בבוקר קצת נחפזתי לצאת ולא אמרתי שלום לפאולה ויואה הפינים. חשבתי משום מה שהם הקדימו אותי ויצאו לפני כמה דקות. אני מצפה לעקוף אותם במהרה אבל מתאכזבת לגלות שטעיתי.

פרט לכך, הבוקר שקט ומקסים, השמים מעוננים חלקית. השביל מתון למדי, עולה ויורד לסירוגין, בתוך יער דליל.

ב- 8:55 אני מגיעה לתחנת הרכבל Plan Praz (בגובה 2000מ'; לקח לי הרבה פחות זמן ממה שצופה הספר וממה שמורה השילוט בדרך). המבנים כאן מפריעים קצת לנוף ואני מתעכבת רק מספר דקות. מתחילה לתפס במשעול הסלעי לכיוון Col du Brevent.

השמים משתנים כל הזמן. השביל מעלי חודר לתוך הערפל והוא יפיפה ומסתורי ושקט, שקט מאוד. העלייה מפותלת ותלולה ומהנה ביותר.

לקראת ה- col אני מתחילה לפגוש יותר ויותר כיסי שלג לצד המסלול. Col du Brevent (בגובה 2368מ') עצמו מושלג למדי והשמים מעליו כחולים ובהירים. כשאני מתקרבת, אני מזהה שני מטיילים המטפסים בזהירות, צעד אחר צעד, על צלע ההר המושלגת. אני מגיעה ל- col ועומדת דקות ארוכות, לבדי, בדממה מוחלטת. המראה נפלא -; המעבר מוקף צוקים וסלעים חדים, השמים הם תערובת של כחול נקי לגמרי וגושי עננים לבנים -; תלוי לאיזה כיוון מסתכלים, ושלג מכסה חלק גדול מהסלעים על הקרקע.

מטפסים בשלג, מעל Col Brevent

הדרך ממשיכה לטפס על מדרון תלול ומושלג. אני עולה לאט ובזהירות ומצליחה להפתיע Ibix שהולך לו בשלג במעלה השביל. אחרי עליה די קצרה בנוף היפיפה, השביל נכנס לאגן סלעי ומוגן. הדרך עכשיו מושלגת ממש אבל לא מסוכנת, אני פשוט מתקדמת לאט.

בנקודה מסוימת אני מזהה שורת צעדים שמתפצלת מהשביל (שמסומן פה ע"ג סלעים -; את הדרך עצמה על הקרקע אי אפשר לראות בכלל). אני מתעלמת מהצעדים ומקפידה לדבוק בסימון הדרך אבל מגלה מהר מאוד שהשביל הולך ונעשה קשה יותר ויותר למעבר (בגלל עומק השלג). אני מתבוננת מסביב, אין נפש חיה ואני לא רואה הרחק קדימה לאן שני השבילים מובילים, הסלעים הגדולים ותוואי השטח המשתנה מגבילים מאוד את טווח הראיה. אין לי מושג אם השבילים מתאחדים שוב בהקדם. אבל אחרי כמאה מטר (של מאבק בשלג העמוק) אני מסתובבת על עקבותיי, חוזרת לנקודת הפיצול ועולה על שביל העקבות בשלג. לשמחתי הרבה, רק כמה מאות מטרים הלאה, בנקודה גבוהה יותר מאחורי גוש סלעים, שביל הצעדים מתאחד שוב עם סימוני הדרך. כמות השלג על המסלול עכשיו קטנה יותר וההליכה היא שוב קלה ונוחה. אני לומדת שלפעמים אין ברירה וצריך (בזהירות רבה ותוך שיקול דעת!) לעזוב את המסלול המסומן.

עוד מעט הליכה באגן הסלעי ואני מגיעה לקיר סלע בו מעוגנים סולמות מתכת וכבלים לטיפוס. אני מורידה את התרמיל, מקפלת את מקלות ההליכה ותולה אותם עליו. בינתיים, קבוצה של 6 גברים ונשים בריטיים מתחילה בירידה מראש הסלע. הסולמות קצרים בהשוואה לאלו שפגשתי אתמול אבל ההתקדמות של הקבוצה איטית ביותר. שתיים מהנשים מתקשות, אחת מהן נתקפת פחד ומתקשה מאוד לרדת וכולנו מחכים בסבלנות. תוך המתנה אני "מתדרכת" את הראשון לרדת מבניהם לגבי המשך המסלול ובמיוחד מזהירה אותו מפני השלג הרב שהצטבר על הקרקע. לנוכח הקשיים של חלק מחברי/חברות הקבוצה הוא קצת מודאג ואני לא ממש יודעת מה להגיד לו. משתדלת לדבוק בעובדות.

