יום רביעי, מתישהו בתחילת ספטמבר.
הרכבת עוצרת בתחנה של העיירה Saint-Gingolph, על שפת אגם ג׳נבה (Lac Leman), בצד הדרום-מזרחי, ממש על הגבול עם שוויץ.
אני היחידה שיורדת כאן (תחנה אחרונה, הרכבת ריקה).
השעה היא בערך 8 בבוקר. שקט מאוד, שימשי ונעים.
על הגב יש לי תרמיל גדול, מלא בציוד (כולל לשהייה בשטח). על הראש - כובע. הידיים אוחזות בזוג מקלות ההליכה הוורדרדים שלי...
אני מצלמת שתי תמונות. מנסה לחשוב איזו מחשבה משמעותית שאוכל לשאת איתי בימים הבאים...
אחרי אולי דקה אני פשוט מתחילה לצעוד במעלה העיירה.
Saint-Gingolph מטופחת וחיננית. ממש מקסימה. הרחוב בו אני צועדת נטוש. אישה אחת משקה את עדנית הפרחים הצבעונית בחצר ביתה ורעש נעים של מים זורמים עוטף אותי. יש נחל שזורם בין הבתים, במורד העיירה, אל האגם הכחול העצום שלמטה.
עוברות כמה דקות ספורות ועל קיר האבן של אחד הבתים אני מזהה את סימון השביל הראשון שלי: GR5, בכיוון הכפרון Novel.
עכשיו באמת התחלתי!
היום הראשון מזמן לי אתגר משמעותי בדמות עלייה רצופה של מעל 1600 מ׳ שנמשכת קצת מעל 10 ק״מ...
לא ממש אידאלי לאור הכושר הגופני הלא ממש קיים שלי בעת היציאה למסע. אבל אני בעצם תמיד יכולה לעצור (אני נושאת בתרמיל ציוד קמפינג מלא וגם אוכל).
אז התחלתי לטפס... ברחובות העיירה המנומנמת, בשיפוע מתון - ומהר מאוד הגעתי לבתיה העליונים, שם ליד Adventure Park נטוש, מוקף גדר, הכביש הפך לדרך עפר חסומה לכניסת רכבים שהתפתלה לה בתוך יער רענן לצד נהר צוהל שזרם כל העת במרחק מהשביל (לא נגיש לשתייה).
העצים חסמו כל נוף אבל ההליכה נעמה לי מאוד.
ליד ספסל עץ ראשון עצרתי להסיר את הגופייה הארוכה ונשארתי עם חולצה מנדפת קצרה. הלכתי בצל אז הרשתי לעצמי להוריד גם את הכובע.
עשיתי עוד עצירה, לשתייה - שוב ליד ספסל, הפעם בנקודה בה ניצבה שוקת עם מים לשתייה. הדרך הפכה שם לשביל, צר יותר ומעט תלול יותר, שהתרחק מהנהר - ואחכ הגיח לקטע כביש ליד הכפרון Novel.
הנוף נפתח פה בבת אחת - והוא ממש יפיפה!
בכל כיוון עוד ועוד הרים מיוערים וגם מעט צוקים וכמה כרי דשא ובתי האבן של הכפר...
השעה היתה בערך 9:25.
התיישבתי לי למנוחה בצל. אף נפש חיה לא הופיע בסביבה. לא פגשתי איש גם במהלך העלייה כולה.
ישבתי לבדי עטופה בשלווה הקיצונית הזו...
אחרי כרבע שעה או עשרים דקות, קמתי והמשכתי ללכת - עדיין בשילוב של כביש, שביל ודרכי עפר. עדיין ירוק מאוד, אבל פתוח יותר במקטע הזה. חציתי כמה שדות מרעה כשקולות פעמונים וגעיית פרות נישאים באוויר, אף כי את הפרות לא ראיתי בשלב זה.
ב- 10:25 הגעתי לנקודת פיצול נוספת, לצד כביש ונחל. השביל שלי נכנס כאן שוב ליער. הפעם למקטע ארוך של שביל ״אמיתי״.
במגרש חנייה קטן עמדו שתי מכוניות שיושביהן (שני זוגות, אחד מהם עם כלב) עסקו בהכנות לקראת יציאה להליכה (עם תרמילים קטנים).
