בבוקר אני יוצאת לדרך בערך ב- 7:30.
 אחרי שאתמול די התקשתי בעליות אחרי אגם ווילמה ובירידה הארוכה שבאה אחריהן, הבוקר אני רעננה וצולחת את העלייה הארוכה (שוב בשיפוע משמעותי) ואת הירידה הארוכה עוד יותר שבאה אחריה - בקלות.

בגלל שהירידה היא ביער אז כדי להזהיר את הדובים ולהעלות את המורל - אני פוצחת בשירת "צהוב עולה". כשאני מגיעה לתחתית המדרון אני רואה את קן וקרול (הזוג שפגשתי לצד המחנה שלי אתמול), עם תרמילים על הגב, עומדים וממתינים לי. יש להם חיוכים על הפנים והם נראים משועשעים למדי. "?did you hear me sing" אני שואלת, "we did" הם עונים תוך גיחוך :) "how emberassing" אני מתוודה, והם צוחקים. הם מספרים לי שהם הבחינו בי כבר כשהייתי הרחק במעלה המדרון והחליטו להמתין לי. הם שואלים לפשר מילות השיר... חח blush

מתחתית הערוץ, השביל חוזר לעלות במעלה Kerrick Canyon, במשך כארבעה מייל.

קן, קרול ואני הולכים ביחד בהנאה רבה בקצב טוב תוך שיחה על אי אלו נושאים. בנקודת מים אנחנו עושים הפסקה. בגלל שאני יודעת שהם יגיעו הביתה מחר, אני מבקשת מהם להעביר הודעה למשפחה שלי ב- email. קרול מציעה להעביר להם גם תמונה שלי – רעיון ששימח מאוד את ההורים שלי בבית.

כעבור כשעתיים- שעתיים וחצי אנחנו מתקדמים ביחד, עד שאנחנו מגיעים לפיצול שבילים:

השביל שלי – ה- PCT – עוזב פה את הערוץ ופונה ימינה. הם ממשיכים לטפס לאורך קניון Kerrick לכיוון Rock Island Pass/ Buckeye Pass. הגיע הזמן להפרד…

מכיוון שהם עוזבים את השביל שלהם מוקדם מהמצופה (כי לקן כואבת מאוד אחת השיניים), יש להם אוכל עודף – והם מציעים לי לקחת מהם קצת cliff bars ו- trail mix. אני מסכימה בשמחה. בעוד קן מעביר אלי את ה”שלל” מה- bear box שלו, קרול מוציאה מהתרמיל שלה שלושה שקיקים שניראים לי מוכרים. זוכרים את עטיפת הקפה נמס של Starbucks שאספתי אתמול על השביל??? בדיוק כאלו! laugh

הפרידה שלנו – בחיבוקים – היא חמה במיוחד ומלווה בהבטחות שלי לשלוח להם עדכונים. זה מצחיק שרק אתמול נפגשנו ובסה”כ בילינו ביחד כ- 3.5 שעות – אבל אני מרגישה כל כך קרובה אליהם ברגע הזה…

-

השעה היא בערך 11:20 כשאני פונה ימינה ומשאירה אותם עומדים שם בפיצול השבילים (TR0976). לפני שהשביל שלי מתפתל והצומת תעלם לי מהעין אני עוד מסתובבת לאחור ומנופפת להם, בפעם האחרונה, לשלום (הם עדיין עומדים ומסתכלים לעברי).

השביל שלי מטפס עוד קצת, ל- Seavey Pass (בגובה 9119 ft / בערך 2780 מ'), יש שם אגם יפיפה מוקף סלעים בהירים, רחבים מאוד ועוד אגם אחד או שניים מעט אח”כ.

