יום שבת ה- 1 לאוקטובר – Coast to Coast day 1.


אני חונה בחצר הקטנה של B&B בשם Stonehouse Farm במרכז הכפר St. Bees (חמישה פאונד לאדם באוהל; חצר קטנה, נעימה, מוגנת; משטח דשא ישר ונוח; יש שרותים+מקלחת ומטבחון קטן). 

בחוץ עדיין חושך כשאני מארגנת את הציוד שלי, מקפלת את האוהל הרטוב (בלילה ירד גשם) "דוחפת" הכל לתרמיל וב- 7, עם קרני אור ראשונות, נכנסת פנימה - לארוחת בוקר (7 פאונד לארוחת בוקר אנגלית, למי שלן באוהל).

ב- 7:40 בערך, אני יוצאת לדרך - כ-¾ קילומטר מהכפר לחוף הים לאורך כביש שקט, מוקף שדות.

הים נסוג מאוד עכשיו בשעת שפל. אני יורדת מהמדרכה אל החוף (מרוצף אבנים עגולות ברצועה הראשונה, חולי ורך אח”כ), צועדת מרחק ניכר לכיוון המים. בשעה מוקדמת של בוקר סתוי אפרורי שכזה יש רק כמה אנשים בודדים שמטיילים עם כלביהם על החוף.

נאמנה למסורת של השביל, אני טובלת את קצות הנעליים במי הים האירי. בלב תפילה שעוד 12-14 ימים אטבול אותן שוב - במי הים שצפוני, ב- Robin Hood's Bay.

בדרך חזרה למגרש החנייה שלצד החוף אני אוספת לי אבן קטנה - שמעתה והלאה תכונה "פבל" (pebble) - שתלווה אותי במסע. 

בסביבות השעה 8 בבוקר, אני מוצאת את לוח האבן הגדול שמציין את תחילת השביל (ממוקם בקצה הצפוני-מערבי של מגרש החנייה, בצד המים, מעט לפני הגדר של ה- holiday park הגדול).

המקטע הראשון של ה- Coast to Coast מוביל אותי צפונה - במעלה הצוק, מעל לים, לכיוון St. Bees Head, והלאה - לאורך קו החוף, מעבר למגדלור (St. Bees Lighthouse, כמה עשרות מטרים סטייה מהשביל).

כפי שאופייני לקו החוץ האנגלי, השביל עולה ויורד לאורך המצוק, מספר פעמים (עם 2-3 מקטעים, די קצרים בסה”כ, בעלי שיפוע משמעותי, כלפי מעלה או כלפי מטה), במשך כ- 3 מייל (כמעט 5 ק"מ) - לפני שהוא נפרד מהים האירי ופונה - לצד מחצבה עגומה משהו, לאורך כביש שקט - מזרחה, אל תוך היבשה.

בשבילי זו התחלה מרגשת שמחזירה אותי אל החוויות של ה- South West Coast Path מאביב-קיץ של השנה שעברה. זה מרגיש לי טיבעי ו"נכון" ו"בבית" לצעוד ככה באנגליה - עם הים לצידי, וכשאני נפרדת מקו החוף, אחרי שעה וחצי בערך (אם אני זוכרת נכון) - אני משתהה לרגע, כמעט מבולבלת… חושבת לעצמי - למה לא להמשיך פשוט ככה בעצם, לאורך החוף… עוד ועוד ועוד ועוד… לאן שתוביל אותי הדרך… כמה שירשה לי הזמן והגוף והחשק...

אבל אני ניצמדת למפה שבידי (Coast to Coast Walk A to Z), ולתאור השביל שמלווה אותי (מתוך מדריך השביל של Trail Blazers), מזכירה לעצמי לשם מה "התכנסתי" פה הפעם, מגרשת מחשבות על שבילים אחרים, מפנה את הגב לים במערב, ועם הפנים מזרחה ממשיכה לצעוד במרץ - Coast to Coast.

המקטע הבא הוא תערובת של שבילים (בוציים מאוד לפעמים) בשדות ירוקים ומקטעי כביש (שקטים בדרך כלל) דרך כפרים חקלאיים מנומנמים. 