עצרתי והסרתי את התרמיל. התיישבתי לצד הנחל לסנן מים לתוך הפאוץ׳ שלי שהתרוקן, והמתנתי שהזוגות יתרחקו לפני שמצאתי לי פינה נסתרת בין העצים כדי לרוקן את השלפוחית ;~)
עד כה היה לי בוקר ממש נפלא! נהנתי מאוד ואע״פ שהשביל טיפס ללא הרף - לא ממש התקשתי.
שום דבר לא הכין אותי לשינוי שזימן לי המקטע הבא...
מעט אחרי תחילת המקטע, המדרון התחדד. השביל, שהיה נוח מאוד כל הזמן עד לכאן, נעשה צר ומלא מהמורות. ניווטתי מימין ומשמאל לעצים, מעל שרשיהם, כשאני עוקפת אבנים ומתכופפת תחת ענף בולט... התחלתי להתקשות.
פתאום נעשה לי גם כבד וגם מאוד חם! השביל היה חשוף לעיתים (לא למדרון, לשמש) ומוצל ברגעים אחרים. ניצלתי את צל העצים כדי לעצור שוב ושוב, לפעמים ממש כל כמה דקות, ובאופן כללי הרגשתי שאני גוררת את עצמי במעלה המדרון...
זה היה שינוי קיצוני. הופתעתי ממידת הקושי שלי וזה השפיע עלי מנטלית. הרגשתי חלשה ומרוקנת.
למרבה המזל - בחלק העליון של המדרון המיוער הנוף נפתח. פתאום ראיתי, הרחק-הרחק למטה, טיפה של כחול והבנתי שזהו האגם שלצידו התחלתי לצעוד הבוקר. הוא היה כל כך מרוחק וזה עזר לי להבין כמה גבוה טיפסתי כל הבוקר כמעט בלי להרגיש.
ידעתי שאני קרובה מאוד ל- Chalets du Neuteu - אסופה של בקתות אלפיניות (נטושות). ידעתי שיש שם מים והבטחתי לעצמי עצירה להפסקה ארוכה, ככל שאצטרך. בשיחה הפנימית שניהלתי עם עצמי, הסברתי שאם העצירה לא תאושש אותי, אני יכולה גם להשאר ללון ליד האגם שיש לא רחוק מהמבנים (אף כי הוא off trail). ובעצם היה עדיין ממש, ממש מוקדם.
זה עודד וחיזק אותי מאוד ובד בבד השביל הפך יפה יותר ויותר וגם מסקרן יותר ויותר!
הפנתי את המבט במעלה המדרון ולא הצלחתי לזהות את השביל ובטח לא את בקתות העץ - אע״פ שאני ממש קרובה לקצה המדרון. היו שם כמה צוקים עטופי צמחייה ואני מצאתי עצמי מובלת ע״י השביל (טוב כאן!) - לסדק צר בין הצוקים שמעבר לו נגלה אלי עולם חדש ומלא קסם.
המדרון החדש הזה - פתוח וגבעתי מאוד. מצד אחד - תחום ע״י צוקים חדים, ומן הצד השני - ״נופל״ אל המדרון שממנו עליתי אני. ובתוכו זורם נחל עירני ושוכנות הבקתות האלפיניות של Chalets du Neuteu בנוף המשגע...
בכוחותי האחרונים (כמעט ;~) סחבתי את עצמי ואת התרמיל הגדול והכבד שלי את עשרות המטרים האחרונים במעלה המדרון והתיישבתי בצל, לצד אחת הבקתות. לגמתי מים מהשוקת ואכלתי ובעיקר נחתי וספגתי את הנופים (למטה - עד לאגם ג׳נבה!).
בחלק האחרון של העלייה לכאן עקפו אותי 2 בחורים צעירים שנשאו על כתפיהם... אופניי הרים! זו לא הפעם הראשונה (וגם ממש לא האחרונה...) שאני פוגשת במשוגעים הללו גוררים את האופניים שלהם במעלה שבילים תלולים באופן לא הגיוני עבור אופניים (בשביל צרפתים - זה סביר מאוד, מסתבר). הם עצרו לצד בקתה אחרת, שתו ונחו קצת לפני שהחלו ברכיבה, במהירות אפס, תוך שהם מפדלים בזריזות, במעלה המדרון (פחות תלול מאשר העלייה לפה - והשביל שוב חלק ומצויין) מעבר לבקתות... בוודאי מצפים למקטע שבו יוכלו לדהור, סוף-סוף, כלפי מטה.
