פרק 4 -; Namche Bazzar.

Namche Bazzar (גובה 3440מ') הוא כפר גדול -; הגדול ביותר שתפגשו בטרק ובהפרש ניכר -; ומצויד היטב. הוא תוסס, צבעוני, עטוף בנוף נפלא ובעיני - מלא קסם. המבנים עשויים אבן, המשקופים והגגות צבועים בשלל צבעים, הרחובות הצרים מרוצפים ותחומים ע"י חנויות שונות ומשונות ומשוטטים בהם בחופשיות, לצד בני אדם, יאקים (או דומיהם), כלבים ותרנגולות.
יש כאן הכול: ציוד טיולים, מאפיות, חנויות מכולת עשירות תכולה, מסופי אינטרנט, חנויות ספרים ומזכרות, בתי מרקחת, בתי הארחה למכביר וברמות שונות ועוד ועוד ועוד. אין ספק, המקום ערוך לבואו של המטרק המערבי -; אבל לטעמי, הוא משלב בחן רב בין הצביון המקומי לבין זה התיירותי.
המיקום הגיאוגראפי של הכפר ייחודי -; הוא יושב מהצד הפנימי של מדרון דמוי פרסת סוס, מעל עמק אדיר מימדים. הוא מוקף בהרים -; חלקם ירוקים, חלקם בעלי פסגות צבועות לבן. זה אומר שהרחובות תלולים. זה אומר גם שהנוף שנשקף מכל פינת רחוב, מכל חלון -; אל עבר סמטאות הכפר, גגות הבתים ואל ההרים -; הוא חגיגה לעיניים וללב!
הכניסה המעוטרת של Yak Hotel.
התאהבתי בו בנאמצ'ה כבר מהבית -; תוך כדי "עבודת המחקר" שלי על הטרק, ושוב -; מיד כשהגעתי. אהבתי לשוטט ברחובות, לנבור בחנויות, ללגום קפה (אספרסו!) במרפסת של מאפייה, לבהות בנוף המשתנה לפי השעה, לפי מזג האוויר, להתבונן בשלל האנושי -; מקומי וזר.
הגעתי לכפר בצהרי יום עטוף ענן, ביחד עם סטיב האירי ודן האמריקאי. הסתובבנו ברחובות, משתאים מהעושר של המקום, מחפשים בית הארחה ליומיים (הם) שלושה (אני).
לבסוף בחרנו ב- Khumbu Lodge. הוא יושב במיקום מעולה -; ממש במרכז הפרסה, בלב הכפר. מהחלונות של החדרים נשקף נוף מדהים -; החדר שלי (בסיסי כרגיל אבל נוח, עם שתי מיטות יחיד; 200 רופי) פונה למטה, צופה אל העמק, ההרים שמסביב, על גגות הכפר, לחלקו התחתון -; שם יש גומפה, את שער הכניסה המסורתי וחלקות אדמה מעובדות של התושבים; החדר של הבנים -; בצידו השני של המסדרון -; משקיף אל הרחוב העליז, הצבעוני.
אחרי התארגנות קצרה מאוד -; ירדנו אל המסעדה של ה- guest house -; חדר רחב ידיים, עטוף עץ, מעוטר בצבעוניות ומזמין ביותר. החלל מוקף חלונות גדולים שמשקיפים אל הנוף הנפלא הזה ובהיקפו שולחנות וספסלי ישיבה נוחים. בימים הבאים ביליתי לא מעט בישיבה בו -; תוך שיחה, קריאה ו/או אכילה -; ואף פעם לא נמאס להתבונן החוצה. מאחר שהגענו באמצע ספטמבר (ב- 19 ליתר דיוק) היה שקט ונינוח וריק למדי (בכל ערב רק עוד כמה אורחים בודדים מלבדנו). האווירה טובה מאוד, הצוות קשוב, יעיל ומלא אינפורמציה וגם האוכל היה טעים!
בתוך חדר המסעדה המקסים של ה- Khumbu Lodge.

 לאחר ארוחת צהריים ורביצה קצרה, יצאנו שוב לשוטט ברחובות המקסימים. אחרי אינספור עצירות, מצאנו את עצמינו לבסוף, סטיב ואני, בשעת אחה"צ מאוחרת, בשיפולים העליונים של הכפר. בית הספר המקומי כבר היה נטוש ואנחנו התיישבנו על גדר אבן, מרוחקים מה"המולה", משקיפים למטה.
