יום שלישי, ה- 4.10 – Coast to Coast יום 4.


הלילה באוהל בחצר של האכסניה ב- Grasmere עובר עלי בצורה סבירה, גם אם אינו תורם להתקררות שאני “סוחבת” איתי עוד מהארץ (אני חושבת שבחוץ הטמפרטורה ירדה לכ- 5 מעלות אבל בסה”כ הציוד שלי מוכיח את עצמו וכל עוד אני בתוך השק”ש לא קר לי).

בבוקר קצת קשה לי לארגן את האוהל בקור ואני ממש שמחה שהחלטתי להצטרף הפעם לארוחת הבוקר המשותפת (4.5 פאונד). ב- 7:30, כשאני כבר כמעט ארוזה ומוכנה לצאת לדרך, אני מתיישבת בחדר האוכל הנעים – מתפנקת עם ארוחה שמישהו אחר הכין לי וכרגיל, מתעמקת במפות המסלול.

היום הוא יום מרובה בחירות...-

המקטע שבין Grasmere לכפר Patterdale מתחלק לשני חלקים מובהקים:

החלק הראשון – עלייה ל- Grisedale Tarn – מתפצל בחלקו לשני ואריאנטים.

החלק השני – הליכה ל- Patterdale – מתפצל פחות או יותר לכל אורכו לשלושה ואריאנטים.

אני מצוידת בתכנית הליכה ש”הכינותי מראש” אבל כרגיל – אני לא באמת מחוייבת לאף מסלול, עד שאני לא “שם”.

-

ב- 8:10 אני יוצאת לדרך.

ההליכה שלי מתחילה ברחובות הכפר הדומם, אני עושה את דרכי לכיוון הכביש (A591) שעוקף אותו. מדובר בכביש ראשי למדי אבל בשעה מוקדמת שכזו הוא עדיין כמעט ריק ממכוניות.

אני צועדת כקילומטר לאורך הכביש עצמו, בכיוון צפון-מערב, עד שאני חוברת אל השביל (כ- 20 דקות אחרי שיצאתי לדרך).

הבוקר אפור ומעונן אבל הרבה פחות קר לי מאשר היה לי אתמול. אני יוצאת מהאכסניה לבושה בגופיה מנדפת כשלצווארי באף מחמם (הבאף שלי עשוי בחציו מיקרו-פליס). מהבאף אני נפטרת ברגע שהשביל מתחיל לטפס…

השביל מוביל אותי בכיוון כללי צפון-מזרח, הרחק מהכביש ומסימני הציביליזציה, ובדיוק כפי שקרה אתמול – ברגע שאני מתרחקת ממקום היישוב, הנוף נעשה פראי יותר ויותר.

השיפוע, לצד נחל נעים, הוא בהתחלה מתון מאוד ואני מגיעה כעבור זמן לא רב לנקודת הפיצול הראשונה, בפיצול נחלים מתחת ל- Great Tongue.

אני בוחרת, בלי סיבה מיוחדת, בואריאנט הימני (המזרחי) – דרך Tongue Gill.

השביל הזה מצוין – שומם, ברור למעקב, נוח למדרך והכי חשוב: יפיפה! אני צועדת, בשיפוע שהולך ומתחדד בהדרגה, מעל לפלג המים החביב. פה ושם מצטרפים אל הערוץ הראשי, אי אלו פלגים קטנים יותר, שחוצים את השביל שלי מימין (אבל לשם שינוי – קל לקפץ מעליהם והשביל אינו מוצף או בוצי בשום שלב). פה ושם, מופיע איזה מפלון קטן וחביב.

במעלה הערוץ, לקראת סוף העלייה, מופיע מפל גדול ויפה במיוחד שבנוי מכמה “יובלים” דקים וצפופים שנופלים ביחד על קיר סלע.

בקטע העליון כשהשביל כבר ממש תלול יש כמה מדרגות סלע שדי מקלות על העלייה.

אחרי המפל היפה אני פוגשת את הואריאנט השני, שמגיע משמאלי – וממשיכה לדחוף/למשוך במעלה המדרון שהוא מאוד סלעי כאן.

