WHR Day 2

זה יום שמתחיל בהתלבטות לא קטנה, ממשיך בהחלטה "אמיצה" הכרוכה בסיכון ומסתיים... בהצלחה גדולה!

 ראשון, ה- 4 לספטמבר.

למרות שינה טרופה, המנוחה הארוכה עשתה את שלה ובבוקר אני מרגישה מצוין.

החבר'ה איתם אני חולקת את החדר -; שני זוגות אמריקאים צעירים, הלכו אתמול לישון מוקדם מאוד (ב- 9), וקצת אחרי 6 בבוקר הם כבר מתחילים להתארגן לתזוזה. חבורה כלבבי (בהמשך אני מגלה שהם הולכים את המסלול שלי, ואני עתידה לפגוש אותם שוב ושוב... ושוב... בימים הבאים. הם זוכים אצלי לכינוי "ארבעת האמריקאים הצעירים").

ב- 7 אנחנו כבר אוכלים ארוחת בוקר (חביבה: קרואסון קטן, לחם עם ריבות, קפה ומיץ).

עכשיו נותר לי רק להחליט באיזו דרך אני הולכת היום...
היעד ברור לי: העיירה Champex.
הדרך המועדפת עלי ברורה גם היא: זו שחוצה את מעבר ההרים המאיים Fenêtre d'Arpette.
תחזית מזג האוויר: ערפילי, מעונן וגשום.
כרגע בחוץ: יבש אך אפור ומעונן. בלילה ירד די הרבה גשם.
הדרך המומלצת למזג אוויר שכזה: Alp Bovine -; דרך קצרה, קלה למדי ויפה -; אותה הלכתי (בכיוון ההפוך) בשנה שעברה (במסגרת ה- TMB).
האזהרות בספר ברורות: המעבר הגבוה - Fenetre d'Arpette - אינו מומלץ במזג אוויר לא יציב.

אני נקרעת בין הנטייה הטבעית שלי -; להיות אחראית וזהירה, ובין הרצון העז שלי "לכבוש" את ה- Fenêtre. כמי שעושה מסע כזה לבד, אני בד"כ נוטה להיות extra זהירה. אני מאוד משתדלת להימנע מסיכונים מיותרים. אבל הפעם הרצון שלי הוא עז. העובדה שהצצה מהשביל אתמול אל ה"חלון" (Fenêtre) גרמה לי להכריז עליו כ- "בלתי עביר בעליל" מהדהדת לי עדיין בראש אבל נראה שזה רק מקשה עלי עוד יותר לוותר על האתגר.

אני גם יכולה לנצל את היום הרזרבי ש"הבאתי" איתי, להמתין במקום ולקוות למזג אוויר טוב מחר. אבל התחזיות למחר אינן מעודדות וזה רק היום השני לטרק -; אני לא מרגישה שאני מסוגלת לעצור.

אני מגששת אצל מטיילים אחרים שפניהם ל- Champex -; כולם, גם ה"אמריקאים הצעירים", בוחרים ב- "Bovine Way".
אני ניגשת לעשות checkout בקבלה של המלון, כבר ארוזה ועם התרמיל עלי, כשאני עדיין לא בטוחה לגמרי... ובדיוק לפני, זוג מטיילים אמריקאים -; בחור ובחורה בני 30 בערך, נראים בכושר מעולה. אותם עדיין לא פגשתי (לא לנו בקומת ה-דורם) ואנחנו מתחילים לדבר. בביטחון מלא הם מודיעים לי ש"הגשם ירד רק לסירוגין" -; הם פונים ל- Fenêtre!
זה בדיוק ה- push הקטן שהיה חסר לי.
 אני משלמת ובסביבות 7:45 אני יוצאת בדרכי מ- Col de la Forclaz אל ה- Fenêtre d'Arpette!!!
(את הזוג האמריקאי לא ראית שוב... הם יצאו לדרך אולי 15 דקות לפני ולא השאירו אחריהם אפילו שובל של אבק...).