אין שום מאורע מרגש, שום מראה מרשים במיוחד - זו הליכה ארוכה למדי, וקלילה למדי, אבל היא מצליחה להכניס אותי ל"מוזה" של השביל ובעיקר - נותנת לי טעימה, ראשונה, מההתמודדת שצפוייה לי בימים הבאים עם השבילים הרטובים של תוך-האי באנגליה.

יש לי נטייה להסחף, בזמן הליכה, ולשכוח שצריך לעצור מידי פעם כדי לתת לגוף מנוחה. זה חשוב במיוחד ביום הראשון למסע, כשהפער בין האנרגיות של הנפש (שמוצפת בהתרגשות של תחילת מסע) לבין היכולות הראליות של הגוף (שרגיל לשבת 10 שעות ביום, במשרד, על כיסא נוח) - הן כל כך משמעותיות. הגוף עוד לגמרי לא רגיל למשקל של התרמיל (שהוא משמעותי אצלי מכיוון שאני עם ציוד קמפינג מלא), לשעות הארוכות על הרגליים - במיוחד כששוב יצאתי לשביל בלי שום הכנה ולגמרי לא בכושר, ועוד יותר מכיוון שאת השבוע האחרון לפני היציאה לשביל ביליתי במיטה עם התקררות ראשונה, לא קלה, של סתו ישראלי - ואני עוד לגמרי משתעלת ומאוד מנוזלת... 

עד שאני נזכרת בזה אני כבר בעיירה Cleator, כמעט 9 מייל (~14 ק"מ) מתחילת המסלול. השעה היא כבר 12 בצהרים.

בחצי השעה האחרונה לפחות, כבר ניתן היה להבחין בבירור ב- Dent Hill - האתגר המשמעותי הראשון על ה- C2C. מדובר בגבעה ירוקה שבסיסה מיוער וקודקודה המעוגל עטוף עשב.

צברתי כבר מספיק נסיון בטרקים כדי לא להרגיש מאוימת יתר על המידה אבל בדקות האחרונות אני מרגישה עייפה מאוד. פתאום כפות הרגליים כואבות, אני מרגישה קצת את השרירים והתרמיל מרגיש כבד נורא. אני מבינה את הרמז ומחפשת לי פינה להתיישב בה. בהעדר ספסל נראה לעין אני בוחרת בגדר אבן, באמצע רחוב, ומורידה את התרמיל ויושבת לנוח, לשתות ולאכול. לא הפינה הכי שקטה או פסטורלית - אבל עושה את העבודה.

עד כה, כמעט לא פגשתי אנשים על השביל - ופרט לבחור גרמני שישב על ספסל בנקודת תצפית מעל החוף, ממש בקילומטרים הראשונים לתוך השביל (הוא הציג את עצמו כ-ניקו וסיפר שגם הוא הולך את ה- C2C) - לא פגשתי אף מטייל עם תרמיל גדול.

כאן ב- Cleator, כמה עשרות מטרים לאחור, בחצר של כנסייה, ראיתי שתי נשים עם תרמילים גדולים, יושבות ואוכלות. הנפתי יד לשלום מהמדרכה אבל המשכתי ללכת, מחפשת פינה משלי לעצירה, סקרנית אם גם הן - C2Cers.

אני מסיימת את המנוחה בשתייה של בקבוק משקה אנרגיה שקניתי במכולת הקטנה ברחוב הראשי של הכפר ומאוששת מעט, אני קמה ומעמיסה את התרמיל ועוקבת אחרי השילוט בחזרה לשביל.

---

אחרי Cleator השביל מתחיל די מיד לטפס. בהתחלה יש עוד כמה בתים, ואח"כ יער - וההליכה היא עדיין קלילה, יחסית…

אני עוצרת להוריד נעל כדי לסדר תחבושת מרפדת קטנה (“שרוול”) שיש לי על הזרת והחליקה עכשיו מהמקום (למעשה שתי הזרתות שלי חבושות ככה כשאני הולכת וזה פתר לי בעיה כואבת של יבלות בזרתות ממנה מאוד סבלתי). בשביל רטוב כמו באנגליה, כשלעיתים קרובות אין ולו פינה יבשה אחת להניח עליה את התחת - העצירות האלו (שמצריכות הורדה של הנעליים והגרביים) הן דבר די מעצבן (שחוזר אצלי לפחות 2-3 פעמים בכל יום ובד"כ בנק' הכי לא נוחה שיש...).