יש רגעים כאלו בחיים שאני מוצאת את עצמי כ"כ ברת מזל וכ"כ מודעת לזה! זה היה מן רגע שכזה. למרות שזו רק ההתחלה של הטרק בעצם, הסכמנו שנינו (בחור אירי ג'ינג'י, בן 20 וקצת, שנמצא לקראת סופו של טיול ארוך-ארוך, בן שנה בערך, ואנוכי -; ישראלית בת 40+, שנתלשתי לי, לא מזמן, משיגרת ההיי-טק שלי) - שאי אפשר לקחת את הימצאותנו כאן כמובנת מאיליה, שגם אם היינו מגיעים "רק" עד כאן -; דיינו.
תרנגולות - עם נוף - ברחובות העליונים של הכפר Namche.
באותו טיול של אחה"צ במעלה הכפר, התחלתי להרגיש קצת רע. זה התחיל בכאב ראש שלא עזב אותי בימים הבאים ובהתנשפויות חסרות פרופורציה עם כל עלייה קטנה (גם כשמדובר בכמה מדרגות בהליכה לחדר, בקומה העליונה של ה- guest house). ייחסתי את זה בהתחלה לכך שאולי לא שתיתי מספיק אבל כשהצטרפו לכך עקצוצים חזקים ומעצבנים בקצות האצבעות (בהתחלה רק בידיים, אח"כ גם ברגליים) -; הבנתי שזה בהשפעת הגובה.
אחרי יומיים כאלו, ובהנחיה מוקדמת של רופא המשפחה היסודי והמסור שלי, החלטתי להתחיל ליטול כדורי אורמוקס שהיו איתי. אלו כדורים שמסייעים בהתמודדות של הגוף עם הגובה. מכאב הראש נפטרתי כמעט מיד. העקצוצים הם גם אחת מתופעות הלוואי המוכרות של הכדור הנ"ל וסבלתי מהם במשך כחצי שעה עד שעה בכל פעם שבלעתי כדור (אבל במידה מאוד מופחתת). ההתנשפויות נשארו איתי אבל ברגע שעצרתי -; תוך הרבה פחות מדקה, הנשימה חזרה למצב תקין. בבדיקת blood saturation שעשיתי ב- Macherma כמה ימים אח"כ התברר שמצבי מצוין (93%!) ומבחינתי ההחלטה לקחת את הכדורים (הפסקתי רק כשחזרתי לכפר, אחרי שבועיים בערך) הייתה מצוינת.
 בכל מקרה, אני ממליצה מאוד לקרוא על נושא ההתמודדות עם הגובה לפני היציאה לטרק וגם להתייעץ עם הרופא הפרטי שלכם. קחו איתכם כדורים והוראות מדויקות לשימוש (איך לזהות את הצורך, כמות יומית וכו') - לכל היותר לא תזדקקו להם.
בבוקר הראשון שלי בנאמצ'ה, קמתי ממש מוקדם (או ליתר דיוק, לא ממש ישנתי). בסקרנות טבעית, הצצתי דרך החלון ותוך שניות קפצתי מהמיטה: בוקר צלול ומהמם קרא לי החוצה!
ב- 6:10 כבר הייתי ברחוב. בצד המערבי של הכפר, מעל לגומפה, יש מנחת מסוקים ואני עשיתי את פעמי לשם.
ההרים בנפאל כ"כ גבוהים ששעה שעתיים אחרי שכבר אור, השמש עדיין נמוכה מפסגות ההרים. כך ביליתי באזור המנחת כשעה וחצי, כשאני צופה בבוקר המגיח.
לכיוון צפון-מערב ודרום, העמק האדיר של נהר ה- Bhote Koshi העצמתי נגלה לעיני. בצפון הוא תחום ע"י הרים לבנים (לכיוון טיבט) ולדרום אלו הם ההרים הירוקים שליוו אותי לנאמצ'ה עם הרכס היפה שמשקיף על הכפר מלמעלה. ממזרח זה במיוחד Thamserku (גובה: 6608מ') שמושך את העין אע"פ ש- Ama Dablam (גובה: 6856מ' ולדעת רבים -; ה"יפה ביותר") גם הוא נראה היטב מכאן בהינתן תנאי ראות מתאימים (בכיוון צפון-מזרח ומרוחק הרבה יותר).
בנאמצ'ה עצמה ניכרים סימנים של קימה -; כבר כשצעדתי ברחובות אל מעל הכפר ריח חזק של קטורת (שהנפאלים מדליקים כחלק מטקסי הבוקר) עטף אותי ומלמעלה, מנקודת התצפית שלי, הכפר נראה אפוף עשן.
מתישהו אחרי 7, כשהשמש הגיחה אחרי מאמצים רבים (זה לא קל כשההרים הם גבוהים כ"כ ורבים כ"כ!) מעל פסגתו הלבנה של Thamserku המרשים, חזרתי אל ה- guest house לארוחת בוקר והתארגנות לקראת טיול היום שתכננתי.
