C2C - פרק 6

יום חמישי, ה- 6.10 – Coast to Coast יום 6.

אחרי שאתמול השארתי את ה- Lake District, עם נופי ה- fells הפראיים שלו, מאחור – היום מצפה לי יום עשיר בגבעות מרעה מתגלגלות ושפע של חוות, דרכי גישה ושערי-בקר. השיפועים במקטע הבא יהיו מתונים יותר אבל אני מקווה שרמת ההנאה והעניין, שסיפק לי השביל בשפע בחמשת הימים הראשונים – תשמר.

-

קצת לפני השעה 8 בבוקר אני יוצאת מהאכסניה שלי ב- Shap.

לפני שאני עוזבת את העיירה, אני עוצרת ב- Coop (גדול ומצוין) – לאסוף אוכל לדרך (בננה, לחמנייה, גבינה חצי-קשה ובקבוק “משקה אנרגיה”).

במהרה אני חולפת ע”פ הבתים האחרונים של הכפר, חוצה את מסילת הרכבת ועולה על השביל שמוביל אותי בתוך שדה בו רועות פרות.

אני צועדת לי בשקט ובשלווה בשביל צר לכיוון שער הבקר בצד השני של השדה הבוצי עד שאני מבינה שהיצור הגדול שעומד ממש על השביל ממולי הוא לא פרה אלה פר!

אנחנו עומדים ומסתכלים זה בזו כמה דקות וכשאני מבינה שלו אין שום כוונה לסגת – אני מתחילה לנוע באיטיות הצידה, אל הבטחון היחסי שמספקת לי הגדר (אע”פ שאני לא לגמרי קרובה עכשיו לשער). אני מנסה למצוא נתיב מהעבר השני של הגדר, מסביב לשדה, אבל השטח בוצי והצמחייה בו גבוהה וסבוכה. אני נועצת עוד כמה מבטים, מאיימים/מתחננים, לכיוון הפר – שלא הסיר את עיניו ממני לשנייה. עכשיו כשאני במרחק יחסית בטוח אני גם מעיזה לנופף בידים ולצעוק משהו כמו “שו” בצירוף של “לך מפה” או אי אלו משפטים דומים אחרים. אבל זה לא עושה עליו שום רושם וגם אף אחת מהפרות שעומדות ומלחכות עשב מסביב, לא זזה ממקומה. אני לא מצליחה לגייס אף טיפה של אסרטיביות והיצורים הגדולים מזהים בקלות את הסימנים שאני שולחת כחולשה.

מכיוון שאין שום סיכוי שאני חולפת במרחק של כמה סנטימטרים מפר גדול מימדים, כעבור כ- 10 דקות של סטטוס-קוו מביך, שבהן אני בעיקר מקווה שעוד איזה מטייל או חקלאי מקומי יופיע, אני מרימה דגל לבן ומתחילה לצעוד בצמוד לגדר בהיקפו של שדה המרעה הנרחב. דרך ערמות של בוץ מעורב בחרא פרות, שיחים וקש, ללא שביל, אני מאגפת את קבוצת הפרות – כשהפר היחיד נשאר כל העת לעמוד בדיוק באותה נקודה על השביל הדקיק, מלווה אותי במבטו המלגלג. סוף סוף אני מגיעה לשער הבקר בצד השני של השדה רחב המידות – זה שהייתי במרחק של כ- 50מ' ממנו כבר לפני 10 דקות… – ובתחושה של הקלה מהולה בקצת מירמור, אני עוברת את הגדר וחוזרת לצעוד על השביל שלי.

ה”אתגר” הבא שמזמן לי השביל, רק כמה צעדים משם, הוא חצייה של אחד הכבישים המהירים (motorway) שמרשתים את האי הבריטי: ה- M6. אבל הפעם אני מתמודדת בכבוד עם המשימה – תודות לגשר הולכי רגל שנבנה שם.

ומהצד השני של הגשר – מחכה לי שדה מרעה נוסף.

וכך נמשך לו היום: בשרשרת ארוכה של שערי בקר שונים ומשונים שאני פותחת וסוגרת לסרוגין אני צועדת מקצה-לקצה של אין ספור שדות מרעה (ללא אף incident נוסף ;), חוצה או הולכת קצת לאורכן של דרכי גישה לא סלולות או כבישים צדדיים שקטים למדי, חולפת ע”פ בית חווה זה או אחר…

השביל הוא בוצי בכמה מקטעים די קצרים ופה ושם מלא חורים (boggy) אבל רוב הזמן המדרך נוח.