-

סוף-סוף אני מגיעה לגדר אבן שמסמנת את סוף העלייה – של המקטע הראשון…

יש כאן שביל שמוביל ימינה, לאורך הגדר – אבל אני חוצה אותה וממשיכה ישר – לכיוון Grisedale Tarn היפה שהופיע מולי בינתיים. האגם היפה שוכב לו ב”כערה” מבודדת משלו – מוקף הרים.

אני מתחילה בהליכה על דפנות ה”כערה”, במגמת ירידה, לכיוון האגם. אבל עוד לפני שאני מגיעה ממש לשפת המים – אני מגיעה לפיצול שביל. וזה הזמן לבצע את בחירת המסלול השנייה להיום.

המקטע הבא מתפצל כאמור לשלושה ואריאנטים – והפעם מדובר בשבילים שונים מאוד זה מזה:

  • הואריאנט הראשי – והקל (משמעותית!) מבין השלושה – הוא השביל המרכזי (אמצעי). הוא יורד במורד Grisedale Valley לאורך Grisedale Beck בשיפוע סביר ועל שביל די נוח (לפי המידע שבידי). גם אורכו קצר בכ- 2-3 מייל משני הואריאנטים האחרים.
     זה המסלול היחיד מבין השלושה שמומלץ במזג אוויר בעייתי או כשמחברים את המקטע שבין Grasmere ל- Patterdale עם מקטע אחר (זה קדם לו או זה שבא אחריו).
  • הואריאנט הקשה מבין השלושה – הוא הצפוני (השמאלי) – זה שנקרא “Helvellyn Route”. הוא מטפס לרכס שמצפון ל- Grisedale Valley וממשיך על קו הרכס, פחות או יותר. המסלול הזה כולל מקטע חשוף ביותר, על “סכין” סלעית וחדה במיוחד. הקטע הזה נקרא “Striding Edge” ולפי מה שראיתי בתמונות וקטעי וידאו (טרם יציאתי למסע) הוא יכול בקלות לשנות את שמו ל-”נתיב המתאבדים” או משהו דומה…
  • מאחר שאני “אשת פשרה” – ובעיקר לא מטפחת נטיות התאבדותיות כלשהן blush – אני בוחרת באופציה השלישית – בנתיב הגבוה השני (השפוי), דרך St. Sunday Crag. זהו שביל שמטפס אל הרכס שמדרום ל- Grisesale Valley. גם הוא נחשב לשביל מאתגר יחסית לשביל העמק ולפי מה שנאמר ונכתב – הוא מתברך בנופים מעולים לא פחות מאשר אלו שמציע השביל הצפוני (ועם הרבה פחות סיכון).

השביל שלי מתפצל ימינה משתי האופציות האחרות (שממשיכות ביחד עוד כברת דרך קצרה) קצת לפני שמגיעים לשפת האגם. הוא מתחיל בעלייה מתונה אבל זו מתחלפת בשיפוע שהופך די מהר למשמעותי וקצת אח”כ לתלול ממש. השביל “מרוצף” במקטעים אחדים באבנים “חופשיות” – ומכיוון שהוא צר וחשוף ומטפס במעלה מדרון תלול – הוא בהחלט מצריך ריכוז, אבל לא הרבה מעבר. חשוב להקפיד להצמד לשביל (ע”פ הכיוונים במפה) שכן יש בחלק הראשון – במעלה צלע ההר, בעלייה לקו הרכס –מספר פיצולים לשבילים צדיים (מרחוק הם בולטים יותר מהדרך ה”אמיתית” אבל כשמתקרבים הם מתגלים כמסלולים מאולתרים, תלולים מאוד ולא ממש בטוחים שנראה כי הם מובילים לפסגה זו או אחרת על הרכס).

אני צועדת לאט ובזהירות ומרבה לעצור ולהסתובב ולהגניב מבט לאחור – לעבר האגם. למען האמת – הנוף יפה, מההתחלה, לכל הכיוונים!

