הרוח שנשבה בחוזקה רוב הלילה, נרגעה לבסוף לפנות בוקר. כשאני יוצאת מהאוהל אני שוב זוכה לצבעים יפים של בוקר מעל Lake Sherrold.

כשאני ניגשת לאגם, למלא בקומקום מים להרתחה כדי להכין ארוחת בוקר, אני פוגשת איילה. אני מפתיעה אותה כשהיא שותה מים מהאגם, אולי 30 מ' ימינה ממני, אבל היא בסה”כ מרימה את הראש ומתבוננת בי כמה שניות ארוכות. כשהיא מגיעה למסקנה שאני לא מתכוונת לעשות לה כלום – היא מורידה שוב את הראש וממשיכה לשתות. אח”כ היא מסתובבת ומסתלקת מהמקום בהליכה איטית.

כרגיל, אני פותחת את הבוקר עם דייסת אינסטנט חמה, טעימה ומנחמת (כן, גם הלילה ישנתי גרוע). ואז מסיימת להתקפל ויוצאת לדרך בסביבות השעה 8 בבוקר.

אני “מכוונת” היום לנק' בשביל שמסומנת WACS1034. כלומר – נקודת קמפינג ליד מקור מים (נחל במקרה הזה), במרחק של כ- 15 מייל (25 ק”מ) מ- Sherrold Lake (שמסומן במפה כ- WACS1049).

אבל כרגיל, אני מחלקת את היום ל”יעדים” יותר קטנים. והיעד הראשון שנבחר הוא Noble Lake (במרחק של כ- 5 מייל / 8 ק”מ).

-

השביל מטפס ביער כחצי מייל עד לכביש (Hwy 4) ליד Ebbetts Pass – בגובה 8702 ft (או 2652 מ').

אני חוצה את הכביש השקט וממשיכה ביער בצד השני בשביל קליל שעולה ויורד לסרוגין במתינות.

העלייה הרצינית הראשונה של היום מתחילה אחרי כ- 3 מייל, ליד מקור מים מצוין – נחל צלול שזורם במרץ. אני נעצרת כאן כדי לשתות.

כדי להפחית משקל, אני נושאת איתי בפאוץ' כמות קטנה יחסית של מים. נדמה שיצאתי לדרך עם ליטר וחצי בערך. כשאני מגיעה למקור מים, אני שותה כמה שאני יכולה – ישר ממקור המים, דרך הפילטר כמובן – במקום למלא את הפאוץ'. בדרך, בין נקודת מים לזו הבאה, אני לוגמת קלות מהפאוץ' – אני מסננת מים לתוכו רק פעם אחת במשך היום – באחת מנק' המים, רק כאשר הוא כבר כמעט ריק (וגם אז לא מסננת לתוכו הרבה). אני מרשה לעצמי לנקוט בשיטה הזו רק לאחר עיון במפה שמראה נקודות מים טובות במרווחים מאוד סבירים זו מזו (לא יותר משלושה מייל). זה אולי סימן ראשון לכך שאני מתחילה לצבור נסיון ולהשתפר, תוך כדי הליכה – לומדת את השביל ומתאימה את עצמי אליו (בימים הראשונים סחבתי הרבה יותר מים ומילאתי את הפאוץ' לעיתים קרובות).

-

בעוד אני יושבת ומרווה את צימאוני במי הנחל, שני מטיילי יום, בחור ובחורה צעירים, מגיחים מהכיוון ממנו הגעתי, עם תרמילים זעירים. אנחנו מנופפים זו לאלו לשלום אבל הם לא מתעכבים ומתחילים לטפס בצעד קליל ומהיר.

אני מרגישה קצת כמו גמל כשאני מעמיסה את התרמיל הלא-כזה-זעיר שלי על הגב כמה דקות אח”כ ובצעד… לא-כזה-קליל ולא-כזה-מהיר… יוצאת לדרך, בעיקבותיהם.

אחרי קטע חשוף קצר, מתחילה עלייה ביער.

קצת לפני חוצה פתאום את השביל בריצה מכרסם קטן, אפור ועגלגל. ממש דומה בצורתו למיקי מאוס, עם אוזנים עגולות – חמוד נורא. הוא חומק בין הסלעים, לצד השביל ונעלם מהעין הרבה לפני שאני מספיקה לצלם אותו.

כמייל אחרי הנחל, ליד פיצול שבילים, אני פוגשת את הצמד הצעיר. השביל משולט ל- Noble Canyon לשמאל ול- PCT ישר/ימינה. מכיוון שהם הולכים ל- Noble Lake השילוט מבלבל אותם. עוד לפני שהגעתי הם הוציאו מפה עצומה וכשאני מתקרבת, הם מנסים להבין איפה הם בדיוק על המפה ואיפה נמצא Noble Lake. אני יודעת שהאגם נמצא הלאה, על ה- PCT, ולא בקניון – אע”פ השם הזהה – ואני מראה להם את נקודת הפיצול במפה שלי.