האסטרטגיה שלי להיום בנויה משני מרכיבים:
 

1. צעדים איטיים וזהירים שבעתיים!
2. אני מתכוונת להתקדם כשעה לכיוון המעבר ולהחליט לפי מזג האוויר שם -; אם יהיה גרוע, אני מזכירה לעצמי שאני יכולה לשוב על עקבותיי (כאמור הלכתי כבר במסלול האלטרנטיבי, אני יודעת שהוא קצר ולא קשה).

הדרך מתחילה בחזרה על הקטע האחרון של יום האתמול -; חזרה ל-Chalet du Glacier בעלייה מתונה מאוד, ביער נעים לצד תעלת מים חמודה (Bisse du Trient). אחרי כ- 50 דקות אני מגיעה ל- Chalet (הסגור עדיין).
משם, הדרך הולכת ונעשית תלולה, יותר ויותר.

מזג האוויר בינתיים לא נורא. לכיוון דרום-מערב -; לכיוון הקרחון Glacier du Trient -; הערפל אינו כבד ואני יכולה ליהנות מנוף הקרחון והעמק שמפריד בנינו. בקרבה המיידית אלי -; הראות טובה אף היא. אבל מעבר ההרים עצמו (ה- Fenetre) -; מדרום-מזרח -; מעורפל למדי.

עד כה לא פגשתי אפילו מטייל אחר אחד -; אני לגמרי לבד. הלבד הזה מעט מרתיע אבל אני מרגישה מצוין, ההליכה מהנה למרות השיפוע והשביל ברור. אין בי שום חרטה ואני ממשיכה קדימה.
הקושי הולך וגובר, השיפוע מתחדד, השביל מתמלא סלעים -; הולכים וגדלים. הנשימות שלי נעשות כבדות אבל, צעד אחר צעד, בעקשנות, אני ממשיכה לטפס.

לקראת סוף העלייה המסלול תלול וסלעי מאוד. אני מטפסת, לעיתים נעזרת בידיים, באיטיות. נעצרת לקחת נשימה עמוקה ממש כל כמה צעדים (אני עדיין לא מורגלת לגבהים או למאמץ האינטנסיבי), נשענת על מקלות ההליכה. קשה. אבל אני ממשיכה, לבדי, הלאה.
קשה מאוד לראות את ה- col מבעד לערפל שעוטף אותו אבל סימוני הדרך ברורים.

פתאום אני מבחינה בדמות, ושלוש נוספות מגיחות מיד אחריה מן הערפל, באות לקראתי. ארבעה גברים ספרדים. הם עוצרים לידי אחד, אחד ובאנגלית מאוד עילגת והרבה תנועות ידיים הם מסבירים לי שאני מאוד-מאוד קרובה ליעד ("very short").

 מעודדת (מעצם המפגש עם בני אנוש, יותר מאשר כל דבר אחר -; ועוד כאלו שטרחו לעצור לרגע קטנטן כדי לעודד אותי ברגעי ה"מאבק" שלי), אני מגייסת אנרגיה ועושה עוד כמה צעדים. ופתאום -; ממש מאחורי הסלע הגדול שלפני -; אני מזהה את השלט - Fenêtre d'Arpette-; 2665מ'.

 הגעתי!!!


ממש קשה לי לתאר את תחושת האושר שעוטפת אותי (ביחד עם הערפל) כשאני עומדת בראש ה- col.

אני לבד למעלה.
אני מתיישבת על סלע (המעבר סלעי וצר), עוטה על עצמי מעיל (קר!), מוציאה חטיף אנרגיה ו... שמה לב שהתחיל לטפטף!
כן, החגיגה שלי בפסגה עתידה להיות קצרה - קצרה מאוד.

אני מתעשתת מהר. התרמיל כבר עטוף בכיסוי גשם מהבוקר. מעיל כרגע לבשתי. אני לובשת מהר את מכנסי הסערה. ובתוך כל ה"פלסטיק" הזה אני מרגישה מוגנת מספיק כדי להתיישב בחזרה, לסיים את החטיף ולנוח לכמה דקות.

