ה- 11 לספטמבר 2011 -; עשר שנים לאסון התאומים!

 ראשון, ה- 11 לספטמבר.

 יש לי שוב יום קצר היום -; אני מתכוונת להגיע רק עד Zinal ומאחר והלכתי אתמול בואריאנט הצפוני יותר -; כל שעלי לעשות, הוא לחצות את הרכס שבשיפוליו נמצאת הבקתה שלי (Chalet du Barrage, בגובה 2249מ), דרך מעבר ההרים Sorebois (רק כ- 600מ' גובה מעליה), ואז "להתגלגל" במדרון עד לעיירה שבתחתית Val de Zinal (לאלו שהלכו בואריאנט הראשי ובאים מ- Cabane de Moiry יש עוד כשעה -; שעה וחצי הליכה צפונה, עד לאיחוד השבילים -; אבל בסה"כ גם להם זהו יום די קצר).
החדר ב- Chalet du Barrage.

אני יוצאת לדרך ב- 8, נפרדת מ- Lac du Moiry המהמם.
מתחילה בעליה אל מעבר ההרים. כרגיל, אני ראשונה לצאת ולגמרי לבד על השביל.

בבוקר קריר, ואני מזגזגת לי בשלווה על השביל כשלפתע, בערך באמצע העלייה, חולפים על פני בריצה ארבעה Chamois! עד כה ראיתי הרבה Ibex ו- Marmot (כמו גם שפע חיות משק, בעיקר כאלו מהסוג שעושה "מה" ו-"מו") אבל Chamois לא ראיתי -; ואלו עברו ממש לידי. איזה מתוקים!

המפגש עם היצורים העדינים, האציליים שימח אותי כ"כ שאם היה לי עד כה מין בוקר מהורהר, מנומנם, ודי השתרכתי לי במעלה ההר -; הרי שפתאום אני מלאת אנרגיה ומהר מאוד אני כבר למעלה, ב- Col de Sorebois (גובה -; 2847מ').

כמה פסיעות לפני ההגעה ל- col אני חוצה את הקו שבין צל לשמש ושוב מרגישה בחסרון בהליכה מזרחה -; השמש כ"כ בוהקת שהיא הופכת את הנוף כולו לצהוב.
אני מתעכבת קצת בפסגה, "בודקת" בעניין את מסלולי הסקי (...), ומתחילה בירידה מזרחה -; לעמק.

 מעליות סקי ומסלולים יבשים מעטרים כאן את המדרון אבל אני מאוד נהנית מההליכה. אני רואה הרבה מאוד Marmot (הם אוהבים אזורים כאלו בהם הצמחייה נמוכה) -; צווחניים, זריזים, פעלתניים ומשעשעים כתמיד.

פסל של Ibex ליד Sorebois מעל Zinal.
ליד תחנת הגונדולה ב- Soreboisאני פוגשת לראשונה מטיילים נוספים (כאלו שעלו ברכבל מהעמק, אני חושבת).
אני עושה שם הפסקת שירותים ומים (חם היום). וחוזרת לשביל.

אחרי שאני עוזבת סוף-סוף את מדרונות הסקי, אני נכנסת לשביל שעובר בשטחי מרעה וזוכה אצלי לכינוי: cow-poop-trail. בחיי שזה השביל ה"מחורבן" ביותר שראיתי בחיים!
אני צועדת במדרון העשבוני, משתדלת לדלג לפחות על הטריות שבין הערימות...

 הנוף יפה מאוד -; רואים את Zinal מלמעלה -; עם כל הירוק שעוטף אותה.
נוף ירוק מעל Zinal.

