יום שבת, ה- 8.10 – Coast to Coast יום 8.


הלילה ב- Butt House בעיירה Keld היה המפנק ביותר שהיה לי על השביל אבל משום מה שוב התעוררתי ב- 4 לפנות בוקר ושוב לא הצלחתי לחזור לישון אח"כ…

עם אור ראשון (לקראת 7) אני מציצה החוצה. החלון של החדר שלי צופה אל בתי האבן של הכפר הטובל בירוק של עצים ועשב. הגשם פסק ואע”פ שעדיין די אפור – הולך ומתפתח לו יום די מושלם להליכה.
-

גם היום אנחנו עומדים בפני פיצול ואריאנטים - ושוב מדובר בפיצול משמעותי (מבחינת מרחק ואופי).

השביל הגבוה להיום מאופיין בריבוי של שרידי מכרות (לא פעילים). לפי המדריך, הנוף אמור להיות יפה - אבל אני חוששת שהדרך תהיה מצולקת ומתרשמת שזה שביל שהוא אטרקטיבי בעיקר למי שמתעניין ב... מיכרות.

כשאני קוראת את התאורים במדריך, השביל הנמוך - שביל העמק - Swaledale - נשמע לי הרבה יותר קסום...

אני מתייעצת עם בעלי ה- Butt House, ואף כי הם טוענים ששני השבילים טובים מאוד, אני מתרשמת גם מהם ששביל העמק מצטיין יותר בנופיו.

אני בוחרת בשביל הנמוך ואנדרו מחליט להצטרף אלי.

אחרי ארוחת בוקר מצוינת, נפרדנו מהמארחים הנפלאים שלנו, ויצאנו ביחד לדרך ב- 8:30.

ביל העמק מתפתל לאורך River Swale (בעצם אני צועדת לאורך הנהר הזה כבר מאתמול, לפני ההגעה ל- Keld - ויש עוד יום וחצי לפני...).

השביל חולף ע"פ כמה כפרים, חמודים ובעיקר: הוא עמוס בפסטורליה. אתם יודעים... שדות ירוקים וזה ;-)

למרות שכולם ממהרים לספר כמה הוא שטוח - אל תצפו לשביל שטוח לגמרי! יש לפחות עליה אחת, אחרי הכפר Gunnerside - שצריך לתת לה טיפה כבוד.

-

לא רחוק מ- Keld, מהעבר השני של הנהר, אנחנו מגיעים לפיצול השבילים. בלי היסוס אנחנו פונים בכיוון דרום-מזרח, כשאנו נשארים צמודים לנחל. השביל הגבוה מטפס פה לשמאל.

קצת אח"כ אנחנו חוצים פלג נוסף, ליד מפל, ויחד עם הנהר מתגלגלים על השביל דרומה.

הדרך קלילה, הנוף ירוק ודי פתוח בד"כ.

אנחנו חולפים ע"פ הפנייה לכפר Muker שנחשב לכפר חמוד במיוחד. אבל למרות שהכפר אינו מרוחק מאוד מהשביל, אנחנו מוותרים על ההמלצה לסטות לביקור, ובוחרים להמשיך בשביל שלנו. פשוט עוד מוקדם ואין לנו שום חשק לעצור.

אחרי הגשר הנחמד של Ivelet, אנחנו מתרחקים לרגע מהמים וצועדים מקטע קצר שמתפתל ביער ממש יפיפה! בקלות קטע היער הכי יפה בשביל כולו. גזעי העצים והקרקע שביניהם עמוסי שרכים ירוקים רעננים; העצים עצמם גדולים ומרשימים - כמה מהם עצומים ממש.

אחרי היער הקסום אנחנו חוזרים להלך בשדות בסמוך ליער, ובשעת צהריים מוקדמת אנחנו נכנסים לכפר Gunnerside.
ב
ביקור קודם שלי ב- countryside האנגלי (באיזור הדרום-מערבי של האי), למדתי להכיר - ולחבב מאוד, את ה- tea houses עמוסי המסורת. למדתי ש- scone אמיתי הוא מאפה שמנמן, טרי, פריך מבחוץ ורך מבפנים שמוגש עם ריבה ושמנת - כמובן לצד קנקן של תה וחלב. מכנים את זה 'cream tea'. ביחד עם האווירה של המוסד המכובד, מדובר בחוויה טעימה לחיך ונעימה מאוד באופן כללי.
 מכיוון שחלקתי את חוויותי על ה- SWCP (אותו שביל שהלכתי אז), כולל חיבתי הרבה ל- cream tea, עם אנדרו במספר הזדמנויות, החלטנו שהגיע הזמן שהוא סוף-סוף יתנסה בעצמו.