כשאני מסתכלת לאחור, באחת הפעמים, אני מזהה דמות של מטייל שצועד למטה, קרוב לשפת האגם. אני רחוקה מכדי להיות בטוחה – אבל נדמה לי שזהו אנדרו. עד רגע זה לא פגשתי/ראיתי אף אדם מאז עליתי על השביל בבוקר. כשאני מבחינה בדמות, אני קצת מקווה שהיא תפנה לכיוון שלי – בדרך ל- St. Sunday Crag. אבל כשהדמות מגיעה לנקודת הפיצול היא ממשיכה הלאה – ובקצה האגם היא פונה אל הואריאנט הצפוני (בכיוון Helvellyn; ומכיוון שאני יודעת שאנדרו מאוד רוצה ללכת בואריאנט הזה, אני עוד יותר משוכנעת עכשיו שזה הוא).

-

בכל אופן, אני ממשיכה לבדי במסלול בו בחרתי – בדרך ל- St. Sunday Crag.

אחרי שהגעתי לקו הרכס (שם יש פיצול שביל נוסף, שהוא הפעם קל לזיהוי) השביל נעשה הרבה פחות תלול אבל אני נהנת מהאשלייה שמעכשיו יהיה לי הרבה יותר קל – רק למשך כמה מטרים ספורים… או אז מופיע כמעט משום מקום רוח מטורפת שמאיימת להעיף אותי למדרון (שנמצא עכשיו משני צידי). הרוח היא כל כך חזקה – והיא גם משנה כיוון ועוצמה במפתיע, מידי פעם – עד כי אני מוצאת את עצמי ממש נאבקת לשמור על שיווי משקל! זו כנראה הפעם הראשונה, היחידה בעצם, שאני די שמחה על המשקל הרב של התרמיל שלי… שבלעדיו יתכן מאוד שהרוח היתה מרימה אותי ונושאת אותי איתה… לאן שבא לה :)

אני ממשיכה להאבק ברוח, לאורך קו הרכס, עד שאני מגיעה לשיא הגובה – בפסגה רחבה שנקראת “The Cape”.

אחרי הפסגה, השביל – שהיה ברור מאוד עד עכשיו – נעלם בפתאומיות. ואני שוב מברכת על ההחלטה לשלב מדריך-שביל עם השימוש במפה, שכן שוב הייתי מודעת לנקודה הבעייתית – תודות לאזהרה שמופיעה במדריך. בהתאם להנחיות, אני “שולפת” מצפן – ומקפידה לעזוב את הפסגה בכיוון צפון, אף כי אין שביל מובהק. די מהר אני מזהה – כפי שמבטיח הספר – את ה- cairns שמסמנים לי עכשיו את הכיוון הנכון.

לשמחתי – ברגע שאני מתרחקת מקו הרכס, ועוד לפני שאני חוברת שוב לשביל הברור שמוביל אותי למטה – בכיוון Patterdale, הרוח נרגעת במידה רבה.

אחרי שצלחתי את השיפוע במעלה צלע ההר, גברתי על הרוחות בקו הרכס ומצאתי את הדרך ללא שביל בפסגה – אני מתפנת לאתגר הבא: הדרך למטה…

למרבה הצער הירידה היא שוב תלולה מאוד לעיתים (מישהו חייב לתרגם את המונח switchback לאנגלית-בריטית!) – וגם ארוכה למדי הפעם – ואני שוב מוצאת את עצמי מתקשה מעט.

אני מזכירה לעצמי שאין לי שום סיבה למהר ומנסה לעצור מידי פעם, לאפשר הפוגה לשרירים שנלחמים בשיפוע ובכוחות הגרויטציה שהוא מכתיב.

הנוף הנפלא שפרוש לפני/מתחתי מסייע מאוד להתמודד עם הקטע הזה שמתארך ומתארך ומתארך…

בסופו של דבר אני למטה – בתחתית העמק – בינות לעצים, אחרי שהתאחדתי כבר עם השביל שמגיע משמאל – משני הואריאנטים האחרים (שבעצמם התאחדו קצת לפני כן).

-

אני לא יכולה להשוות את הואריאנט שלי לשניים האחרים, מכיוון שמן הסתם – לא הלכתי בהם…, אבל אני יכולה להעיד שהמסלול דרך St. Sunday Crag – הוא בהחלט משובח!!! אפילו ביום אפור ומעונן כמו זה שבו זכיתי (ולמעשה – היום הזה הוא מעולה ממש מהרגע הראשון).

