מתחנת ההרים ב- Abisko לבקתת ההרים Abiskojaure.

כ- 16 ק”מ.

כ- 3:45 שעות (ברוטו).

עלייה: +120מ

-

בסביבות השעה 5 בבוקר, אור שמש רך חודר דרך הוילון לחדר הצנוע שלי במלון בקירונה ומעיר אותי. הלכתי לישון בסביבות 2 לפנות בוקר אחרי יום מתיש של טיסות אבל איכשהו אני מרגישה רעננה ומוכנה לקראת ההרתפקאה השבדית שלי.

אני מתארגנת ויורדת לקבלה, שותה קפה ומיץ ואורזת לחמנייה עם ביצה קשה וגבינה צהובה.

קצת לפני 7 בבוקר אני כבר יושבת באוטובוס שיקח אותי לאביסקו (Abisko), נקודת הקצה הצפונית של ה- Kungsleden – “שביל המלך”, מסלול הליכה ארוך (כ- 440 ק”מ למסלול כולו) שאת החלק הצפוני שלו (קרוב ל- 200 ק”מ) אני עתידה לצעוד בימים הקרובים.

-

הנסיעה באוטובוס, בכיוון צפון-מערב, נעימה. השטח מיוער בעצים נמוכים שלא מסתירים את הנוף ומסביב לכביש – כהכנה לימים הבאים – מלא במים; אגמים, נחלים, נהרות ומפלים מקשטים את הדרך. על ההרים הנמוכים שברקע יש כיסי שלג די רבים, למרות התאריך – הראשון לספטמבר.

-

בסביבות 8:15, האוטובוס עוצר ליד תחנת ההרים של אביסקו (STF ABISKO FJÄLLSTATION) ואני יורדת ממנו, ביחד עם מטיילים אחרים.

אני ניגשת לתחנת ההרים כדי לארגן את עצמי ואת הציוד שלי לקראת ההליכה ולקנות כמה פריטים חיוניים אחרונים בחנות של התחנה.

-

בסביבות השעה 9, אני מעמיסה את התרמיל – ויוצאת לדרך!

אפור וקצת קריר בחוץ, אני לובשת גופייה מנדפת ארוכה ועל צווארי באף.

ליד נקודת ההתחלה של הטרק זורם נהר סוער בקניון שקירותיו סלעיים ויפים. מכיוון שצפוי לי היום יום קצר וקל, אני בוחרת לדלג על השער הרישמי של הקונגסלדן (שנמצא היכנשהו לצד מגרש החנייה של תחנת הרכבת של הכפר) ופונה מעט צפון-מערבה משם – כדי להציץ במפלים יפים (סטייה של לא יותר מ- 10 דקות לכל כיוון מהשביל להערכתי).

או אז אני עוקבת אחרי השילוט “till Kungsleden” וחוברת אל השביל מצפון, לאורך פיתולי הנהר.

-

זו התחלה מלהיבה ונהדרת למסלול – עם הנהר שמתפתל מימיני, גועש ושוצף בסידרה של פיתולים, וההרים שמהעבר השני – שהם ירוקים ומכוסים חלקית בערפל הנמוך שעוטף את הנוף במסתוריות-ערפילית מרגשת.

אני מוצאת את עצמי נמשכת שוב ושוב, ימינה מהשביל, אל עבר המים – לנק' התצפית הרבות שממוקמות מעל הנהר – וההתקדמות שלי בקטע הזה איטית מאוד; עדיין לא סיגלתי לי קצב.

אני די מופתעת מכמות האנשים שאני פוגשת במהלך היום הראשון. ליד אביסקו מדובר במטיילי יום כמו גם מטיילים שנושאים על גבם תרמילים גדולים; ככל שאני מתקדמת דרומה, ל”עומק” השביל – כמות מטיילי היום הולכת ומתמעטת, כצפוי, אך עדיין יש תנועה עירה של מטיילים בשני הכיוונים. אני אף פעם לא לבד למשך יותר ממשהו כמו 15-20 דקות לכל היותר, אף כי מדובר באדם או שניים, גג 3 או 4, בכל פעם, ולא ב”גדודי מטיילים”.