אחרי דקות ארוכות (מאוד!) כל השישה סוף-סוף למטה ואני מתחילה בטיפוס (הקצר...).

את קטע ההליכה האחרון (לא ארוך) עד Le Brevent אני עושה בערפל שהולך ונעשה יותר ויותר כבד. בשלב מסוים אני עולה קצת מעל השביל, מטפסת בזהירות רבה מאוד על הצלע הסלעית שלאורכה אני הולכת. ממש לפני הקצה אני פשוט נשכבת ("דבוקה" לצלע האנכית כמעט), מציצה מעבר לסף ומגלה שאני על סלע חד ודקיק לגמרי ומהצג השני -; תהום (שכרגע מלאה ברובה בערפל/ענן סמיך). למרות הערפל -; המראה די מדהים.

עוד עליה קטנה וב- 10:40 בערך אני ב- Le Brevent (בגובה 2526מ').

העיירה Chamonix מתחת ל- Le Brevent

Le Brevent היא נקודת תצפית ממנה נשקף נוף פתוח מאוד הישר אל ה- Mont Blanc. עמק Chamonix פרוש מתחתיה ופסגות שונות וקרחונים ניצבים מסביב. אבל כשאני מגיעה אל הפסגה ענן כבד מכסה אותה מכל עבר, הראות אפסית (אפילו את קרון הרכבל הגדול שמגיע לשם מהעמק אני רואה רק כשהוא כבר ממש למעלה, בתחנה) וקר מאוד.

זה היום האחרון שלי. אני לא ממהרת לשום מקום ולא רוצה לפספס. אחרי כ- 15 דקות בפסגה הקפואה אני מחליטה להיכנס פנימה. אני נחושה להמתין בסבלנות בתקווה שישחק לי המזל והשמים יתבהרו.

אפילו בתוך בית הקפה קר ואני לובשת גופיה תרמית ארוכה ופליס ומזמינה כוס תה חם (ועדיין רועדת מקור...). אחרי התה אני קונה עוד בקבוק של מים מינראליים (גם כאן, כמו ב- Refuge La Flegere מי הברז אינם מותרים לשתייה). אני יושבת ליד החלון ומחכה, מקווה שפאולה ויואה יגיעו (אני יודעת שהמסלול שלהם מסתיים כאן והם מתכננים לרדת לעמק ברכבל) ובעיקר מחכה שהענן יתפזר.

בסביבות 11:45, כשאני כבר ממש קרובה לאבד את הסבלנות, Xu (הסיני-סקוטי) מגיע! הוא מעודד אותי להמשיך לחכות. יש לו "הרגשה" שיתבהר עוד מעט. עוברת לה עוד כשעה עד שאני מגלה עד כמה הסבלנות משתלמת לפעמים...

בהדרגה מתחיל להתבהר ואנחנו יוצאים החוצה (בסה"כ ביליתי בתוך המבנה כ- שעה ו-45 דקות(. ה-Mont Blanc עצמו עדיין לא מגיח אבל מעל הרכס העננים זזים כל הזמן והתמונה שהייתה עד עכשיו כ"כ מטושטשת מתחילה להתבהר. עוד פסגה נגלית לעיין ומהר מאוד עוד אחת ועוד אחת... והעמק היפה עם העיירה Chamonix ממש מתחתינו, ואגם קטן, קרוב מאוד לתחנת הרכבל, שבכלל לא ראיתי קודם.

שביל "מרפסת" מעל עמק Chamonix

אחרי כמה דקות שאנחנו עומדים וצופים במחזה, אנחנו מתחילים סוף-סוף ללכת. יורדים בשביל לכיוון Refuge de Bellachat. השביל כאן מהמם ומהנה לגמרי -; מעין שביל "מרפסת" מעל העמק, אל מול הרכס... אין לי כבר מילים לתאר את המראה.