בעוד הם מקפלים את המפה אני ממשיכה ללכת.

מרגע זה והילך, משום מה, אני נתקפת באמביציה – להישאר לפניהם…

בצעד מהיר (גם אם לא קליל ;), אני יוצאת מהיער ומתחילה לטפס על צלע הר חשופה. הנופים הם יפים עכשיו אבל השיפוע, שהיה מתון יחסית רוב הזמן ביער, הוא משמעותי עכשיו יותר. ובנוסף – יש מעט מאוד צל וחם לי. השביל מזגז לו במעלה הצלע הסלעית המאובקת, יש ממש מעט עצים על המדרון אבל אלו שצומחים פה הם דווקא יפים – עם גזעים מעוקמים, מעניינים – כאלו שניכר בהם שהם נלחמים כדי לשרוד פה בתנאי יובש ובשיפוע ניכר. פה ושם יש גם שיחי פרחים מיובשים וכמה סנאים מתרוצצים בין העצים בעליצות אופיינית.

קצת אחרי שאני מתחילה לטפס במעלה המדרון החשוף מגיע משב רוח שמבהיל אותי קצת – זכר לקשיים שגרמה לי הרוח אתמול. לשמחתי הרוח נשארת חלשה והיא לא מפריעה לי בכלל כשהיא נושבת פה ושם גם בהמשך היום.

-

קצת הלאה במעלה ההר מופיע ממול מטייל PCT צעיר וחתיך שנראה סופר-בכושר, עם תרמיל אולטרה-לייט. הוא מספר לי שאתמול אחה”צ הוא נתקל לצד השביל בפגר של פרה ולידה – דוב! (הראשון שלו – והוא הולך כבר כ- 300 מייל על השביל) לדבריו הוא הקיש במקלות ההליכה שלו ונופף בידים והדוב נבהל וברח. אני מלאה בהתפעלות על התושייה הרבה שלו ומנסה להבין ממנו טוב יותר איפה בדיוק זה היה אבל הוא לא בדיוק זוכר – איפשהו ליד נקודת הפיצול ל – Golden Canyon, הוא לא בטוח באיזה מרחק ולאיזה כיוון.

Golden Canyon, אני יודעת, הוא די קרוב לנק' בה אני מתכננת לעצור היום – אז האינפורמציה הזו יושבת לי טוב-טוב בראש בהמשך היום.

כשצמד מטיילי היום כמעט מדביקים אותנו (אחרי דקות ארוכות, אני מציינת לעצמי בסיפוק ;), אני נפרדת מהבחור החתיך וממשיכה ללכת – עדיין “מתחרה” בהם מסיבה לא מובנת.

בסביבות 10:15 אני מגיעה ל- Noble Lake! האגם ירקרק ויפיפה. הוא ממוקם באיזור שטוח באמצע המדרון החום. יש סביבו רק מעט עצים – פה ושם – והרבה שיחים מכתרים את יתר ההיקף.

הלכתי הבוקר, בשעתיים ורבע (ברוטו), כבר כ- 5 מייל והרוב בעלייה. משום מה, אולי בגלל הקצב הכל כך האיטי שבו התקדמתי אתמול, זה חשוב לי – להרגיש שוב חזקה. גם התרמיל לא כבד לי בכלל הבוקר והשגתי את צמד הזעטוטים – You're back in business! אני אומרת לעצמי, אבל עכשיו – תרגיעי!

אני מתיישבת בצל העצים (יש מקום טוב גם לאוהל) לצד האגם, מנשנשת קצת trail mix ובוחנת את המפה. מנסה לנחש איפה הדוב מחכה לי…

-

משום מה אין לי סבלנות לשבת הרבה זמן וכבר אחרי רבע שעה או 20 דקות אני ממשיכה ללכת.

אני עוקפת את האגם וחוזרת לטפס מהר מאוד, שוב השיפוע הוא משמעותי ובקטע הזה קצת יותר קשה לי.

מסוף העלייה יש נוף ממש נפלא עם אגם גדול כחול ויפיפה הרחק הלאה, למטה – ויערות ירוקים כההים מסביב.