כמו שהבטיח המדריך, ובהתאם לפרופיל הגבהים – אין אף עלייה קשה. השביל עולה ויורד, יורד ועולה במתינות נעימה.

מזג האוויר מושלם: השמים מעורבים – לסרוגין כחולים וצלולים או עמוסי עננים גדולים, לבנים או אפורים; קריר (אני עם גופיה ארוכה ובאף) אבל לא יותר מידי; פה ושם נושבת רוח חזקה שמקשה קצת על ההליכה ומזיזה את העננים.

קצת אחרי שאני חולפת ע”פ ה- M6, ממש בתחילת היום, כשאני עוצרת לסדר את אחת הנעליים, מגיעים מאחור ארבעה מטיילים. כשהם מתקרבים אלי אני מזהה את לורה וגראהם – שפגשתי אתמול ליד Shap Abbey. הם נעצרים לצידי, עורכים היכרות קצרה ביני לבין הזוג השני – ריצ'ארד וג'יין, וממתינים שאסיים לשרוך את הנעל.

וכך אנחנו ממשיכים חמישה.

-

גראהם ולורה מתגלים כהלכים חזקים מאוד. הם זוג בריטי, הייקרים עתירי נסיון, בני 50+; גראהם נושא תרמיל יום די קטן ולורה צועדת רק עם מקלות הליכה ובקבוק מים קטן, ללא תרמיל.

ריצ'ארד וג'יין – גם הם בעל ואישה, מקומיים, משתמשים באותו שרות הובלת תיקים כמו זוג חבריהם, ונושאים גם הם תרמילים זעירים; ג'יין (שהיא קצת יותר מבוגרת מלורה וגראהם), אף היא הייקרית מנוסה וחזקה – צועדת בסנדלים (עם גרבים מיוחדות אטומות למים!); ריצ'ארד – שהוא המבוגר בחבורה (בן 60+, אולי מתקרב ל- 70) מתקשה בבירור לעמוד בקצב שמכתיב גראהם (“!they don't take prisoners” הוא מסנן לעברי בחצי-קריצה, כשאני משתרכת לצידו באיזה מקטע).

בשעות הבאות, מתפתח דפוס-הליכה ברור: גראהם מנווט ומוביל בצעד קליל; לורה מעט מאחוריו; ג'יין (שבעצמה כנראה יכולה לעמוד בקצב) צמודה לריצ'ארד מאחור; ואני – איפשהו באמצע, נצמדת לסרוגין למי מהזוגות, תוך שיחה, או הולכת לבדי לפרקים.

נראה שהחבורה כולה “מתאחדת” לעיתים רק תודות לשערי הבקר הרבים – שעוצרים את גראהם המוביל שוב ושוב.

-

מאחר שאני מוצאת נושאי שיחה עם כל הארבעה – ההליכה ב”מיבנה” הזה היא בהחלט מוצלחת עבורי, במיוחד ביום ארוך שכזה.

-

בשלב כלשהו, אני מבחינה לפנים – בהמשך השביל, ברביעיית מטיילים. אנחנו צועדים בעקבותיהם דקות ארוכות ובשלב מסויים, כשאנחנו כבר קרובים מספיק, אני מזהה בינהם את אנדרו, טים והולי. בדיוק באותו שלב, גראהם מחליט שהגיע הזמן להעתר לתחינותיו של ריצ'ארד ולעצור להפסקה (“ten minutes” הוא מכריז ;).

לרגע אני חושבת להפרד מהחבורה, לנסות להדביק את הפער עם הקבוצה לפנים, כדי להצטרף אליהם, או לפחות להחליף כמה מילים. אבל גראהם ממשיך בשיחה בה היינו שקועים כשעצרנו תוך שהוא מתיישב ומושיט לי שקית עם בוטנים ואני מקבלת בצייטנות (ולמען האמת גם בשמחה) את קביעתו של המנהיג ומורידה את התרמיל ומתיישבת איתם :)

מבחינה נופית, היום הזה פחות מלהיב לטעמי מהימים הקודמים – אף כי הנוף יפה כל הזמן ויפה מאוד לעיתים קרובות.

בלט לטובה, קטע יפיפה ממש (!), לקראת סוף ההליכה (אחרי כמעט 17 מייל / 27 ק”מ) לצד Smardale Gill – שערוצו יפיפה, עשיר בעצים – ואת צידו המרוחק (מהשביל) מעתר Smardale Gill viaduct המרשים.