עוד אני יושבת ונחה ומכל מיני כיוונים התחילו להופיע מטיילים (ורצים!). ממש לא בעשרות אבל לאט, לאט התאספו שם כ- 3 או 4 קבוצות קטנות. שתיים מהנשים - עם תרמילים גדולים כשלי.
אחרי בוקר שקט לגמרי - אני פוגשת עוד מטיילים, אבל נשארתי לי בפינה שלי, לא שוחחתי עם אף אחד, מתבוננת מהצד.
ישבתי שם מ 12:10 עד 12:45 בערך.
בזמן הארוך הזה הספקתי להתאושש במידה רבה והחלטתי להמשיך בשביל.
היעד הבא שלי: Col de Bise. שיא הגובה להיום וסוף העלייה שלי - בגובה 1916 מ׳. נשארה לי עלייה של כ- 300מ אנכיים.
המקטע מהבקתות למעבר הההרים - על שבילים נוחים מאוד ובנוף פתוח. השיפוע - בהחלט משמעותי.
הלכתי לאט ובסבלנות, ממש ״בניחותה״ֿ, כשאני בולעת את הנופים ועוצרת כל כמה דקות להסדיר נשימה ולנוח.
יש שבילים נוספים שמגיעים אל המעבר, מכיוונים אחרים - והיו במקטע הזה לא מעט מטיילים, בקלות אמרתי את עשרת/עשרים ה- ״bonjour״ הראשונים שלי במהלך העלייה ל- col :)
אחרי כ- 45 דקות של הליכה (כלומר: עלייה) - בערך ב- 13:30 - מצאתי את עצמי בראש מעבר ההרים!
מן הצד השני של המעבר - מדרון חד מאוד, פתוח מאוד. כמה צברים של עצים מחטניים כההים קישטו את המדרון שהיה ברובו ירוק ועשבוני. בין לבין - רעו פרות וזרמו ערוצי נחל.
השביל חשוף לגמרי לשמש מהרגע שעוזבים את הבקתות ואני הרגשתי שאני ניצלית ולכן לא התעכבתי והתחלתי מיד בירידה מצידו השני של המעבר.
המדרון כאן תלול מאוד ולעיתים די מתפורר אבל המבנים של החווה בתחתית העמק נראים כבר מראש המעבר. כך שידעתי שעוד מאמץ קטן - ואני ״שם למטה״. ולמען האמת - אחרי שעות (!!!) של עלייה היה די מרענן סוף סוף לרדת.
מדובר בכ- 2 ק״מ שביל וקצת מעל 400 מ׳ הפרש גובה.
יפה מאוד מאוד.
יש חווה פעילה בתחתית המדרון - ומגיע לשם כביש לא סלול (אבל עביר לרכבים פרטיים). יש מסעדה ו- refuge. השמש זרחה בשמים ופכפוך של מים נשמע מכל עבר.
זה מסביר את ההמולה היחסית ששרה שם ביום יפיפה שכזה - מדובר במקום לגמרי קסום.
אני מצויידת באוהל ויכולה להמשיך עוד קצת בשביל, למצוא לי פינה ולהקים בה את המחנה שלי אבל... אם אפשר אני מעדיפה להנות מהפינוקים שכמעט כל שביל אירופאי מציע. (מעדיפה או שמא ״מתפתה״).
אגב, לא תמיד מאוד קל למצוא נקודה טובה לאוהל באיזורים הללו. אם כבר מוצאים חלקה שטוחה שאינה מלאה בבורות אז לעיתים קרובות היא מלאה בחרא של פרות ו/או כבשים :(
ניגשתי ושריינתי לי מיטה בבקתה (Refuge de Bise).
מקום ממש מושלם לסיום יום ראשון בטרק.
===
התחלה: תחנת הרכבת של Saint-Gingolph
סיום: Refuge de Bise
מרחק: 12.1 ק״מ
הפרשי גבההים: +1640 / -530
זמן ברוטו: כ- 6:15 שעות
===
יום הליכה ממש מצוין! מגוון מאוד.
לא באתי מוכנה פיזית והיה לי קשה מאוד בשליש האחרון של העלייה .
נקודות השיא מבחינתי היו : Novel ובייחוד הבקתות האלפיניות (Chalets du Neuteu).