מהבוקר אני עוקבת אחרי המפה אבל גם אחרי איורי המסלול בספר. האיורים האלו מועילים מאוד מכיוון שהם נותנים דגש טוב מאוד בנק' בהן קל לטעות ולאבד את השביל. אני עוצרת לסדר את הנעל בדיוק בנק' כזו כשהמסלול שמטפס ל- Dent Hill עוזב דרך ג'יפים ברורה ונכנס לתוך יער צפוף ויפה. כמעט לא ניתן להבחין בשביל מדרך הג'יפים ואלמלא האזהרה בספר - אין כמעט סיכוי להבחין גם בסימון הקטן שנחבא בין הענפים. וכך כשאני יושבת על איזה גזע נפול ועסוקה בקשירת השרוכים אני פוגשת את אנדרו שצועד במרץ במעלה דרך הג'יפים. כשאני מבינה שהוא מתכוון להמשיך על הדרך אני עוצרת אותו ושואלת אם הוא מחפש את השביל ל- Dent Hill וכשהוא עונה שכן - אני מפנה את תשומת ליבו לסימן הזעיר.

אנחנו ממשיכים לטפס ביחד בשביל הצר, תחילה בין העצים. זה קטע מקסים ומהנה מאוד. אחרי פרק זמן קצר אנחנו מגיחים מהיער ומטפסים על מדרון עשב ירוק בשטח פתוח בשביל בעל שיפוע משמעותי, לאורך גדר.

אנדרו (אמריקאי מדאלאס, טקסס; בן 43) צועד במרץ רב, הוא משתמש בשרותי העברת תיקים ויש לו תרמיל יום קטן וקל על הגב. די מהר אני מתחילה להתקשות… מאטה את הקצב, נותנת לו "לברוח". הנשימה שלי נעשית מאומצת, אני מרגישה שהתרמיל שלי מושך אותי למטה וממש קשה לי לשכנע את הגוף שהכיוון שרצוי לנו הוא דווקא במעלה המדרון התלול…

כשאני עוצרת לצלם (ולנשום!) ומסתכלת לאחור, אני מבחינה בטור של מטיילים שעושים את דרכם במעלה הגבעה, הולכים כפופים במאמץ ניכר. אני מזהה את שתי המטיילות עם התרמילים הגדולים שישבו בחצר הכנסייה בקליטור. היתר - עם תרמילי יום קטנים. יש גם אי אלו מטיילים שמגיעים בשביל מלמעלה (מולי), כמעט רצים במורד המדרון העשבוני התלול… אחרי הבוקר השקט שחוויתי – כמויות האנשים פה הן דבר מעט מוזר...

סוף-סוף אני מגיעה - אחרי מה שהרגיש לי כמו נצח!, לפסגה העגולה (מדובר בהפרש גבהים של כ- 300 מ' מבסיס הגבעה) - מעותרת בגל אבנים גדול. 

אנדרו כבר עומד שם נהנה מאויר הפסגות וגם זוג אמריקאי נוסף - טים והולי (מסן דיאגו, קליפורניה; בני 30 וקצת) - שעקפו אותי בעלייה, עם תרמיליהם הקטנים (גם הם משתמשים בשרותי העברת תיקים), כאילו כלום…

אנחנו מתעקבים שם למעלה להיכרות ראשונית של מי שצפויים להיות ה- trail buddies שלי בימים הקרובים!

את הדרך למטה ארבעתינו כבר עושים בחבורה גדולה ועליזה - ביחד עם מירנה והלן (שתי המטיילות עם התרמילים הגדולים) שהדביקו אותנו לבסוף. 

אבל הירידה מתגלה כלא פשוטה בכלל - תודות למקטע בשיפוע לא הגיוני לחלוטין (באנגליה לא שמעו על switchbacks/זיגזגים!) על מצע חלקלק מאוד של עשב רטוב! 

כמובן שבדיוק שם גם תופס אותנו גשם… אם כי זהו drizzle בריטי קליל שלא מפריע יותר מידי. אנחנו עוצרים לעטוף את עצמנו ואת התרמילים בציוד גשם, וממשיכים הלאה.

למרבה המזל הירידה המשמעותית אינה ארוכה (אנחנו לא יורדים את כל הגובה שהרווחנו – למעשה, יורדים כ- 250 מ' ואז עולים קצת שוב ויורדים עוד קצת… אבל במתינות רבה יותר) והקטע הבעייתי (התלול ממש) הוא קצר מאוד. 