-

אחרי ההתחלה המבטיחה לאורך הנהר, השביל נכנס ליער, אף כי בכללי הוא ממשיך להתנהל במקביל לנהר. הנוף מוגבל עכשיו הרבה יותר וההליכה פחות מלהיבה – הזדמנות להתרכז בהליכה ולפתח קצב.

-

הדרך עצמה קלילה למדי, אם יש עליות או ירידות – הן מינימליות. השביל בד”כ די טוב, אף כי הוא בוצי או אפילו מוצף בכמה מקטעים – עדות לגשמים החזקים שירדו כאן בשבוע האחרון – הרי שבכל הנקודות הבעייתיות באמת ישנן קורות עץ שמאפשרות מעבר די נוח בסה”כ. עם קצת זהירות ומעט תמרון, פה ושם, הרגליים שלי נשארות יבשות כל הזמן.

בכלל, קורות העץ הללו נמתחות לאורך מקטעים שונים של השביל והן מאפיין די בולט שלו. הן מאפשרות מעבר “יבש” (או כמעט יבש) של המטיילים במקטעים מוצפים ובו בזמן מגנות על הצמחייה (ובעקיפין גם על עולם החי) ע”י צמצום ההשפעה של בני האדם בשטח.

במהלך הימים הבאים די הופתעתי מאורכן ומיקומן של קורות העץ הללו (שעל קיומן ידעתי כמובן, אבל לא הערכתי נכון את כמותן).

אחרי הליכה די ארוכה ביער, עם נופים פתוחים רק פה ושם, וחצייה של שניים או שלושה יובלים צדדיים על גבי גשרים – השביל מגיח שוב מהיער בקטע בו הנהר מתרחב לאגם (השפך עצמו די מרוחק מהשביל).

קצת לפני שהגחתי מהיער התחיל לטפטף ובמקביל נעשה קר. אני עוצרת כדי ללבוש מעיל ולעטוף את התרמיל בכיסוי הגשם שלו. אבל הגשם נשאר רק זרזיף שאחרי כ- 20 דקות נעלם אף הוא.

-

הנוף במקטע הבא (כ- 4 ק”מ הנותרים של השביל להיום) הוא שוב פתוח ויפה מאוד!

מימין לשביל – האגם ומעברו השני רכס הרים נמוכים שמדרונותיהם ירוקים מאוד. ומשמאל לשביל – רכס צוקי יפיפה (שפסגתו – Giron – מתנשאת לגובה של כ- 1550מ'). הרכס היפיפה מוסתר לסרוגין ע”י גוש ערפילי שזז כל הזמן כשהוא מסתיר איזורים מסוימים ובו בזמן חושף איזורים אחרים – כך שהמראה משתנה כל כמה דקות והוא מרתק ממש.

הלאה – קדימה – מדרום לשביל – כמעט בהמשכו של הרכס הצוקי, מופיעה פסגה מחודדת בודדה, בולטת לעין. ההר הזה – Gardenvagi – הוא אלמנט בולט בחלק הראשון של ההליכה מחר כשהשביל מכתר את מדרונותיו המזרחיים במה שהיא העלייה המשמעותית הראשונה בשביל.

אבל בינתיים הוא עוד אלמנט נוף מעניין שמדרונותיו מוסתרים אף הם באופן חלקי ודינאמי ע”י הערפל הנמוך שרובץ על ההרים.

השביל מתקדם בכיוון דרום-מערב לאורך האגם עד שבעברו השני, ממש בקצהו הדרומי – מופיעים המבנים החומים-אדומים של בקתת Abiskojaure! היעד שלי להיום.

המראה של הבקתה – ההולכת ומתקרבת, מלווה אותי בחלק האחרון של היום, עד שלבסוף אני מגיעה לגשר גדול שחוצה את הנהר בקצה הדרומי של האגם.

הגשר מוביל אל הבקתה, שלמעשה מורכבת ממספר מבני עץ נפרדים – שתי בקתות מגורים (שמחולקות למטבח וחדרי שינה), בקתת המטבח של שוכני האוהלים, בקתת שומרי-הבקתה (שמכונים כאן “hosts”) ובה נמצאת גם החנות וה”קבלה”, אסם של בולי עץ להסקה וציוד נוסף, מבנה השרותים וכמובן – הצריף של הסאונה.