קצת אחרי שאני מתחילה לרדת, בתוך היער, מהצד השני של ההר – אני פוגשת קבוצה של ציידים (4 או 5 גברים, אני כבר לא זוכרת) שיושבים לצד השביל ואוכלים. יש להם תרמילים עצומים ורובים ארוכים, הם לובשים מדי הסוואה ונראים הרבה יותר חמודים ממה שציידים אמורים להראות… אני מברכת אותם לשלום והם מפתיעים אותי בסדרה ארוכה של שאלות: מאיפה אני? איפה התחלתי ולאן אני הולכת? מה המרחק וכמה מייל אני הולכת ליום? איך שמעתי על השביל? איך אני מנווטת? אם אני לא מפחדת ללכת לבד? כמה אוכל אני סוחבת ומה משקל התרמיל שלי? וכו' וכו' וכו' הם אמנם מאוד מפרגנים לי, וכאמור נחמדים בהחלט, אבל באיזשהו שלב קצת נמאס לי מהשאלות ואני מחכה להפוגה כדי להפרד ולהמשיך ללכת…

השביל ממשיך בירידה ביער נעים עד ל – Asa Lake שלידו אני עושה עצירה כדי לשתות ולפלטר מים (הפאוץ' שלי כבר כמעט ריק).

מפלס המים פה מאוד נמוך ואני שמחה להיות מצוידת בפילטר (ולא בכדורי טיהור או steripen) מכיוון שהפילטר מרחיק מהמים גם חלקיקים (חול וליכלוך אחר). בעונה הזו, ובייחוד בשנת בצורת, הרבה מאוד ממקורות המים לאורך השביל הם רדודים וחלשים מאוד – לפעמים ממש זרזיפון – והפילטר שלי עובד קשה אבל משרת אותי נאמנה.

-

אחרי עצירה בת כחצי שעה אני יוצאת שוב לדרך, השעה היא בערך 15.

מעט אחרי האגם, אני פוגשת בזוג שבאים מולי עם תרמילים גדולים. כרגיל, נעצרים לשיחה. אני שואלת אותם על פגר הפרה והם מאשרים שראו אותו הבוקר ואפילו יודעים בדיוק איפה: ממש בנקודת הקמפינג WACS1034 – היעד המתוכנן שלי להיום. אופס…

לא, הם לא ראו את הדוב – אבל הפגר נפוח מאוד, אמנם עדיין ללא סימני נגיסה ועוד לא מסריח אבל נשמע להם הגיוני שבע”ח מתחילים להמשך לשם ולדיבריהם – אין מצב לחנות כרגע בנק' הזו.

אנחנו מחליפים עוד קצת אינפורמציה לגבי מצב השביל ונפרדים.

-

השביל בקטע הזה, למעשה מאז סיימתי את העלייה הארוכה, אחרי Noble Lake, והתחלתי ללכת ביער – הוא כולו בשטחי מרעה עצומים. בסביבות Asa Lake, אני מתחילה לשמוע פעמונים של פרות מרחוק, ומכאן והלאה יש פה ושם משטחי אחו ירוק (אע”פ שאת הפרות בעצמן עדיין לא ראיתי).

השביל הוא ברובו ביער ברמות שונות של צפיפות, כשמידי פעם יש קטע פתוח ונוף יפה או איזשהו אלמנט מעניין – כמו ערימת אבנים גדולות מאוד ועגולות מאוד שמונחות על משטח חול מאוד-מאוד לבן.

בגלל שאני מתחילה להתקרב לנקודה בה ניצפה הדוב, אני מתחילה לעשות רעש – כדי להכריז על קיומי – כל כמה דקות, תוך כדי הליכה. אני נוקשת במקלות ההליכה שלי וצועקת מידי פעם משהו כמו “דוב ענבר באה!”. שידע :)

-

אני עוצרת בעוד “תחנת” מים בדרך, השביל חוזר לעלות ושוב מדובר בעליה ארוכה, ואני מתחילה להרגיש עייפה. אבל פיצול השביל ל- Golden Canyon מגיע מוקדם משציפיתי ומיד אחריו אני מזהה בברור איזור מצוין לקמפינג מצד שמאל של השביל. האזור הזה מסומן במפה, למיטב הבנתי, כ- CS1034 – איזור קמפינג בסמוך לפיצול השביל שאין לצידו מקור מים. לכן אני ממש מופתעת לפגוש קצת הלאה, אולי 50 מ' – בנחלון קטן שחוצה את השביל. מדובר בנחל חלשלוש שזורם קצת בקושי – אבל בהחלט זורם!

