצאת לדרך…

בחוץ אפור והתחזיות צופות גשם במחצית השנייה של היום (ולמשך שלושת הימים הבאים).

-

הבוקר שלי מתחיל בירידה לאורך כביש לכיוון הנהר.

אני חוצה את River Swale לגדתו הדרומית על גבי Richmond Bridge ומתחילה לצעוד מזרחה.

הדרך שלווה ונעימה, גם אם בוצית מאוד, אבל די מהר מגיע קטע הכביש ראשון.

הדרך ממשיכה כך בקילומטרים הבאים – לסרוגין בסמוך לנהר או לאורך איזה כביש או דרך מקום ישוב.

בשטח מתבצעות עבודות ביוב ושידרוג של מערכת הכבישים, אשר מחייבות מעקף שמוסיף כ- ק”מ וחצי ליום שהוא גם ככה ארוך, בסביבות העיירה Catterick Bridge.

שאון המכוניות ביחד עם ערמות העפר, פסולת הבנייה והציוד המכני שמפוזר בכל מקום מתחברים לכאב ברגל שמאל שלי (אע”פ שעד כה הוא לא חזק במיוחד) ומובילים לבוקר לא מהנה במיוחד...

-

ביישוב הקטן Bolton-On-Swale אני מתיישבת על ספסל מזמין להפוגה. מכאן והלאה הכבישים אמורים להיות צדדיים ושקטים והעבודות נשארו מאחור.

למרות מקטעי כביש ארוכים שעוד צפויים לי – אני מחליטה לעשות restart בציפייה שההמשך יהיה מהנה יותר.

-

כפי שמבטיח המדריך, ההליכה במקטע הבא שלווה מאוד (גם לאורך הכביש; חד נתיבי ושקט מאוד). אין כאן נוף אבל לפחות אני מוקפת בשדות.

-

אבל שלווים ככל שיהיו, למקטעי הכביש יש השפעה דורסנית על כפות הרגליים שלי… במיוחד על כף רגל שמאל. הכאב בקרסול, שכמעט לא הציק לי בבוקר, הולך ומתגבר ואני לא מצליחה לשקוע במחשבות חיוביות או סתם מחשבות שיסיחו את דעתי ממנו…

בישוב הזעיר Streetlam אני שוב עוצרת להפסקה על ספסל, בסמוך לתא טלפון אדום.

השביל חוצה פה שניים-שלושה מתחמי-שדה מגודרים בהם מסתובבים כמה סוסים.

במתחם הראשון אני מלטפת בהנאה סוס פוני ידידותי אבל כשאני מתחילה לחצות את המתחם הבא, סוס גדול שעומד לצד סוס נוסף פוצח בריצה קלילה הישר… לכיווני!

אני לא מכירה מספיק טוב סוסים ואין לי מושג אם הייצור הגדול הוא סופר-חברותי או שהוא כועס ומתכנן לתת לי ביס או בעיטה. יש לי בדיוק שנייה וחצי להחליט מה אני עושה ואני מחליטה לזנק מעבר לגדר העץ שמשמאלי – אע”פ שהיא מגיע לי בערך עד לכתף.

לא כל כך ברור לי איך אני מצליחה להניף את עצמי – עם רגל כואבת ותרמיל במשקל של כ- 12 ק”ג! – אל מעל לגדר הגבוהה אבל עוד לפני שהסוס מגיע אלי אני מוצאת את עצמי בחוף המבטחים היחסי שמספק לי המתחם החדש שבו “נחתתי”. “יחסי” מפני שגם כאן נמצא סוס גדול – שעומד לא מאוד רחוק ממני...

אני עומדת בלי לזוז כמה שניות. מהעבר השני של גדר העץ הסוס החום הגבוה שרץ לעברי שולח ראש מתעניין. עכשיו כשאני מרגישה די מוגנת, אני מצליחה להגיע למסקנה שהמבט של הסוס היפה הוא לא מאיים בכלל. נראה לי שהוא פשוט מתבונן בי בציפייה הוא אפילו נראה לי מאוכזב...

אני שולחת יד בהיסוס ומלטפת את העור הנעים ומבינה שמדובר בסוס חברותי מאוד שרק רצה להגיד לי שלום :-)

בינתיים גם הסוס הלבן שבמכלאה שלו נחתתי מתקרב אלי – לשמחתי בקצב איטי הרבה יותר. וכך, מלווה בשני סוסים גדולים ויפים אני חוצה את השדה.

-

בשעת צהריים מוקדמת, אני חולפת ע”פ Danby Wiske – אבל מרגישה שמוקדם מידי כדי לעצור… וקצת הלאה משם (ב- Oaktree Hill) גם אופציית הלינה האחרונה עד Ingleby נשארת מאחורי...

-

איפשהו בין שני הכפרונים הללו חובר אלי מאחור ניקו הגרמני.