-

השעה היא בערך 12:45 כשאני מגיעה. ההליכה היום קצרה וקלה וכמעט לא עשיתי הפסקות, כך שהגעתי, כצפוי, מאוד מוקדם. מכיוון שהחלטתי לא לקחת אוהל, אני מוגבלת ללינה בבקתות. 16 ק”מ בשביל כזה זה די מעט – אבל הבקתה הבאה נמצאת 22 ק”מ מכאן… ו- 38 ק”מ ליום הליכה זה כבר הרבה מידי עבורי, בכושרי הנוכחי. לא שלא עשיתי את זה בעבר (אני נוטה להסחף, בעיקר בימים הראשונים של מסע...) – אבל אני נחושה מאוד לעצור הפעם בזמן! גם אם בזמן אומר בעצם – קצת לפני הזמן…

אני ניגשת לבקתה של ה- hosts ומתקבלת בלבביות ע”י זוג נחמד מאוד; ראשית אני זוכה בכוס צוננת של לימונדה, אח”כ אני מציגה את אישור התשלום שלי (שלמתי לבקתות מראש, באינטרנט – מכיוון שזה מזכה בהנחה; בנוסף זכיתי בהנחה בהיותי חברת איגוד אכסניות הנוער העולמי – HI – כרטיס שהוצאתי, בעבור 60 ש”ח – תשלום שנתי, באכסניית הנוער ברחוב בני דן בת”א; שימו לב – יש להציג את כרטיס החבר כשמתבקשים לעשות זאת, אף כי בפועל בד”כ לא נתבקשתי; הכרטיס הישראלי/בינלאומי מזכה בהנחה זהה לכרטיס החברות השבדי ושומרי הבקתה מודעים לכך ומכבדים זאת). אחרי שאני ממלאת את הפרטים ומכיוון שזה הלילה הראשון שלי בבקתת הרים שבדית – אני זוכה לסיור מקיף במתחם, מלווה בהסברים מדוייקים לגבי חוקי ההתנהלות בבקתות (איסוף המים ופינוי המים המלוכלים; השימוש בגז הבישול; השרותים; שעות הפעילות של החנות והסאונה; וכו' וכו').

לבסוף אני מובלת לבקתת הלינה המרכזית שם אני זוכה לדרגש שינה משלי (בחדר שינה אחד מתוך שניים שישנם בבקתה המרכזית/הגדולה שבנוסף לשני החדרים – יש בה גם איזור מרכזי שבו נמצא המטבח ושולחנות האוכל/ישיבה וכמובן הקמין/תנור העצים שמחמם את הבקתה).

חדרי השינה מכילים מיטות קומותיים והם די צפופים; בכל חדר יש, אני חושבת כ- 20 דרגשי שינה; אבל יש מחיצות עץ בין צמד מיטות סמוכות, יש מדף פרטי לכל מיטה והמזרון עצמו יחסית מרווח – בסה”כ הסידור די נוח.

-

אני מתארגנת לי בפינה ה”פרטית” שלי. מכיוון שהגעתי מוקדם הבקתה עדיין כמעט ריקה, נדמה לי שרק דרגש או שניים בחדר שלי כבר מאויישים.

אני לוקחת איתי את מגבת הרחצה שלי ואת סט בגדי הבקתה הנקיים (בינתיים...) – ויוצאת לחפש לי פינה מוסתרת לרחצה.

הבקתה טובלת ביער ומסביבה מקורות רבים של מים – בין אם זה האגם או אחד מיובלי הנהר הרבים שזורמים פה מכל כיוון; בצד האחורי של הבקתה, כמה דקות הליכה ממנה, אני מוצאת יובל קטן של מים צלולים שעטוף בעצים. למרות שקר מאוד בחוץ (לא יותר מ- 10 מעלות, לא כולל את אפקט הרוח), אני מסירה את הבגדים וטובלת בנחל – שמימיו ק-פ-ו-א-י-ם; אני לא מוותרת גם על רחצה של הראש – אף כי אני עושה את זה במהירות מירבית (ולא משתמשת כמובן בסבון). בשבילי הסבל הריגעי (וזה בהחלט לא כיף גדול “להתרחץ” ככה במזג אוויר שכזה) שווה את ההרגשה הנפלאה שעוטפת אותי אחרי שאני מתנגבת ולובשת את הבגדים הנקיים.