השמש מבצבצת לה מעל ההר.
יום ההליכה שלי כלל את המסלול ה"מקובל" של יום ההתאקלמות בנאמצ'ה:
עליתי ברחובות הכפר, אל הבתים העליונים בצידו הצפוני ומשם המשכתי בשביל התלול שממשיך ישירות צפונה -; מיד אל מעל לכפר. השביל הזה הוא לא פחות ממהמם! הנוף ממנו מאוד מעניין ומשובח -; שילוב מופלא של הכפר על חלקיו השונים והטבע הבלתי נתפס שמקיף אותו. מכיוון שאני מתנשפת כמו כלבלב קטן ושעיר (אלו המהונדסים, עם החוטם הפחוס, פקינז או פאג סיני למשל) שיצא לריצה בשעת צהריים של אמצע אוגוסט ברחובות תל אביב הלוהטת, אני נאלצת במילא לעצור כל כמה צעדים. ובכל פעם שאני עוצרת, אני מסתובבת ונפעמת מחדש...
השביל הזה מתמתן בסופו של דבר ואני פונה בו, בכיוון כללי ימינה (צפון-מזרח), וצועדת ל- Everest View Hotel. השביל יפה נורא, לעיתים ביער מקסים, לעיתים "שביל מרפסת" מעל מדרון, רק ש... העננים שרק הבליטו את הכחול של השמים בבוקר -; כיסו בינתיים לחלוטין את הנוף!
אני יושבת כשעה במרפסת של המלון המפורסם, שותה שוקו חם ובעיקר מחכה. אני לא רוצה להתלונן אבל... כואב לי הראש וכל 20 האצבעות שלי מעקצצות במרץ (זה היה עוד לפני שהתחלתי לבלוע את כדורי האורמוקס) ושום נוף -; של אברסט או איזשהו הר אחר -; לא רואים כרגע. אז בסופו של דבר אני נכנעת וקמה וממשיכה ללכת בשביל צפונה.
דקות לא רבות צפונית מהמלון אני יוצאת מהיער המקסים ומשקיפה לעבר Khumjung (בגובה 3780מ'). כאן העננים (שעדיין מכסים את הנוף) דווקא מוסיפים נופך רומנטי, מסתורי לבתי הכפר הגדול, היפיפה.
ב- Khumjung וב- Khunde, הכפר השכן, יש בתי הארחה ומעט חנויות לתיירים אבל בניגוד לנאמצ'ה נשמרה בהם האוטנטיות והאופי שלהם, לפחות בינתיים, הוא מאוד מקומי, מנומנם ושקט. בעוד נאמצ'ה צבעוני מאוד, בשני הכפרים האלו כל הבתים צבועים בירוק-כחול כמעט אחיד -; ויש לזה יופי שונה.
מ- Khumjung חזרתי לבסוף לנאמ'צה דרך הרכס שמדרום לכפר, בשביל שעובר ליד בית הספר ע"ש אד הילרי, ו- Syngboche airstrip -; כשאני מגיחה אל נאמצ'ה מקצהו הצפון-מערבי. זה סיבוב שיכול לקחת בין כ-3 או 4 שעות ועד לחצי יום או יותר -; ההליכה היא לא מאוד מרובה ותלוי כמה מתעכבים בכל מקום.

ענן עוטף את הכפר Khumjung.
הכפרים האלו, והדרך מ-... ל-..., כ"כ שבו את ליבי עד שבסוף הטרק, בדרך חזרה "למטה", כעבור כשבועיים, החלטתי לעצור שוב ליום שלם בנאמצ'ה וחזרתי בדיוק על אותו מסלול -; הפעם כשאני לחלוטין מאוקלמת (ובלי התנשפויות וכאב ראש) וביום שמש צלול...
למחרת בבוקר נפרדתי בצער מדן ומסטיב. הם, שזמנם מוגבל, ממשיכים היום בדרך הקצרה לעבר Everest Base Camp. ואני -; שהצטיידתי בהרבה זמן "עודף", נשארת בנאמצ'ה ליום התאקלמות נוסף (ועושה אח"כ סיבוב ארוך שכולל גם את העמקים Gokyo ו- Imja בנוסף ל- base camp).
מאחר ותכננתי להמשיך ל- Gokyo דרך העמק המוביל אליו -; לאורך נהר ה- Dudh Koshi, החלטתי לבקר בכפר Thame -; במעלה העמק של נהר ה- Bhote Koshi, כטיול יום מנאמצ'ה.