-אני

אני מתיישבת בנק' הקמפינג ובוחנת את המפה. אני מרוחקת רק כחצי מייל מנק' הקמפינג שבה, לפי כל האינפורמציה שקיבלתי, נמצא הפגר ונצפה הדוב. הלאה בשביל, במרחק דומה מהצד השני של הפגר – נמצא Golden Lake – אגם זעיר (יותר ביצה) שנאמר לי שהוא יבש עכשיו. כמייל נוסף הלאה משם יש עוד אגם שמופיע במפה אבל אין לו שם. הצמד שפגשתי אחרי Asa Lake אמרו לי שמדובר באגם יפה, ששוכב באחו רחב לא רחוק מהשביל והוא רדוד מאוד. לדעתם אני לא אתקשה למצוא שם מקום לאוהל שלי, אבל הם לא היו בטוחים שאפשר לאסוף ממנו מים, בטח שלא בקלות. במפה שלי הוא לא מסומן כנק' קמפינג או כמקור מים.

-

השעה היא בערך 16:15 ולמרות שהלכתי כבר כ- 15 מייל (26 ק”מ) – אני מרגישה עדיין מצוין. יש לי ברגליים, לדעתי, עוד 2 מייל בקלות. אבל אני חוששת “לקחת סיכון” ולהמר על האגם חסר השם. בחינה של המפה הלאה משם לא מגלה אף אופציה מומלצת לקמפינג במשך כ- 4 מייל נוספים. וזה, אני חושבת, כבר יותר מידי. אני לא רוצה להגזים.

אני מחליטה להסתפק במקום הנוח שבו אני נמצאת! אני בוחרת לי פינה נוחה, כעשרה מטר מהשביל, מקימה את האוהל ומתחילה לארגן את המחנה.

בערך ב- 17, בתחתונים, חזייה וסנדלים – עם מגבת על הכתף ומקלות ההליכה ביד – אני צועדת בשביל לעבר הנחלון – הולכת “להתרחץ”! כל הדרך (כ- 50 מ' כאמור) אני נוקשת במקלות וכשאני עומדת במים, ממש בצמוד לשביל, שוטפת מעלי את הליכלוך, אני צועקת, מידי פעם, “דוב ענבר פה אל תבוא עכשיו!”

כן – סיטואציה די מגוחכת, אני יודעת :)

למזלי לא עובר שם אף אדם וגם לא מופיע שום דוב ואחרי אי אלו דקות אני חוזרת לי בשלום, נקייה ומרוצה בהחלט, למחנה הנעים שלי.

-

אחרי שבשלושת הלילות הראשונים שלי על השביל ישנתי לבד בשטח, הפעם מתגלגל למחנה, מהכיוון הנגדי, לקראת השעה 7 – בחור בשם דרק (אמריקאי צעיר מסיאטל). הוא מספר לי שתכנן לעצור בנק' המים הקודמת אבל… נתקל שם בפגר עצום של פרה. לא, את הדוב הוא לא פגש אבל… אחרי שאסף מים הוא ברח משם. הוא שואל אם יפריע לי אם הוא יקים את האוהל שלו לצד שלי – ואני מבטיחה לו שאני אשמח מאוד!

הוא מקים את האוהל שלו תוך דקות ומצטרף אלי לארוחת ערב. יש מעגל גזעים שוכבים במחנה שלנו ואנחנו יושבים בנוחות, אוכלים ומשוחחים. הוא בחור טיפה תימהוני ובעיקר די שקט, לא מאוד מרבה במילים, אבל הוא לא בלתי נעים ואני מאוד שמחה שהוא נמצא פה איתי.

לקראת השעה 8, כשכבר מתחיל להחשיך, מגיחים מהכיוון ממנו אני הגעתי צמד – בחור ובחורה, הולכים בקצב מהיר מאוד תוך שיחה. הם מנופפים לנו לשלום ולא מראים סימנים שהם מתכוונים לעצור. אני קמה לקראתם והם נעצרים, כבר קר והם כבר לבושים בבגדים חמים וחובשים כובעי פליז, יש להם תרמילי אולטרה-לייט קטנטנים ואני מסווגת אותם מיד כ”מקצועיים”. אני מעדכנת אותם שיש פגר של פרה במחנה הבא, בסמוך לנחל והם מאשרים שהתכוונו ללון שם. אני אומרת להם שיש נחל אולי 50 מ' מכאן ואע”פ שהוא חלש – אפשר לאסוף ממנו מים ואני אפילו הצלחתי להתרחץ בו, פחות או יותר. הם מחליטים מיד לעצור פה, מודים לי, ויורדים ביער, נעלמים בין העצים לכיוון הערוץ. אחרי כמה דקות אנחנו מזהים את הפנסים שלהם בין העצים, כ- 100 מ' מאיתנו.

כשאני נכנסת לאוהל שלי, קצת יותר מאוחר, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה, עם דרק בתוך האוהל שלו כ- 2 מטרים ממני והצמד לא הרחק מאיתנו. אם אשרוק במשרוקית שלי גם הלילה, מאיזושהי סיבה – אני יודעת שהפעם מישהו ישמע wink

-

לינק ליום ההליכה החמישי