ואז מתחילה ירידה, ארוכה, מפותלת ו… “שוברת ברכיים” שנמשכת כ- 2 מייל עד לגובה של כ- 2316 מ'. זה די תלול…

בקטע הירידה בדיוק התבצעו עבודות שביל. כ- 5 או 6 צוותים בני 2-3 ריינג'רים לצוות היו מפוזרים על קטע של כחצי מייל לפחות. הם עסקו בחפירה, ניפוץ סלעים, יישור הקרקע וכו' – עבודה פיזית קשה לכל הדעות. כמחצית מהריינג'רים היו נשים. בכל פעם כשהתקרבתי לצוות כזה, תוך שאני מתפתלת על השביל במורד ההר, הריינג'רים צעקו “!hiker” בקולי קולות כדי להזהיר את חברי הצוות – ואת הצוותים הבאים – מפני (קצת דומה לצעקות ה”דובי ענבר באה שלי” ;). הללו הפסיקו את העבודה כדי שאוכל לעבור בבטחה ורובם גם שמחו לשוחח איתי, שאלו כמה שאלות, יעצו עיצה וכו'

היה לי נחמד להתקדם ככה לאיטי במורד השביל כשאני מקפידה להודות לכל צוות על העבודה המדהימה שהם עושים בתחזוקה וסימון של השביל – לכל אורכו. אמרתי להם שזה לא מובן מאליו ומאפשר לאנשים כמוני, שאינם מתמחים בניווט ובהשרדות בשטח, ללכת בבטחה על השביל.

בסביבות השעה 13 סיימתי את הירידה והגעתי לפיצול שבילים. ישר – המשך ה- PCT, לכיוון Smedberg Lake; שמאלה – ל- Benson Lake.

שמו של Benson Lake הולך לפניו כאחד היפים באגמים בסיירה. יש לו את החוף החולי הרחב ביותר מבין כל האגמים, לפחות כך אמר לי קן. החנייה לצידו והשחייה בו מומלצות ביותר.

אמנם לא היו לי תכניות לעצור כאן ללינת לילה, אבל האגם מרוחק רק כחצי מייל מה- PCT – כלומר סטייה של מייל אחד הלוך ושוב, בשביל שטוח.

בגלל שהשעה הייתה שעת צהריים והיה די חם, החלטתי לסור לבקר באגם ולעשות שם הפסקת צהריים ארוכה.

10-15 דקות אח”כ כבר הייתי לשפת האגם. הוא אכן יפה – רחב, עמוק בעל חוף חולי שהוא אכן חריג בגודלו, אבל למען האמת – כמי שגרה בתל אביב ורגילה לחופים חוליים (גם אם חופי ים), לא “נפלתי מהרגליים”. אני מעדיפה חופים סלעיים.

השארתי את התרמיל בקו היער, בצל, וניגשתי אל האגם לטבול במים ולסנן מים לשתייה. אבל השמש הבריחה אותי די מהר לצל העצים שהם מרוחקים כאן מהמים (בגלל שהחוף כל כך רחב).

נחתי כשעה וב – 14 בערך העמסתי שוב את התרמיל וחזרתי לשביל.

השביל חוזר לטפס די מהר אחרי הפיצול ל – Benson Lake.

כרגיל, בחצי השני של היום כל עלייה היא הרבה יותר מורגשת כי אני מתחילה להתעייף. גם התרמיל נעשה פתאום כבד, אע”פ שיש שתי תחנות מים במהלך העלייה ולא נאלצתי לסחוב יותר מידי מים.

אחרי העלייה ישנה ירידה שנראת זניחה במפה אבל היא הרגישה לי הרבה-הרבה יותר ארוכה וקשה מכפי שציפיתי. בדרך פגשתי כמה מטיילים אחרים אבל לא עצרתי לשיחה של יותר מכמה משפטים עם אף אחד.

בקטע הירידה, פחות ממייל לפני שהגעתי לאגם סמדברג, היה לי מפגש הזוי עם זוג יפנים (בחור ובחורה) שנראו מאוד מדוגמים – כאילו יצאו כרגע מג'ורנל לציוד קמפינג/הייקינג יוקרתי במיוחד, עם כל פריט ציוד אפשרי תלוי על התרמילים הגדולים שלהם.

זה נשמע בערך ככה:

אני: “are you coming from Smedberg Lake”

בחורה: משהו לא ברור ביפנית ספק אלי ספק אל הבחור

בחור (באנגלית טובה): “I don't know we are walking on the PCT”

אני (ממממ): “it should be down the path, less then half a mile from here”

בחורה: כנ”ל

בחור: “...I don't know”

אני (ררררררר מוזר!): “...its a very big lake...”

בחור: “!oh there was a lake”

אני (תודה לאל!): “?ah! must be Smedberg, where are you heading”

בחור: “'!Southern California” (הם הולכים מולי – ולכיוון צפון, כן?)