הוא מספר לי שאחרי שעזב את ריצ'מונד אתמול הוא ניסה למצוא מקום לינה כלשהו באחת מנק' היישוב שבדרך. אני לא זוכרת היכן, אבל הוא נכנס לפאב ושאל את הברמן אם משכירים שם חדרים. מסתבר שבפאב ההוא אין חדרים כאלו להשכרה וגם לא באף פאב קרוב אחר… אבל באנגליה, כמו באנגליה – או לפחות כמו בפאב באנגליה הכפרית – מי שצריך עזרה יקבל אותה גם בלי לבקש. ניקו סיפר לי שכל באי הפאב בערך פשוט שלפו טלפונים וניסו למצוא עבורו חדר ללילה! וכשנמצא כזה (בפאב ביישוב סמוך) אחד מהם התנדב להסיע את ניקו לשם :-)

-

את ניקו פגשתי כבר בבוקר היום הראשון שלי על השביל אבל בניגוד למטיילים אחרים שצועדים במקביל אלי מהיום הראשון – עד כה לא יצא ממש ללכת איתו, בעיקר בגלל שהוא מתחיל את היום שלו מאוחר. היום, בגלל שהוא התחיל הליכה בנק' מתקדמת יותר בשביל, ובגלל שאני נאלצת ללכת יחסית לאט – סוף סוף אנחנו צועדים ביחד.

ואיזה מזל שהוא איתי!

-

השביל מוסיף להיות שליו, גם אם חסר עניין ולא נופי במיוחד.

בשעות הבאות אנחנו חוצים שדות, צועדים לאורך כבישים שקטים, חולפים ע”פ אינספור חוות… ובעיקר עסוקים בשיחה.

-

באיזשהו שלב מתחיל לטפטף.

אנחנו מתעלמים מהטיפטוף בהתחלה אבל… בשעה האחרונה להליכה הטיפטוף מתחזק ומהר מאוד הופך למבול של ממש!

אין שום מקום להסתתר בו אז אנחנו ממשיכים ללכת כשדליים (!!!) של מים נשפכים עלינו מלמעלה.

מכיוון שכף הרגל שלי כואבת באיזור הקרסול אני נאלצת לשחרר מאוד את הנעל ובמהרה הגשם מוצא לו דרך אל לתוך הנעל מלמעלה…

-

בקילומטרים האחרונים של ההליכה אני כבר אומללה ממש!

לא לקחתי לשביל מכנס אטום למים (אני שונאת ללכת איתם אבל בדיעבאד בשביל הזה לטעמי הם חשובים!) אז המכנס שלי רטוב לגמרי ונצמד לי לרגליים.

נעל שמאל שלי אוגרת בתוכה מים בקצב וגם הנעל הימנית לא ממש מצליחה לשמור על כף הרגל שלי יבשה (כך שגם על גייטרס איכותיים אני ממליצה מאוד לשביל הספציפי הזה).

קררררר לי וכואב לי ואני לא נהנת – וזה בלשון המעטה… sad

-

למזלי מצבו של ניקו המקסים טוב בהרבה משלי והוא לוקח על עצמו את מלאכת הניווט. בעוד אני לא טורחת להציץ במפה, הוא מוביל אותנו במבוך השבילים בינות לשדות בוציים-מוצפי מים עד שאנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מעבר לכביש רק כ- 200-300 מ' מהיעד.

-

אלא שהכביש הזה – A19 – הוא מפלצת בטון רב-נתיבית שכלי רכב רבים (כולל גם לא מעט משאיות ענק) טסים בה משני הכיוונים!

אנחנו עומדים ככה כמה שניות ארוכות ממש המומים. לא ברור לנו בכלל איך אנחנו אמורים לחצות את הדבר הזה – ועוד עכשיו כשיורד גשם והראות היא כל כך גרועה.

אני בודקת שוב במדריך שלי כדי לוודא שלא פיספסנו איזה גישרון וקוראת את הפסקה הבאה:

“very fast traffic on dual carriageway. take your time then dash!”

באמת?????

-

בליד ברירה אחרת אנחנו מתקרבים בהיסוס לשולי הכביש ורוקמים אסטרטגיה.

יש 3 נתיבי “טיסה” בכל כיוון ובאמצע שטח הפרדה אז אנחנו מחליטים להתמקד בחצייה של הכיוון הראשון – נמתין בסבלנות ככל שיידרש עד להיווצרות מרווח ראוי ואז נחצה במהירות (אבל לא בריצה!) עד לצמחייה שבאמצע. אח”כ נתמודד עם החצייה של הנתיבים שבכיוון השני...

אנחנו עומדים ככה לפחות 3-4 דקות בשולי הכביש הסואן כשהמכוניות שחולפות על פנינו במהירות רבה מתיזות עלינו רסס מים כמעט בלתי פוסק עד שסוף-סוף מגיע חלון ההזדמנויות שלנו. יד ביד אנחנו חוצים את שלושת הנתיבים בצעד מהיר ומגיעים בבטחה לשטח ההפרדה.

החצייה של הצד השני של הכביש מאתגרת אף יותר כי שם הכביש הוא בשיפוע וטווח הראייה הוא קצר יותר. המשקפיים שלי מלאות טיפות ואני בקושי יכולה לראות עכשיו וכשאנחנו עומדים וממתינים להזדמנות שלנו (הפעם לפחות 5 דקות!) אני כל-כך, כל-כך שמחה שניקו (שכמו רוב הגרמנים הוא גם מאוד גבוה) פה איתי!