בסביבות 13:00 אנחנו מגיעים ל- Refuge de Bellachat (בגובה 2152מ'). זהו מבנה עץ פשוט שיושב בפינה מבודדת ונהנה מנוף עוצר נשימה הישר (אבל הישר!) אל ה- Mont Blanc.

ועכשיו הגיע הזמן להיפרד. Xu ממשיך מכאן הישר למטה -; בשביל המוליך ל- Chamonix, ואני מתעקשת להשלים הקפה מדויקת, לא מוכנה לוותר על מטר וממשיכה לכיוון Les Houches -; שם התחלתי את המסע.

את פאולה ויואה, דרך אגב, פגשתי במקרה לגמרי ברחובות Chamonix למחרת בבוקר כך שגם מהם הצלחתי בסופו של דבר להיפרד, לשמחתי הרבה.

המרפסת של Refuge de Bellachat צופה על רכס ה- Mont Blanc מעבר לעמק Chamonix

מעט אחרי ה- refuge, ממש מטרים ספורים, אני פוגשת שלט שעושה לי צמרמורת: "Les Houches -; 2h30". אני מתחילה להרגיש את הסוף.

בהתלהבות רבה ובלב צוהל אני מתחילה להתגלגל לי למטה. המדרון כאן תלול -; תלול מאוד! בקטעים רבים נדרשת תשומת לב רבה כי השביל התלול הוא גם צר וחשוף מאוד ולא אחיד במרקם הקרקע שלו. אבל הדרך יפה, פרחונית ומאוד מהנה.

בשעה האחרונה בערך, במיוחד עם הכניסה ליער לא מעניין במיוחד, וככל שאני מתקרבת לציביליזציה (קירבה שמתבטאת בכבישי אפר, גדרות ומבנים שונים פה ושם), כבר מתחיל להיות לי קצת קשה. חם מאוד ואוזלים לי המים. בגלל ההתרגשות והחיפזון שכחתי למלא את הפאוץ' ב- Bellachat ואני נעשית צמאה מאוד (למרבה המזל אני פוגשת מפל קטן ולוגמת ממנו וכשאני מגיעה לבתים הגבוהים של העיירה אני מבקשת רשות למלא מים בחצר של בית). בפעם הראשונה מאז יצאתי לדרך ממש כאבות לי הברכיים (ששרדו בגבורה עד כה). אני חושבת שזה הקטע היחיד שלקח לי יותר זמן מכפי שניבא הספר.

פרחים בדרך היורדת ל- Les Houches

סוף הדרך

ופתאום, אחרי 11 ימים שבהם כל משעול הוא חדש וזר לגמרי, אני מזהה מולי את המראה המוכר של תחנת הרכבת ב- Les Houches.

11 ימים אני צועדת "לשם", מכוונת מטרה (או אולי, בכל זאת, הייתי מכוונת דרך...). כבר חצי שעה לפחות אני עוקבת אחרי השילוט הספציפי (בחיי שלפחות 3-4 מהשלטים חזו "20 דקות לתחנת הרכבת") ועדיין... אני מוצאת את עצמי מופתעת.

אני מאיטה, אפילו נעצרת לרגע, כולי צמרמורת, ובתחושה המומה משהו (איך לעזאזל מפסיקים פתאום ללכת?!?!) מתקדמת את עשרות המטרים האחרונים עד לכניסה לתחנה עצמה.

שם, למרות היותי לבד, אני לא מוותרת על הנפה של הידיים לאוויר ושחרור צווחה. זוג שנמצא שם (צרפתים, מעט מבוגרים, שנראים לי מקומיים) ממלא את תפקידו נאמנה ומוחה לי כפיים. בשלב זה אני מרגישה טיפה מטופשת, אבל רק טיפה. בעיקר אני מאוד-מאוד-מאוד שמחה ונרגשת!

עוד כמה שניות עוברות ו... זהו. אני מקפלת את מקלות ההליכה, מצמידה אותם לתרמיל ומתיישבת, מצטרפת לזוג החביב בהמתנה לרכבת ל- Chamonix.

וככה סתם, ב- 6 ליולי, בשעה 15:35, בתחנת הרכבת של העיירה הקטנה Les Houches, מסתיים לו, בשנייה אחת, ה- Tour of Mont Blanc הפרטי שלי.