אני (הא?!?!?!?!): “!oh... well, good luck have fun”

למרות המבטא הטוב שלו, אני לא ממש בטוחה עד עכשיו אם הם בכלל דוברים אנגלית…

-

היום הזה הוא כולו עליות וירידות – יש מעט מאוד הפוגות והן קצרות מאוד. ביחד עם מרחק של כ- 14 מייל (כ- 22.5 ק”מ) זה לא היה יום קל – אבל בשלב זה, אחרי 9 ימי הליכה – גם לא ממש התקשתי.

ובכל זאת – שמחתי מאוד לזהות את האגם הגדול והיפיפה מעט מתחת לשביל. השעה היתה בערך 16:30.

למרות הגודל של האגם – לפחות לשפת הגדה הדרומית, שלאורכה עובר השביל – יש לצידו פחות נקודות קמפינג נוחות מכפי שאפשר לצפות. הדבר נובע משלוש סיבות: 1. הקרקע מאוד-מאוד סלעית! 2. יש מעט עצים (אני מעדיפה לחנות בין העצים בעיקר כשנושבת רוח) 3. למרות שהשטח סביב האגם הוא פתןח ולא תלול אין הרבה חלקות לא סלעיות שהן שטוחות ממש.

אחרי שהלכתי על השביל לכל אורך האגם – עד לקצהו המרוחק, חזרתי לאחור וחניתי בנקודה המוצלחת ביותר, בערך באמצע האגם, בתוך צבר עצים קטן, קרוב מאוד למים. החלקה הייתה מוצלחת מאוד – קצת מוגנת מהרוח (שנשבה די בחוזקה), שטוחה ורחבה עם קרקע מכוסה אדמה, ליד סלעים גדולים ששימשו לי משטח ישיבה/בישול נוח ובנוף הנפלא של האגם.

זיהיתי עוד חלקה מוצלחת כ- 150 מטר מזרחה משם בצמוד לשביל. בדיוק כשהגעתי היו שם שני בחורים צעירים וחסונים שהיו דומים מאוד זה לזה (ואכן הסתבר שהם אחים). הם עסקו בהקמת המחנה שלהם ונראו מאוד נחמדים. הייתי שמחה לחנות קרוב יותר אליהם אבל לא היה מקום שטוח פנוי, אז אחרי שיחה די קצרה, סרתי לחלקה השנייה והתחלתי לבנות שם את האוהל שלי.

למרות שהמים קרים – האגם הזה מושלם לשחייה! הקרקע אמנם חולית אבל יש כל כך הרבה סלעים סביבו – חלקם מאוד גדולים ובתוך המים – כך שאפשר להניח את המגבת, הסנדלים והבגדים על סלע כזה שהוא צמוד לחוף ו… לקפוץ למים מצידו השני, בלי לדרוך כמעט בחול. אח”כ אפשר לעלות על בחזרה על הסלע ולשבת להתייבש עליו בשמש. ישבתי כך בשמש בנוף היפה של האגם אבל די מהר נאלצתי לברוח לאוהל ולהתעטף בשכבות של בגדים חמים…

זה היה ערב נעים מאוד. היה טוב לדעת שיש שני בני אדם במרחק לא רב ממני, אע”פ שנשארתי בפינה המוצלחת שלי ולא שוחחנו היום שוב. שני האחים עסקו בנסיונות דייג, בפינות שונות של האגם כל אחה”צ (בדיעבד התברר לי שהמסכנים לא תפסו כלום...) ואח”כ פרשו לפינה שלהם.

ישבתי לי על הסלע העצום שבולט למים ליד המחנה שלי, שתיתי תה חם בישלתי ואכלתי הרבה (שמתי לב שאני מאבדת הרבה משקל ודי חסרה לי אנרגיה לקראת סוף יום ההליכה), קראתי בספר וכתבתי ביומן ואח”כ צפיתי ביום שדועך מעל האגם הכחול.

-

לראשונה מאז שהתחלתי ללכת, התחילו להתגנב לראשי מחשבות סיום… זה כנראה בגלל ש- “Tuolumne Meadows” – נק' סיום ה- PCT section שלי – התחיל להופיע על השילוט ביומיים האחרונים…

סיפור יום ההליכה הבא