-

אחרי עוד קצת התארגנות בבקתה, אני יוצאת, עם תרמיל קטן על הגב, לבושה בבגדים חמים (מכנס פליס עבה, גופיה תרמית חמה, down jacket מהסוג האולטרלייטי אבל מעולה ומחמם – וכמובן מעיל, כובע פליס ובאף) – לטייל קצת באיזור הקרוב לבקתה.

יש בהחלט לא מעט פינות חן כאן – משני עברי הנהר/אגם – בעיקר הרבה ירוק והרבה-הרבה מים (ממש מעורר קינאה!), ואני מסתובבת, אנה ואנה, עוד כשעה. לבסוף אני מתיישבת על סלע שבולט מעל למים בסמוך לגשר, בצד של הבקתה; אני שותה מים שאספתי ישירות מהאגם לבקבוק ה- Nalgene הקטן שלי (אין צורך לטהר!) ומנשנשת תערובת אגוזים שהבאתי איתי וכותבת קצת ביומן.

לאט, לאט מתקבצים עוד ועוד מטיילים אל הבקתה וכשאני חוזרת אליה – היא כבר כמעט מלאה ובהחלט רוחשת פעילות; בשטח המתחם עומדים עכשיו גם לא מעט אוהלים.

אני מנסה לפתח “שיגרת בקתה” ומוצאת את עצמי מעט מתקשה… השפה היא בד”כ שבדית או גרמנית; המטבח די עמוס; יש מעט מקומות פנויים לישיבה. בתוך ההמולה היחסית הזו, שלא כל כך ציפיתי לה, אני מתקשה. מתקשה “להדחף” בתור לקומקום, מתקשה להשתלב בשיחה… בחוץ כבר קר לי מידי ויש די הרבה יתושים אבל בפנים… אני לא ממש מוצאת את עצמי, בהתחלה.

בניגוד לבקתות בהן לנתי באלפים, כאן הכל הוא self-service וכולם עסוקים: מבשלים, מדליקים אש, רוחצים כלים…

לבסוף אני מצליחה להרתיח מים בקומקום ולהכין לעצמי ארוחת ערב וגם כוס תה ואני מתגברת על הביישנות (לא כל כך נעים לי שהשיחה צריכה לעבור לאנגלית בשבילי) ומצטרפת לאחד השולחנות.

בשעה 6 נעלמות רבות מהנשים – זו השעה של “נשים בלבד” בסאונה, וב- 7 זו השעה של הגברים (מ- 8 זה מעורב). בשלב זה, אני מוותרת על החוויה...

אני יוצאת עוד כמה פעמים החוצה במהלך הערב – להתאוורר, לבדוק את הנוף, לצחצח שיניים, לשרותים (בול-פגיעה ודי מסריחים!) וכו' כל גיחה כזו כרוכה בהתעטפות במיטב השכבות… בעוד בבקתה עצמה חם – ואני יכולה לשבת בגופיה בלבד – בחוץ הטמפרטורות צונחות (בסביבות השעה 8 המדחום שצמוד לחלון המטבח מבחוץ הראה 5 מעלות).

איכשהו , אני מוצאת את עצמי לבסוף בשולחן דובר אנגלית – בחברתם של 3 אוסטרלים: פיטר (בן 51; מבריסביין; הולך לבד), דוט וג'ון (זוג מטזמניה, קצת יותר מבוגרים, אני חושבת). שלושתם ממש-ממש נחמדים והשיחה קולחת. ג'ון ואני מגלים שיש לנו חיבה משותפת לשבילים באנגליה - הוא הלך את ה- Coast to Coast (שאני הלכתי בשנה שעברה; שביל פופולרי למדי) וגם חלקים מה- South West Coast Path (שהלכתי באופן חלקי לפני כשנתיים וחצי; וזה שביל הרבה פחות ידוע בקרב לא-אנגלים). פיטר חולם לעשות מסלול למרגלות האברסט בנפאל (ומתעניין מאוד במסלול שהלכתי ב- 2012).

-

ב- 9, מותשת, אני מתחפרת בליינר המשי הנעים שלי. אני אוטמת את האזניים ומתפנה למשימה שהיא הכי קשה לי בטרקים – שינה :-)