פרק 13 -; התחלה של סוף...
כשהגעתי ל- Chhukhung, במעלה עמק Imja בגובה 4730מ', היה הישוב הזעיר מכוסה כולו בענן. אי אפשר היה לראות כלום -; מעבר למספר מטרים ספורים.
רק למחרת בבוקר, כשהאור האיר על שמים כחולים, הבנתי איפה אני נמצאת: בתחתית של עמק שכל הצד המזרחי (וגם רוב הצפוני והדרומי) שלו הוא קיר קרח אדיר -; א-ד-י-ר !
בערך ב- 8:30, עזבתי את ה- guest house ומצאתי את הדרך -; בהכוונה של רועה מקומי -; אל השביל שמטפס לרכס שמצפון לישוב.
הנופים נפלאים מה- get go.
העלייה, כרגיל, לא קלה -; אם כי השביל די נוח. אני הולכת לגמרי, לגמרי לבד ולמרות שאני קצת חולה וכמובן מתנשפת/מתנשמת -; אני לא מתקשה יותר מדי.
הנוף של Ama Dablam, קירות הקרח, הפסגות, האגמים הקרחוניים, העמק החום...
מזג האוויר -; נפלא! בעיקר כחול שם למעלה -; עם קצת עננים לבנים, מפוזרים -; כאלו שרק מוסיפים עניין לשמים. כל עוד אני מטפסת, גם לא מדי קר. אני מקפידה לעצור למנוחה מדי פעם -; ולשתות הרבה תה חם.
כעבור קצת פחות משעתיים הגעתי אל קצה הרכס -; נקודה המקושטת בכמות אדירה של עמודי אבן קטנים (cranes או רוג'ומים) שמוסיפים מאוד לאווירה של המקום.
השביל מוביל למקום נמוך על קו הרכס וניתן לטפס מכאן לשתי פסגות -; ימינה/צפונה לפסגה הגבוה (5550מ') או שמאלה לפסגה קטנה וקרובה יותר -; בגובה 5043מ' "בלבד" -; שבולטת כמו כיפה קטנה מעל עמק Imja -; ממש אל מול Ama Dablam מהצד השני של העמק.
אני פונה שמאלה. עוד הליכה ד קצרה ואני שם -; בפסגה האחרונה שלי -; Chhukhung Ri -; גובה 5043מ'.
לא רבותי, עכשיו אני כבר יודעת: אין לו - ליופי על פני כדור הארץ - גבול!
הדרך למטה זו ההתחלה של הסוף.
יש צביטה קטנה בלב אבל בעיקר...
אני מרגישה מאושרת, מרגישה גאה, מרגישה ברת מזל -; על כל השיאים - קטנים וגדולים - שהשגתי במסע הבלתי נתפס הזה.
את ההמשך -; בחזרה ל- Chhukhung, ההחלטה לוותר על הליכה ל- Island Peak base camp, החזרה ל- NAMCHE דרך Dingboche ו- Tengbocheולבסוף ל- Lukla והטיסה המרגשת לקטמנדו -; אני לא אתאר כאן.
נגמרו לי המילים...
תם ונשלם.