ל- col מגיעים מהכיוון השני זוג דוברי צרפתית. הם ממהרים להשיל את התרמילים וללבוש את ציוד הגשם.
אני מפנה את תשומת ליבי אל השביל שיורד מזרחה מה- col, לכיוון Val d'Arpette. השביל תלול, מרוצף סלעים גדולים ו... נבלע בערפל די סמיך לא רחוק מהפסגה.
אני מניחה שהירידה עשויה לקחת לי הרבה זמן בתנאים כאלו ואני מחליטה לצאת מיד לדרך (בסה"כ עצרתי למעלה כ- 10 דקות להערכתי).

 אני עושה את דרכי למטה בזהירות רבה אבל בלי הרבה קושי. תחושת ההישג ביחד עם המנוחה הקצרה בפסגה מילאו אותי כוח ואני נהנית מאוד מההליכה.
הקטע הראשון תלול מאוד ואז השיפוע מתמתן קצת. הראות דווקא לא רעה. אני לא רואה הרחק לפנים אבל אני רואה היטב את הקרקע שלפני/מתחתי. סימוני הדרך בולטים -; כתמי צבע (לעיתים חיצים) באדום-לבן ע"ג הסלעים -; קרובים מספיק זה לזה. הסימון הוא חיוני בתנאי שטח סלעיים שכאלו מכיון שהשביל נבלע על פני הסלע וקשה מאוד, במיוחד לנוכח הערפל, לזהות את המסלול המדויק בתוך "ים האבנים". אני מקפידה מאוד לזהות את הסימון הבא לפני שאני מתרחקת מהנוכחי.


 מעט למטה מה- col אני מזהה 4 דמויות בערפל עומדות מולי. שתי נשים שעונות על מקלות ההליכה שלהן, נראות סחוטות לחלוטין. שני הגברים שמאחוריהן מביטים קדימה/למעלה -; מחפשים סימן. אני ממהרת לכיוונם, הם דוברים אנגלית. אני מסבירה להם כמה הם ממש קרובים ל- col, שמוסתר כרגע בערפל. את האור שמציף את פניהם למשמע החדשות הטובות אני חושבת שאני לא אשכח עוד הרבה זמן... מדהים כמה משמעותית (לשני הצדדים) יכולה להיות אינטראקציה כ"כ קצרה.
אחד הגברים מתנצל שאינו יכול להחזיר לי באותו מטבע -; הוא אומר ששדה הבולדרים שלפני הוא עצום, הדרך עוד ארוכה לפני שאני אגיע לעמק המוגן, ליער. הוא מזהיר אותי שהסלעים חלקים מאוד.

אני ממשיכה בדרך, מרוכזת מאוד בכל צעד, עוקבת אחרי הסימונים. מסביב קולות של מים -; זורמים בין הסלעים, מטפטפים מכל עבר. אני מוצאת הנאה עצומה בהליכה בגשם, למרות טוואי השטח המאתגר -; אולי גם בגללו. והנוף הערפילי, עם צלליות ההרים מסביב -; רק מוסיף אווירת מסתורין.

 כשאני מגיעה לקטע קצת שטוח, אני מסתובבת לאחור -; להעיף עוד מבט אל ה- col. הערפל מעל ה- col התפזר במידה ניכרת ואני מאוד נרגשת לזהות -; ממש-ממש למעלה -; 4 דמויות קטנטנות...

 בסופו של דבר אני מוצאת את דרכי בבטחה לתחתית העמק הירוק ומתחילה לצעוד ביער, ואח"כ לאורך נחל מקסים, עד שאני מגיעה אל היעד: העיירה Champex.
I DID IT !!!

 בסה"כ, כולל הפסקה אחת למעלה -; הדרך לקחה לי 6 שעות וכמה דקות. ממש לא הרבה זמן. והיה לי יום פשוט נהדר!


ליום ההליכה השלישי