** שימו לב כי מ- Thame אפשר להמשיך בעמק צפונה דרך מספר כפרים קטנים ושם לטפס מזרחה, למעבר ההרים Renjo La (בשיאו - 5360מ') ממנו יורדים בשביל המוביל לכפר Gokyo. זה כאמור אינו המסלול שאני בחרתי אבל זוהי עוד אופציה מומלצת. **

 בכל אופן, בערך בשעה 7 בבוקר יום ההתאקלמות השני שלי בנאמצ'ה, אחרי ארוחת בוקר של דייסת שיבולת שועל מתוקה וטעימה (עם צימוקים ודבש) וכוס אספרסו (לא מוצלח), אני יוצאת מה- guest house. השמים מעוננים, עם כיסים קטנים של אופטימיות כחולה פה ושם.
השביל ל- Thame יוצא ממנחת המסוקים שמעל לכפר (בצידו המערבי).
הדרך ממש לא קשה: השביל חולף ביער יפה ונעים, מעל לנהר השוצף על יובליו והקניונים הצדדיים, ע"פ מספר כפרים נחמדים -; מהנה מאוד. מוקדם בבוקר, בתחילת ההליכה, הנוף מעל לעמק הוא מרשים ממש -; הרים גבוהים, לבנים בקצהו המרוחק ובקרבה מידית אלי קירות-הרים ירוקים ותלולים.
אבל ככל שהתקדמתי העננים ירדו וכיסו את הנוף. כמה דקות לפני 10 אני מגיעה ל- Thame (גובה: 3800מ') העטוף ענן נמוך, מסתורי. בתי האבן של הכפר היפה פרושים ע"פ שטח גדול, מתוחמים ע"י חומות אבן נמוכות, כשבסמוך לכל בית גינת ירק עם גידולים שונים.
פרט לכפרים ומעט מקומיים שפגשתי על השביל עצמו, הדרך לכאן הייתה ריקה מאוד והכפר עצמו נראה כמעט נטוש. אני מחפשת לי מקום נעים להיכנס אליו, לשתות תה, לנוח קצת ולהתחמם. אחרי הצצה לכמה guest houses שעדיין לא נפתחו לעונה, אני מוצאת לי מקום נעים שכבר פתוח. מיד אני מגלה שהתגלגלתי לי לביתו של Apa Sherpa - המחזיק בשיא מספר ההעפלות לפסגת אברסט!!! (21). היום הוא בן 51 וגר בארה"ב אבל בבית ב- Thame מתגוררת עדיין משפחתו וחדר המסעדה מציג בגאווה אין ספור תעודות הסמכה והוקרה המציינות את הישגיו של השרפה המהולל.
Thame.

 אחרי המנוחה אני מטפסת בשביל שיוצא ליד ה- guest house (בצד הימני -; צפון-מזרחי -; של הכפר) ומוביל למנזר שנטוע בסלע מעל הכפר. הליכה של כ- 20 או 30 דקות (מלאות התנשפויות ועצירות -; אני הולכת ומתקרבת ל- 4000מ' גובה ומרגישה את זה היטב) מביאה אותי לאסופה של מבני אבן צבעוניים מעוטרי דגלי תפילה וקישוטים אחרים.
אני מציצה בשער המנזר. כ- 15 עד 20 ילדים, מגולחי ראש, לבושים בגלימות נזירים מתרוצצים בחצר, משחקים תופסת. שנייה אחרי שהראשון מבניהם מבחין בי המשחק נעצר וכ- 20 זוגות עיניים שחורות/חומות ננעצות בי. גם אני נעצרת במקומי... ידעתי שיש נזירים צעירים במנזר הזה אבל הגיל של הילדים שמולי מפתיע אותי מאוד. הגדול מבניהם, שמתנהג כ"מבוגר האחראי", הוא אולי בן 14. האחרים -; רובם קטנטנים מתוקים בני 5-6, אחד או שניים מהם נראים לי אף צעירים יותר.
אני לא בטוחה למה אבל אני מרגישה קצת נבוכה ואני פשוט עומדת ככה מתחת לשער הכניסה כמה שניות ארוכות. אני בוהה בהם והם בוהים בי.
בסוף אני מתעשתת, מחייכת לחלל החצר ומלווה את החיוך ב- "hello" עדין. אני שואלת את ה"מבוגר האחראי", שעומד די קרוב אלי, אם אפשר להיכנס. בלי להוציא הגה, הוא מהנהן בראשו. בצעדים טיפה מהוססים אני נכנסת לחצר האבן מוקפת החומה. כשאני נעה ברחבה, הילדים מתרחקים ממני קלות -; מתאספים להם ליד קיר המנזר המרוחק ממני וממשיכים לבהות בי בדממה. את המשחק כבר הרסתי להם -; זה בטוח... אחרי דקה או שתיים נשמע צלצול פעמון וכל הילדים נבלעים לתוך חדר צדדי, ליד הכניסה.