Gunnerside הוא כפר נעים מאוד ויש בו שני בתי-תה (או לפחות שניים שאנחנו ראינו). אנחנו בוחרים באחד מהם ונכנסים פנימה - אל החלל המטופח הנעים. בית התה מעוצב בסגנון הבריטי הטיפוסי למקומות הוותיקים האלו. החלל בעיקרו לבן, מעוטר בסטים של כלי הגשה אלגנטיים מחרסינה (סרויסים להגשת תה, כן?). עם התרמילים הגדולים אנחנו מרגישים כמו... פילים בחנות חרסינה :-). אנחנו ממהרים לסגת בחזרה החוצה כדי לחלוץ את הנעליים המלוכלכות שלנו, אולם המארחת הנעימה מגישה לנו שקיות מיוחדות לעטוף בהן את הנעליים (בדומה לאלו שרואים בחדרי ניתוח) - כדי שלא נאלץ להסירן.
אנחנו מניחים את התרמילים בצד ומתיישבים לצד השולחן שסמוך אל החלון. כשאנחנו בוחרים את השולחן אני אומרת לאנדרו שאולי כדאי שניקח שולחן ל- 4. יש לי הרגשה שטים והולי יתגלגלו גם הם לכאן...
אנחנו מחליטים למרוד במסורת ולהחליף את התה בקפוצ'ינו - לצד סקונז כמובן!
אנחנו יושבים ככה שעה ארוכה, אוכלים ושותים ומקשקשים. הגודל של המאפה הוא עצום מימדים ואנחנו ממילא לא ממהרים לסיים את ההפסקה שלנו.
 אחרי בערך חצי שעה שאנחנו יושבים שם, הנבואה שלי מתגשמת: הדלת נפתחת - טים והולי הגיעו!

בסופו של דבר, אחרי שעה לפחות, אנדרו ואני מחליטים לקום ולהמשיך ללכת. אנחנו נפרדים מטים והולי שמשתהים במקום עוד קצת ועוזבים את בית התה.

אנחנו צועדים לאורך הכביש שחוצה את הכפר ובמהרה מגיעים לצד השני שלו. הנוף פה לימין אל השדות הירוקים שמחולקים חלקות-חלקות מהפנט. אולי בגלל זה אנחנו שוכחים שצריך לעזוב את הכביש ממש ליד הבית האחרון של הכפר...

רק אחרי כ- 20 דקות של הליכה לאורך הכביש אנחנו נעצרים לבחון את המפה ומגלים את הטעות.

בדרך חזרה ל- Gunnerside אנחנו שוב נתקלים בטים והולי. הם הלכו כל הבוקר ממש לאורך הכביש ומתכוננים להמשיך כך - עד Reeth. אבל אנדרו ואני מתעקשים לעזוב את הכביש כשאפשר, למרות שגם ממנו הנוף באמת יפה מאוד. אנחנו מגיעים בחזרה ל- Gunnerside ושם עוזבים את כביש העמק, בכביש צדדי שמוביל אותנו, אחרי כמה עשרות מטרים בודדים, אל השביל שמתחיל לטפס פה על הגבעות שתוחמות את העמק מצפון.

העלייה הזו היא בהחלט המקטע הכי קשה להיום - אבל הנוף הירוק שמתגלגל מתחת מפצה על המאמץ, שגם ככה אינו קשה מידי. לטעמי, ביחד עם המקטע המיוחד ביער, זה הקטע הכי יפה להיום בשביל.