עוד יותר משמחת היא העובדה שהנוף - שהיה יפה מאוד מלמעלה – מבטיח עוד יותר במבט קדימה.

ה- Dent Hill היא לא רק העלייה ה"רצינית" הראשונה בשביל. הגבעה מסמנת את המעבר אל ה- Lake District - מחוז האגמים! כנראה הסיבה העיקרית שהביאה אותי לבחור בשביל הזה.



 אם הנוך לאחור הוא של גבעות נמוכות, רכות, מתונות, רחבות – הרי שלפנים, בכיוון “Lakeland” – הגבעות/הרים (fells בשפה המקומית) צפופים ומחודדים הרבה יותר. הנוף פראי יותר ומרשים יותר וקשה לדמיין שביל בתוואי השטח הזה שלא יהיה, לפחות במידת מה, מאתגר.

אחרי שאנחנו מטפסים מעל שער-סולם גבוה במידה מגוחחת (לפי ההסבר במדריך – כדי למנוע מעבר של deer), וחוצים את הצלע של Raven Crag – אנחנו מגיעים למה שהוא לטעמי הקטע היפה של היום: לאורך נחל בתוך עמק נידח ויפיפה. אני מתה על זה!

למרבה הצער, הקטע הנפלא הזה קצר. ודי מהר אחר כך אנחנו כבר צועדים לצד הכביש (יש שביל יעודי, משמאל לו – אף כי הוא בוצי מאוד!) שמוביל ל- Ennerdale Bridge.

בכפר אני נפרדת משלושת האמריקאים – שכל הלינות שלהם מוזמנות מראש, והם מתאכסנים פה ב- B&B (שם ממתינים להם התיקים הגדולים).

אחרי שהשלושה נעלמים אל מקומות הלינה שלהם, אני נשארת לבד ברחוב הנטוש. אני מוצאת לי שוב איזו גדר ומורידה את התרמיל הכבד על המדרכה ומתיישבת. כפות הרגליים שלי כואבות וזקוקות למנוחה.

לא הזמנתי לינה ואני מתלבטת לגבי ההמשך – השעה היא בערך 3:15, הלכתי כבר כ- 23 ק”מ ואני מרגישה עכשיו היטב בגוף כל צעד כמעט. אבל – לא מתחשק לי לעצור…

כבר ציינתי שאני נוטה לפעמים, במיוחד ביום הראשון של שביל, לפספס את הסימנים המוקדמים (והברורים מאוד – יש לציין...) ששולח הגוף בנסיון נואש לגרום לי לעצור. וכך, אחרי כ- 40 דקות של מנוחה, אני מעמיסה שוב תרמיל ויוצאת שוב לדרך…

אני מחליטה להגיע לצד המרוחק (המזרחי) של Ennerdale Water. האגם (שהוא גדול מאוד) נמצא כק”מ מהכפר ובצד המזרחי שלו – כ- 5 מייל (8 ק”מ) מכאן, יש אכסנייה של ה- YHA שהיא ממש על השביל. יש לי נסיון מצוין עם האכסניות של הרשת הזו מהשנה שעברה ואע”פ שאני לא מצליחה להתקשר כדי להזמין לי מקום – אני מחליטה לנסות ללון שם הלילה (מכיון שאני עם אוהל אני מרשה לעצמי לצאת לדרך מבלי ששיריינתי לעצמי מקום).

כשאני עוזבת את הכפר הגשם הקל חוזר ואחרי התייעצות עם שני מקומיים שאני פוגשת בסמוך לאגם (בניפרד; שניהם מטיילים עם הכלבים שלהם) ועיון חוזר במדריך ובמפה שבידי – אני מחליטה לבחור בשביל שמכתר את האגם מצפון. השביל הזה קל יותר – מכיוון שהוא די שטוח ודי חלק. השביל הדרומי – שהוא המסלול ה”ראשי”/”רישמי” של ה- C2C – הוא, לפי המידע שבידי, צר וסלעי מאוד לעיתים ועשוי להיות בעייתי בתנאים של רטיבות – במיוחד בסוף יום, כשאני כבר עייפה למדי.

