Kungsleden 07

מתחנת ההרים Saltoluokta לבקתת Sitojaure.

כ- 20ק”מ.

כ- 5:40 שעות ברוטו.

+400מ, -150מ'.

בלילה ישנתי טוב – סוף סוף.

יומיים מאוחר יותר, גיליתי שהחמצתי את אורות הצפון! זוג גרמנים צעירים שפגשתי לאורך השביל שוב ושוב, לנו בלילה באוהל שלהם היכנשהו בסמוך לתחנת ההרים Saltoluokta והצליחו לצפות בתצוגה מהנה של האורות, הישר מה”מיטה”.

כנראה שגורלי נחתם ויהיה עלי לחזור ולבקר בצפון הרחוק של שבדיה שוב בעתיד...

אחרי התארגנות נינוחה, יצאתי לדרך בסביבות השעה 8:20.

ביציאה מקומפלקס הבקתות יש רשת של שבילים שמובילים לכל מיני כיוונים (זה מקום מטויל מאוד, אחרי הכל; זו לא “סתם עוד בקתה של הקונגסלדן” ואנחנו פה לא המטיילים היחידים ). אבל קל מאוד לעקוב אחרי הסימונים האדומים של ה- Kungsleden – הם נמצאים במרחק צעדים ספורים זה מזה, בנוסף לשילוט שמופיע מידי פעם (בנק' פיצול).

השביל שלנו מטפס ביער מאוד נחמד – שמידי פעם נפתח ומאפשר הצצה אל הנוף שמסביב, ובעיקר – לאחור, אל האגם הגדול והמהמם שחציתי אתמול בסירת המעבורת.

המראה – בוודאי ביום כחול כמו זה שבו זכיתי אני, הוא לא פחות ממפעים! והוא הולך ומשתפר ככל שאני צוברת גובה ועוד ועוד נופים נפתחים מאחורי – אל האגם וההרים המרשימים שמקיפים אותו.

עוד לפני שיצאתי מהיער, הצלחתי להפתיע עדר קטן של איילים שנמלטו בריצה אל בין העצים, בעוד אני ממשיכה להתקדם, כשאני מסתובבת ממש כל כמה צעדים לאחור – ופשוט מתקשה להסיר את המבט מהמראה שניבט אלי מלמטה.

-

בנק' כלשהיא, לקראת מה שנראה לי כמו סוף העלייה, ולפני שאני מפנה את הגב ומשאירה את האגם מאחור – הורדתי את התרמיל, ולמרות שעברה אולי שעה מאז שיצאתי לדרך, התיישבתי לי על סלע גדול. פשוט לא רציתי לעזוב את המקום לפני שאני נושמת את הנופים עמוק-עמוק לתוכי.

-

אחרי זמן לא רב, קמתי והמשכתי ללכת. השביל רחב ומאוד נוח וקל להליכה, והוא גם מתמתן כאן מאוד והופך לכמעט שטוח, לפחות לזמן מה.

הנוף בקטע הבא הוא עקר למדי; יש מעט צמחייה ופחות מים מאשר ברוב המקטעים האחרים של השביל. עיקר העניין הוא הרחק ממערב (ימין) – שם עומדים ההרים הגבוהים של הפארק Sarek.

אחרי קטע קל אך מעט חד גווני, השביל מתקרב לנהר, שמוקף בירוק וזורם לו בנחת בערוצו המתפתל – ושוב הנוף הוא מלהיב ויפה עד מאוד.

-

בסביבות השעה 10:40 (אחרי כ- 8 ק”מ של הליכה) אני מגיעה ל- shelter קטן וכהרגלי עוצרת שם להפסקה.

בסביבות 11 אני חוזרת לצעוד ובמהרה אני מגלה כי בשעה שישבתי בפנים, הרוח התחזקה ואף כי עדיין כחול, שימשי ומדהים בחוץ – נעשה לי פתאום מאוד קר.

אני ממהרת ללבוש שוב את השכבות שהסרתי בבוקר – בזמן העלייה (גופייה שנייה, באף ומעיל הגשם שמגן עליי מפני הרוח).

-

הנוף מוסיף להיות לגמרי משגע בהמשך, כשהשביל חולף על פני מספר אגמונים קטנים שמופיעים משני צידיו פה ושם והם מוקפים בצבעי סתיו עליזים.

אני פוגשת אנשים ראשונים ליום זה רק לקראת השעה 12 בצהריים, כששני גברים צעירים מגיעים בשביל מולי.

בחצי השעה הבאה, פחות או יותר, מגיחים כך ממולי עוד 6 עד 8 מטיילים, בבודדים או זוגות, ואח”כ אני שוב נשארת לבד – עד סוף היום.

-

מהר יותר מכפי שציפיתי, אגם Sitojaure מופיע ממול ורק קצת אחר כך אני נכנסת ליער ומתחילה בירידה (מתונה וקלילה) לכיוון האגם.