מאחד המבנים יוצא עוד נער "מבוגר" שאינו לבוש גלימה. אני מברכת אותו לשלום והוא משיב לי בנועם -; הקול האנושי הראשון ששמעתי מאז הצצתי פנימה ו"החרבתי" את המשחק העירני. הוא מתקרב אלי ואני קושרת איתו שיחה. באנגלית בסיסית הוא מסביר לי שהוא בן 16 ועובד שם כטבח. משפחתו מתגוררת בכפר במרחק כמה שעות טובות משם והוא גר במנזר כבר כשנתיים. כשאני שואלת אם אפשר להיכנס פנימה -; אל תוך חדר התפילה של המנזר -; הוא מתנדב ללכת לקרוא ל"איש עם המפתח". כעבור 2 דקות מופיע מולי ה"המבוגר האחראי" (אותו נער בן 14), עומד ומביט בי ברצינות תהומית. אני מחייכת וחוזרת על הבקשה -; להציץ פנימה. הוא מהנהן בראש ומסתובב בדממה ומוביל אותי פנימה, מסמן לי לחלוץ את הנעליים בכניסה. אני מורידה את התרמיל, מניחה את המקלות וחולצת נעליים כשהנער עומד אולי חצי מטר ממני, מתבונן ולא מוציא הגה. כשאני מסיימת, הוא מוציא מהגלימה שלו מפתח גדול ופותח את הדלת.
אנחנו נכנסים לחדר התפילה. זה חדר קטן - יחסית למנזר, חשוך למדי אבל נעים. על דרגשי העץ שמסודרים מול ה"מזבח" המעוטר יש פה ושם ספר תפילה שמי מהנזירים השאיר ושמיכות/גלימות שהמתפללים מתעטפים בהן כשקר. פה ושם דולקים נרות ליד אחד הפסלונים ועמודי העץ מעוטרים בצבעוניות נעימה. אין ספק: זה אולי מנזר קטן בהשוואה לאחרים -; אבל הן מבחוץ והן מבפנים הוא עמוס בקסם!
כשאני מסתובבת בחדר הצפוף, המלווה הצעיר שלי הולך אחרי -; די צמוד, כל הזמן. כשאני מרימה את הראש אל התקרה, לבחון את העיטורים, גם הוא מסתכל למעלה -; כאילו רוצה לדעת על מה בדיוק אני מסתכלת -; ומיד חוזר לנעוץ את העיניים ישירות בי. מדי פעם אני מחייכת אליו, מהנהנת בראש במה שאני מקווה נראה כהתפעלות/שביעות רצון -; אבל הוא נשאר רציני לחלוטין. לשאול שאלה או שתיים או חמש, מאלו שמתרוצצות לי בראש, אני לא מעיזה.
אם מישהו מקבל את הרושם שהחוויה הנ"ל היא באיזשהו אופן לא נעימה -; ממש לא! יש משהו מאוד עדין ונינוח ומחמם-לב באוויר.
המנזר מעל Thame.
 כשאנחנו יוצאים מחדר התפילה אני מודה לו ושואלת אם אפשר להשאיר תרומה. הוא שוב מהנהן בראש ואני נותנת לו שטר כסף שהוא אוסף בלי מילה. בזמן שאני נועלת את הנעליים הוא נועל את דלת העץ הגדולה ואני נזכרת פתאום שבכיס של התיק שלי יש לי חבילה של בלונים. אני מוציאה את החבילה, מנפחת וקושרת בלון אחד ונותנת לו, שואלת אם אפשר להשאיר בלונים לילדים הקטנים ושוב הוא מהנהן.
כשאני יוצאת שוב אל החצר הריקה -; עם התרמיל על הכתפיים ומקלות ההליכה ביד -; הוא עומד שם בפתח ובוהה בי ברצינות. כפות הידיים שלו פרושות כלפי מעלה, בגובה הבטן, צמודות זו לזו, בתוך ה"כערה" שהן יוצרות יש כ- 20 בלונים ושטר אחד ובין בוהן אחת והאצבע שלידה הוא אוחז בבלון עגול, לבן...
 אני יוצאת לי לדרך, בחזרה לנאמצ'ה, כשהלב שלי מלא בחום ובשלווה שהמפגש הזה השאיר בי.


לפרק החמישי.