בהתחשב בפופולריות הכל-כך רבה של השביל הזה ממש לא ברור לי איך לא הקימו כאן גשר להולכי רגל! בינתיים, אם מי מיכם מתכנן ללכת את השביל, אני רק יכולה לחזור על העיצה שבספר: התעזרו בסבלנות!!!

החוויה הלא נעימה הזו מצטרפת לה ליום שהיה לי גם ככה קשה ולא מהנה…

-

מהעבר השני של ה- A-19 מחכה לנו הכפר החמוד Inglbey Cross ואנחנו נעצרים בסמוך לאחד הבתים הראשונים שיש עליו שלט של B&B.

ניקו ואני מצויידים באוהל אבל כמובן שבמזג אוויר שכזה אין לאף אחד מאיתנו כוונה להשתמש באוהל שלו… בעוד אני מחפשת את רשימת הלינות במדריך שלי יוצאת מהבית אישה עם מטרייה ושואלת אם אנחנו זקוקים לעזרה. אני אומרת שאנחנו מחפשים שני חדרים והיא מעדכנת שנשאר לה רק חדר אחד. ניקו (שהוא מלאך אמיתי!) רואה את המבט הנואש שלי ומיד מוותר לי על החדר. האישה הנחמדה מזמינה אותנו פנימה ומבטיחה למצוא גם עבורו מקום לינה. לרווחתי הרבה, טלפון זריז לשכנה – שגם היא משכירה חדרים – וגם לניקו נמצא מקום לינה.

-

אני נכנסת פנימה ושני המארחים שלי ממהרים לסייע לי להשיל את הציוד הרטוב. אני ממהרת לאמבטיה (שממוקמת במסדרון) ושוקעת במים החמים, מרשה לעצמי סוף-סוף להרגע ואח”כ – בחדר הישיבה הקטן שמפריד בין שני החדרים של ה- B&B הנעים – נהנת גם מתה חם בליווי סקונז.

אני שמחה לגלות שאנדרו הטקסני לן הלילה בחדר השני (אף שהוא עדיין לא הגיע אני כבר מזהה את הציוד שלו שמחכה לו כאן).

-

עכשיו כשאני במקום יבש וחמים אני מתפנה לבדוק את מצב הרגל שלי ונחרדת לגלות שהיא מאוד נפוחה!

-

לקראת ערב, אנדרו (שהגיע בינתיים) ואני צועדים עם מטריות אל הפאב המקסים של הכפר. לשמחתי הרבה בעודנו ממתינים לארוחה שלנו – גם ניקו מגיע.

אנחנו יושבים שם כשעתיים (כשאני עם קרח על הקרסול) אוכלים ושותים ומשוחחים. אני מנסה להתרכז בשיחה אבל לא לגמרי מצליחה. אני מתחילה להבין שאני לא יכולה להמשיך ללכת. לסבול קצת מיבלות ומכאב עמום ליד הקרסול זה עוד בסדר. אבל הכאב הפך לבלתי נסבל וביחד עם הנפיחות הניכרת – אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי להתעלם מהמצב.

-

בלילה, לבד, בחדר שלי – אחרי שעות של לבטים – אני מקבלת את ההחלטה להפסיק ללכת.

אני מצויידת ביומיים-שלושה ספייר ויכולה פשוט “לרבוץ” פה ולקוות שהמצב ישתפר ואוכל לחזור ללכת – אבל אני לא רואה את עצמי מחכה.

כן – חבל לי שלא הגעתי ברגל למפרץ רובין הוד. כן – זה מבאס ממש לפרוש! אבל היום הזה כל כך עירער לי את הבטחון שאני חייבת להודות: בפעם הראשונה בחיים שלי – אני פשוט לא רוצה להמשיך ללכת!

-

וכך, יום ההליכה העשירי הופך ליום ההליכה האחרון שלי על ה- Coast to Coast…

אני אקח איתי מהשביל הזה בעיקר את הנופים המדהימים של ה- Lake District (אם כי היו עוד מקטעים נפלאים) וגם הערכה עצומה לאנשים הנפלאים (fellow-hikers ומקומיים) שפגשתי בדרך.

כן, גם את הכשלון ואי אלו תובנות אישיות.

למרות האכזבה האישית שלי, אני מקווה שהבלוג הזה יסייע לעוד מטיילים ישראליים להכיר – ואולי בעתיד גם ללכת – את השביל הנהדר הזה.

במקטע שלא זכיתי לצעוד (כ- 77 ק”מ בין אינגלבי למפרץ רובין הוד) – ע”פ כל העדויות –

הנופים הם שוב נפלאים.

ובכל מקרה… תודה לכל מי ש”צעד” ו”כאב” איתי wink

– תם גם אם לא נשלם.


סיכום היום:

נק' התחלה: Richmond.

סיום: Ingleby Cross.

מרחק משוער: כ- 37.5 ק”מ.

זמן ברוטו על השביל: כ- 8.5 שעות.