זה קטע יער לא ממש יפה; משום מה העצים פה נראים די עלובים ואני מרגישה… עצובה בשבילם. אבל בתוך דקות אני כבר מוצאת את עצמי על שפת האגם לצד הבקתה.

השעה היא בערך 2 בצהרים!

-

בקתת Sitojaure היא אחת הבקתות היותר בסיסיות במקטע השביל שאותו הלכתי; אין פה חנות ואין סאונה (אבוי! ); בעצם יש רק שלושה מבנים שממוקמים ממש בסמוך למים, כשהם עטופים ביער: בקתה קטנה של ה- hosts; בקתת המטיילים; ובינהם – מבנה השרותים הקטן.

אבל מהר מאוד היא הופכת להיות אחת הבקתות האהובות עלי בשביל:

הנוף אל האגם – משגע!; ה- hosts הם זוג פנסיונרים מתוקים שבשמחה הייתי מאמצת לעצמי כסבא וסבתא נוספים; והשלווה: מוחלטת!

אני הראשונה להגיע למתחם וזוכה (אחרי כוס לימונדה, מליון חיוכים ושיחה נעימה עם הצמד המקסים) לחדרון פרטי משלי (מיועד לשניים, עם מיטת קומותיים אחת ושולחן קטן).

אני ממהרת לרחוץ באגם, באיזור שמיועד לחצה (בנפרד מהאיזור המסומן לאיסוף מים), ומכיוון שיש שמש חזקה בחוץ – גם מכבסת כמה בגדים ומפזרת אותם לייבוש על המרפסת של הבקתה ה(בינתיים) פרטית שלי; אחרי התארגנות קצרה נוספת, אני מתיישבת שם בעצמי להתייבש – על ספסל שמשקיף על האגם.

-

בעודי יושבת ובוהה מהופנטת במראה שממולי, מגיח הליקופטר שנוחת על חלקה קטנטנה, לא לגמרי שטוחה ואפילו טיפה מסולעת (בין המים לשביל קורות העץ שחוצה את המתחם, לא רחוק מהנק' בה התרחצתי, כמעט עירומה, פחות משעה קודם לכן). אותי זה מרשים מאוד!

הוא אוסף שני מטיילים שמגיחים מהיער מעט קודם לכן (...) וממהר להמריא שוב.

כמה דקות לאחר מכן הטבע ממשיך לספק – ובגדול!, כשגבר שבדי יפיוף (!!!) מגיע מהכיוון השני של השביל. אני מצליחה, לראשונה מאז התיישבתי על הספסל שבמרפסת – להסיר את העיניים מהנוף (של האגם). מהר מאוד הוא מתגלה כאדם חביב ביותר, מלא שאלות – וגם הסברים ותשובות.

-

אנחנו יושבים ככה במרפסת “שלנו” שעה ארוכה מאוד; כשמתחיל להיות קר, אנחנו מתלבשים חם – ועדיין נשארים בחוץ.

הצבעים משתנים על האגם, השמש מתחלפת בצל, קבוצה קטנה של ברווזים שוחים להם במים. ואנחנו משוחחים או שותקים או מנשנשים או כותבים קצת בפנקסים שלנו – והחיים הם יפים וטובים עד מאוד

לקראת ערב (כלומר: בטח לא הרבה יותר מאוחר מנניח… 5 ;~) הגיע סוף-סוף הזמן להכנס לבקתה; מתחיל להיות לי קר שם על המרפסת והגרון שלי עדיין קצת כואב.

אני נכנסת פנימה ולראשונה – מנסה להדליק אש בתנור העצים בעצמי; אחרי ששרפתי בערך יער של נייר :-( סוף סוף האש אוחזת בבולי העץ ואחרי כמה דקות מתחיל להיות חם ונעים במטבח.

אנחנו מבשלים את ארוחות הערב שלנו ויושבים לאור נרות בפנים, אל מול החלונות שמשקיפים אל האגם – צופים באורות השמש ששוקעת אי שם מאחורי ההרים.

הרבה אחרי השעה 7, כשהשמש כבר לא ממש בשמים (אבל עדיין לא באמת חשוך) מגיחים מהיער – מכיוון האגם – זוג פולנים צעירים (בחור ובחורה). הם זוכים לחדר משלהם, אבל אחרי התארגנות קצרה הם מצטרפים אלינו – במטבח החמים.

וזהו – אנחנו רק ארבעה בבקתה הגדולה והנעימה. במהלך הערב, המארחים שלנו באים להגיד לילה טוב וקצת לפני 9 אני כבר מתחפרת בליינר המשי האהוב שלי, בחדרי הפרטי, אני מסכמת יום שהיה לי מושלם ממש – מבחינת הליכה ונופים וכל החוויה שמסביב, עוצמת את העיניים והולכת לישון.