אני צועדת בקצב נמרץ, למרות העייפות – שאני כבר לא יכולה להתעלם ממנה, ולמרות יבלת כואבת שיצאה לי בכף רגל שמאל, בסמוך לעקב.

זה שביל מהנה מאוד, רובו ביער – ולשמחתי הוא באמת לא קשה בכלל. יש נופים יפים אל האגם רוב הזמן וצמחייה עשירה מסביב.

יש כמה נקודות נחמדות לעצירה, אפילו ספסל פיקניק אחד או שניים שמשקיפים על האגם, פה ושם. אני מזהה גם אפשרות ל- wild camping ב- 2-3 נקודות, לצד השביל. אבל אני מתעלמת מאלו וגם מאלו וממשיכה ללכת, ואפילו משתדלת לשמור על קצב די גבוה. באוקטובר ב- 7 כבר חושך ובגלל העננים האפורים שבשמים כבר ב- 5 מתחיל להיות טיפה חשוך – במיוחד במקטעים המיוערים.

הקטע האחרון ממש להיום עוזב את האגם, בפינתו המזרחית, וממשיך מזרחה על דרך ג'יפים, לאורך הנחל. זה לא קטע יפה במיוחד (יש יער משני הצדדים ואין נוף) ובשלב הזה אני כבר די גמורה. התרמיל כבד לי… הרגליים כואבות לי… השיעול חזר… האף נוזל… אני עייפה ורוצה כבר להגיע.

רגע לפני שיוצאת לי הנשמה – אני חולפת ע”פ אתר קמפינג קטן (Low Gillerthwaite field center) שבו תכננתי להתמקם במידה ולא ימצא לי מקום באכסנייה. אבל ברגע האחרון, לפני שעזבתי את הבתים האחרונים של הכפר Ennerdale Bridge, הצלחתי למצוא נקודה עם קליטה סלולרית טובה ולשריין לעצמי מקום באכסנייה! אני יודעת שמיטה ומקלחת חמה ואפילו ארוחת ערב מבושלת מחכות לי – רק בעוד כמה דקות של “זחילה” במעלה דרך הג'יפים (השיפוע מאוד מתון).


כמה דקות לפני השעה 6 בערב אני מגיעה לאכסנייה הנחמדה – YHA Ennerdale. אני זוכה לקבלת פנים חמימה ולבבית – שכל כך מאפיינת את האכסניות האלו מנסיוני, ומקבלת מיטה בחדר נוח שהוא ריק בינתיים (רק 15 פאונד למיטה בחדר משותף; + 7.5 פאונד לארוחת ערב צמחונית –יש מטבח מאובזר למי שמעדיף לבשל לעצמו).

בדיוק כשאני מסיימת להתארגן בחדר, אחרי מקלחת טובה – הלן ומירנה (שתי הנשים הברטיות שפגשתי על השביל) מגיעות – בכוחות אחרונים ומה שנראה כמו קרניים אחרונות של אור בחוץ. אנחנו שלושתינו בחדר שמיועד ל- 6 (אחד היתרונות הבולטים בטיול מחוץ לעונה).

מפני שכבר כמעט 7, אין להן מספיק זמן להתקלח לפני ארוחת הערב ואחרי שהן זורקות את הציוד שלהן בחדר ומתארגנות טיפה, אנחנו יורדות ביחד לחדר האוכל.

אנחנו מתיישבות סביב שולחן לצד משפחה בריטית – אב ואם, ילד בן כ- 10 וילדה בת 15-16 בערך – ומיד מתפתחת שיחה נעימה שנמשכת לאורך 3 מנות (מרק, מנה עיקרית ואפילו עוגה לקינוח).

ב- 9:30 בערך שלושתנו כבר במיטה… מברכות זו את זו בברכת “לילה טוב” ומכבות את האור – ככה זה כשחולקים את החדר עם הייקרים אחרים (הייקריות במקרה הזה). אני עוד קוראת קצת בספר, לאור פנס הראש שלי – ואז אוטמת את האזניים, ומתחפרת מתחת לשמיכה והולכת לישון...


סיכום היום:

נק' התחלה: St. Bees

סיום: YHA Ennerdale, High Gillerthwaite.

מרחק משוער: כ- 31 ק”מ.

זמן ברוטו על השביל: 10 שעות.


C2C - חלק 2