זהו גם הקטע הקשה ביותר היום תודות לירידה לצורך חצייה של הנחל ועלייה, יחסית משמעותית, אל הגבעה בצידו השני של הערוץ (אני חושבת שהקושי היחסי הוא במידה רבה תוצאה של השלב ביום – אחרי שהלכנו כבר כ- 30 ק”מ; הקטע הזה לכשעצמו באמת שאינו קשה בכלל).

-

קצת לפני שאנחנו מגיעים לקטע הזה, ג'יין חוברת אלי בריצה קלה. בשלב זה נפתח פער די גדול בין גראהם ולורה לביני וביני לבין הצמד המאסף. ג'יין מסבירה לי שריצ'ארד כבר לא מסוגל לעמוד בקצב והיא מנסה לעצור את גראהם… אני נזכרת במשרוקית הכתומה שמחוברת לי לתרמיל ונושפת בה בחצי-עוצמה (המכשיר הזה מחריש אזניים – מנסיון!).

גראהם נעצר ואנחנו מצמצמים רווחים ונעצרים למנוחה בת כחצי שעה שבמהלכה אנחנו בודקים במפות ומתייעצים. ריצ'ארד וג'יין מחליטים להמשיך לבד, בקצב שלהם, בדרך אלטרנטיבית, קלה יותר (אם כי ארוכה בכחצי מייל) לאורך תוואי מסילת רכבת ישנה (הדרך הזו חוסכת את העלייה בצידו השני של הערוץ).

אם להודות על האמת, גם אני כבר קצת מתקשה בשלב זה של היום. אבל אני מחליטה להמשיך בדרך הראשית. לכל היותר, אני חושבת לעצמי – אמשיך לבד בקצב איטי יותר (בדיעבד כאמור – זהו הקטע היפה ביותר היום!).

אף כי השביל אינו נידח בשום שלב במקטע בין שאפ לקירקבי סטפן, אין לצידו נקודות לינה, פרט לאתר קמפינג אחד, בחווה מבודדת בשם Bents Farm (כ- 15-16 מייל / 25 ק”מ משאפ להערכתי). מי שאינו מצויד באוהל ורוצה לחלק את המקטע – צריך לרדת מהשביל לאיזשהו כפר שיש בו מקומות לינה (יש אפשרות כזו, לא מרוחקת מאוד מהשביל, בכפר Orton למשל; האינפורמציה נמצאת במדריך).

מכיוון שבשלב בו עצרנו למנוחה אני כבר מחוייבת להגיע ל- Kirkby Stephen (את בית החווה עם הקמפגראונד כבר השארנו מאחור; נראה מקום מבודד שיכול להיות ממש חביב לקמפינג) – אני מנצלת את ההפסקה כדי להתקשר לאכסניה היחידה ב- Kirkby Stephen שם אני משיירנת לעצמי מיטה בחדר דורם.

--

את יתרת הדרך, אני עושה ביחד עם לורה וגראהם (או שגם הם עייפו קצת והורידו קצב, או שאני נחתי מספיק והקצב שלי שוב נמרץ, לקראת סיום).

בכניסה לעיירה הגדולה אנחנו נפרדים – ובדיעבד לא נפגשנו שוב על השביל…

(אחרי שריצ'ארד פרש, את היום הבא הם חיברו עם היום שאחריו למקטע ארוך אחד).

--

ב- Coop ב- Kirkby Stephen (גדול ומצוין!) אני פוגשת באנדרו, טים והולי ואת האכסניה (כולה!) אני חולקת הערב רק עם עוד מטייל אחד נוסף – אריק כמובן!

מכל השבילים שהלכתי עד כה בבריטניה – ה- Coast to Coast, ללא ספק, נהנה מ”הוואי שביל”/”אחוות מטיילים” חזקה/בולטת במיוחד. זו תמיד יכולה להיות רק הסיטואציה הנקודתית שלי ואולי זה לא באמת מייצג, אבל החוויה האנושית שלי פה, היתה חזקה – וחיובית! – מאוד, גם באינטרקציה עם מטיילים אחרים וגם באינטרקציה עם המקומיים – נותני שרות ואחרים (למרות שהלכתי מחוץ לעונה).

סיכום היום:

נק' התחלה: Shap.

סיום: Kirkby Stephen.

מרחק משוער: כ- 33 ק”מ.

זמן ברוטו על השביל: כ- 8 שעות.

ליום ההליכה הבא