עם הכניסה ליער אני נפרדת בהדרגה מחרבוני הפרות ונושמת ריח אורנים. השביל תחילה לא מאוד תלול, ביער דליל, אולם עם מעבר גדר הבקר האחרונה -; המדרון הופך תלול מאוד, ביער צפוף הרבה יותר והשביל זוכה לכינוי חדש: knee-grinding-forest-trail. אאוץ'!
אני צועדת במבוך מתפתל של סלעים קטנים ושורשי עצים וצריכה לשים לב לכל צעד. אבל האמת שאני נהנית מאוד מההליכה בקטע הזה -; בעיקר לנוכח הגיוון (לא ראיתי עץ מאז עזבתי את Villa אתמול בבוקר).

בסופו של דבר, אחרי כ- 4 שעות על השביל אני נשפכת לתוך ה"עירוניות" (היחסית) של Zinal(גובה 1675מ').

אני פונה ל- Auberge Alpina -; אכסניה פשוטה ולבבית הממוקמת בקצה הדרומי של העיירה, הרחק מהמרכז. אני מוצאת שם מקום פנוי ב-dormitory (אוסף של מזרונים על ריצפת העץ בעליית הגג), "זורקת" את התרמיל, ויוצאת מיד בחזרה -; לתור את העיירה המזמינה.

 העיירה בינונית בגודלה, בקצה הצפוני שלה -; תחנת הגונדולה העולה ל- Sorebois, ובקצה הדרומי (שבו האכסניה שלי ממוקמת) -; העמק הולך ונעשה צר ופראי יותר ותחום ע"י קרחונים והרים גבוהים.
בין האכסניה למרכז התיירותי, המודרני יותר שבצפון - נמצא הרחוב הישן של העיירה, והוא יפיפה, מרתק ומלא קסם. זהו רחוב צר עם בתים ישנים-ישנים, עשויים עץ חום-כהה שהזמן ניכר בו. הבתים לא גדולים והם מטופחים, פרחוניים ומלאי אוטנטיות כובשת.
הרחוב הישן ב- Zinal.
במרכז העיירה יש בעיקר מלונות, חנויות ומסעדות. ויש גם info center וכספומט ושני סופרים גדולים.
אה כן -; ונוף יפיפה!

במלון Europa אני מוצאת עמדת אינטרנט במחיר הזוי של 15 פרנק שוויצרי לשעת גלישה. כמובן שאני לא מצליחה להתאפק, משלשלת סכום זה או אחר של מטבעות ומתיישבת לשלוח email הביתה. אני מתבאסת מאוד לגלות שרוג'ר פדרר (אליל ספורטיבי שלי) הפסיד לנובק ג'וקוביץ' בחצי הגמר של ה- US Open למרות שכבר הוביל בשתי מערכות והיו לו כמה נקודות משחק...

אח"כ אני נהנית מרביצה ארוכה באחד מבתי הקפה המזמינים של העיירה.
השמועות טוענות שאחה"צ מזג האוויר צפוי להשתנות בקיצוניות והחל מהערב יהיה סוער. בסביבות שתיים או שלוש בצהריים אני מתחילה להאמין לשמועות כשעננים אפורים מגיעים מ"שום מקום" ומכסים בהדרגה את השמים.