-

מאז שעזבנו את Gunnerside כף רגל שמאל שלי מתלוננת. יש לי יבלת כואבת וגם כאב מטריד בקרסול. אני עוצרת לשחרר את הנעל אבל זה לא ממש מועיל. הכאב פוגע לי בהנאה אבל אני בוחרת להתעלם ממנו... זה לא שיש לי הרבה מה לעשות.
אנחנו נשארים גבוה מעל לכביש העמק, צועדים לפעמים על שבילים, לפעמים על דרכי עפר, לפעמים על קטעי כביש סלול שמגיח מלמטה - מחבר את נקודות הישוב הקטנטנות שמופיעות פה ושם אל העולם שלמטה. זה מקטע שלו מאוד וקל.
 בסופו של דבר ליד Healaugh אנחנו חוברים אל הכביש הראשי ל- 200 מ' בערך לפני שאנחנו עוזבים אותו שוב - דרך שדה, הפעם דרומה - לכיוון הנהר.
-
 זה המקטע האחרון להיום (לא יפה או מעניין במיוחד) - עד לכפר Reeth, שכבר קרוב מאוד לכאן.
-
 בערך בשעה 15 אנחנו מגיעים אל הכפר הגדול - נשפכים מהרחובות הצדדיים אל הכיכר המרכזית שהיא יפה אך סואנת מאוד בשעת אחה"צ של סופ"ש שימשי ומקסים.
 אני נפרדת מאנדרו, שנשאר ללון כאן הלילה. האכסניה שלי - Grinton Lodge, נמצאת כ- 2 מייל מכאן.

אני ממשיכה להתגלגל לאורך הכביש הסואן שמוביל אותי אל מחוץ לכפר שם אני פונה דרומה לתוך שדה - מתרחקת סוף-סוף מהמולת הרכבים שטסים על הכביש ממש בסמוך אלי. רגל שמאל מציקה לי מאוד ואני מוצאת לי פינה ומתיישבת על גזע עץ וחולצת את הנעליים. אני חובשת את היבלת ברגל ואחרי הפסקה חוזרת לצעוד.

השביל מוליך אותי, כברת דרך די קצרה, ממש בסמוך לנחל עד ל- Grinton. זה עוד כפר קטן בשרשרת ארוכה של כפרים שמפוזרים לאורך העמק.

אני נפרדת פה מהשביל, עולה במדרגות האבן אל הגשר שחוצה את הנהר. האכסניה שלי (מרשת ה- YHA) ממוקמת כקילומטר מהשביל, במעלה הכביש שמוביל דרך הכפר Grinton לכיוון דרום.

בשלב הזה של היום כף רגל שמאל כבר מציקה לי ממש, במיוחד על המדרך הקשה של הכביש הסלול. למען האמת אני די סובלת... בנוסף - הדרך היא בעלייה וזו עלייה של ממש, לא איזושהי גבעונת... וזה נמשך ונמשך ונמשך... מסוג הקילומטרים שנתחים הרבה מעבר לאורכם האמיתי.
 האכסניה ממוקמת בצד הדרומי של העמק ומשקיפה עליו הרחק מלמעלה. המבנה גדול ומרשים - כפי שאופייני לאכסניות של הרשת הזו שלעיתים קרובות בוחרת במבנים ישנים מרשימים שכאלו במיקום שמרוחק מעט מנקודת הישוב הסמוכה. בד"כ זה יתרון מבחינתי ולא אכפת לי לסטות קצת מהדרך אבל הפעם הסטייה היתה מאוד מיותרת בשבילי.

האכסניה עצמה בהחלט מוצלחת. אני אמנם נאלצת להמתין כמעט שעה עד לפתיחת הקבלה (בשעה 5), אבל אני ממתינה בפנים - בחדר ישיבה מזמין ונוח שלו חלונות גדולים שמשקיפים אל הירוק האינסופי שבחוץ.
 כמעט כל האורחים האחרים פה היום הגיעו באופניים. מסתבר שהמקום הזה פופולרי מאוד בקרב הרוכבים.

למרות התנאים הנוחים (אני זוכה לישון לבדי בחדר עצום שבו 3 מיטות קומותיים) אני לא מאוד נהנת מהשהות פה - אני מוטרדת מאוד מהכאב בכף רגל שמאל וחוששת לגבי עתיד הטרק שלי...


סיכום היום:

נק' התחלה: Keld.

סיום: YHA Grinton.

מרחק משוער: כ- 21 ק”מ.

זמן ברוטו על השביל: כ- 7.5 שעות (כולל 2 הפסקות ארוכות!).


לפרק ה- 9