אני חוזרת לאכסניה, להתקלח ולהתארגן. בדרך אני פוגשת, אחד אחרי השני, את יתר ה"צוותים".
ראשית אלו רנאטו וג'ורג' הפורטוגלים, מסתובבים ברחובות העיירה ומחפשים מקום זול ללון בו (במרכז יש רק מלונות, האכסניה כאמור מעט מרוחקת). הם מצטרפים אלי ל- Alpina ואני יודעת שיהיה לי ערב נעים.
בדרך אנחנו פוגשים את שני הנערים הפינים החמודים, מחליפים איתם כמה מילים.
 בפתח האכסניה אני פוגשת בג'ף! לא ראיתי אותו מאז Cabane de Prafleuri (לפני כך וכך ימים) -; והאמת שקצת דאגתי. הוא הולך לבד, ישן באוהל והתרמיל שלו כבד מאוד. הוא מספר לי שבדך ל- Arolla הוא חטף איזשהו קלקול קיבה או וירוס בטן ועבר עליו יום קשה מאוד. הדרך לקחה לו מעל 11 שעות ולבסוף הוא הקים אוהל ונשאר בו כל יום המחרת -; לא מסוגל להמשיך ללכת. לאט, לאט -; תודות לימי ההליכה הקצרים יחסית שהגיעו אח"כ -; הוא צמצם את הפער ועכשיו הוא בחזרה בלו"ז המקורי ומרגיש הרבה יותר טוב. לצערי הרב, אחרי שנפרדנו בתום שיחה ארוכה באותו יום -; לא פגשתי בו שוב ואין לי מושג מה "עלה בגורלו" (לא החלפנו email).
באכסניה עצמה אני פוגשת את ארבעת האמריקאים הצעירים והם מבשרים לי בשורות מעט מדאיגות מכיוון Team Alaska. אני מתארגנת מהר וחוזרת למרכז העיירה -; למלון בו הם מתאכסנים כדי לשמוע את הסיפור ממקור ראשון.
Auberge Alpina הצנוע, בקצה העיירה.

מסתבר שיום ההליכה השמיני -; בדרך הראשית מ- La Sage ל- Cabane du Moiry, דרך מעבר ההרים Col du Tsate-; היה לא קל עבור חברי מ- Team Alaska. במיוחד עבור טוניה. וכשהם הגיעו לתחתית העמק וראו את העלייה שעוד עומדת בפניהם בדרך לבקתה -; היא נשברה והחליטה לפרוש (האתגר כבר הפסיק להיות מהנה עבורה).
אחרי לבטים (הרביעיה הזמינה ושילמה מראש עבור כל הלינות דרך חברה שמארגנת self guided hiking vacations מהסוג הזה), הוחלט שמרק וטוניה ייסעו באוטובוס לעיירה הגדולה Grimentz, ילונו שם ויגיעו בתחבורה ציבורית ל- Zinal ביום הבא -; כלומר היום (כשהם מוותרים על יום ההליכה התשיעי). ג'ים וננסי המשיכו ברגשות מעט מעורבים ע"פ התכנית המקורית.
הרגשתי אכזבה מסוימת עבור מרק וטוניה (ג'ים וננסי אהבו מאוד את Cabane du Moiry והיה להם יום הליכה נפלא גם היום) אבל אני מלאת הערכה אליהם -; על כך שידעו להכיר במגבלות ולשנות את התכנית במידה שתעבוד לטובתם (אין לי ספק שכולם - גם טוניה! - יכלו להשלים את המסלול; אבל אף אחד לא יוצא למסע כזה כדי לסבול!). ובסה"כ מדובר באנשים באמצע שנות ה- 50 -; מבוגרים ממני בלמעלה מעשור, אני רק יכולה לאחל לעצמי להמשיך וללכת - להיות מסוגלת לעשות מסלולים כגון זה, גם בעוד 10 שנים ויותר.
בכל אופן, הדרמה הסתיימה כשכל הצדדים מרוצים מההחלטות שקיבלו.

את אחה"צ בילינו בשוטטות ארוכה ביחד ברחובות העיירה, ולקראת 7, דחיתי בנימוס את ההצעה להצטרף אליהם לארוחת ערב במלון ומיהרתי במורד העיירה לעבר האכסניה שלי.
כמה דקות מאוחד יותר פרצה הסערה.
תחילה הרוח התגברה, אח"כ הגיעו הרעמים והברקים ולבסוף התחיל לרדת גשם חזק.
ישבנו לנו, חבורת תרמילאים שצועדים באותו מסלול פחות או יותר כבר כמה ימים, בחדר האוכל (מסעדה) של האכסניה -; כשאנחנו נהנים מהחמימות ומארוחה משביעה (דווקא לא מהטובות שהיו לי הטרק).
 וכולנו תוהים לגבי מזג האוויר שצפוי לנו מחר...


יום ההליכה העשירי