כמו כן – הואריאנט דרך St. Sunday Crag הוא כנראה המסלול הפחות פופולרי בין השלושה. כנראה שרוב אלו שמחפשים אתגר – בוחרים ב- Striding Edge (ששמו יוצא למרחוק). מבחינתי זה דווקא יתרון – כי זה הופך את השביל הזה לשקט ורגוע לעומת ה- Striding Edge שהיה באותו יום, לפי דיווחים ששמעתי אח”כ, די עמוס במטיילים.

-

למעשה – את האנשים הראשונים בהחלט מאז עזבתי את Grasmere הבוקר אני פוגשת ביער, בתחתית העמק – כמה דקות בודדות לפני שאני מגיעה אל הכפר Patterdale!

מדובר בקבוצה של כ- 10-12 ילדים, בסביבות גיל 10, שבאים מולי בשביל. הם כולם לבושים במדים אחידים ונושאים על גבם תרמילים כחולים גדולים, זהים. הם מלווים בשתי מדריכות שבעצמן נראות צעירות מאוד (אולי בנות 20). כשאחת המדריכות מבחינה בי, היא מנצלת את ההזדמנות להזכיר לילדים שכשבא מטייל ממול – הם צריכים כולם לעמדו בצד ולפנות לו דרך. כמו חיילים בריטיים קטנים וממושמעים להפליא – הם נצמדים מיד כולם לצד אחד, וגם משתתקים ונועצים בי מבטים – ואני מרגישה קצת “מכובדת” כשאני חולפת (מצד שמאל כמובן!) על פני משמר הכבוד הזה :)

איך שאני מגיעה למרכז הכפר (שהוא באמת זעיר) בסביבות השעה 14:30 או 15, אני פוגשת בטים והולי! הם מספרים לי שהם יצאו לדרך מוקדם מאוד (קצת אחרי 7 בבוקר) והלכו בואריאנט הצפוני (דרך Striding Edge). לדבריהם היה להם קשה מאוד והם די “שבורים” עכשיו…

כהרגלי, אני פונה אל ה- YHA, אבל שוב לא מוצאת בו מקום פנוי (האכסניה כולה הוזמנה לשימוש בלעדי של mountaineering club כלשהו בשבוע זה). הבחור הנחמד שמנהל את האכסניה ממליץ לי להמשיך כ- ½ מייל במורד הכביש שמוליך אל מחוץ לכפרון. יש שם bunk house קטן בחווה שלדבריו הוא מאוד נחמד.

מכיוון שהשעה היא מוקדמת, אני לא מעוניינת ללון הלילה באוהל (יש אתר קמפינג בחווה מחוץ לכפר – בצד השני שלו, ממש על שפת האגם), כי זה אומר שעות ארוכות מידי באוהל או בחוץ.

אני מקבלת את ההמלצה של הבחור בשמחה ומתחילה לצעוד לאורך הכביש (שהנוף ממנו – לשטחי המרעה הירוקים שבטחתית העמק וההרים המיוערים שמסביב – הוא יפיפה!).

כעבור כמה דקות אני מגיעה לחווה בשם Noran Farm. בחצר שלה נמצא Shepherd's Crook Bunkhouse – אסם אבן קטן שהוסב לאכסניה קטנה ואינטימית ומוקפדת ונעימה להפליא!

אני מתקבלת בחביבות רבה ותוך דקות כבר מרגישה ממש בבית. יש ב- bunkhouse שני חדרי שינה בקומה השנייה; באחד יש 3 bunk-beds רחבות מעץ כהה ורחב והשני הוא זוגי (לא ראיתי אותו). אני מתמקמת במיטה נוחה בחדר המשותף (שיש לו גג משופע עם חלונות בתקרה), מקבלת מצעים נקיים ומגבת ריחנית. בקומה הראשונה יש (בנוסף למקלחת ושרותים; שיש גם בקומה השנייה) מטבח מצויד היטב (כולל תה-קפה-חלב ולחם+חמאה וריבה – לשימוש חופשי של האורחים) ובו פינת ישיבה נוחה.

מכיוון שה”בית” הזעיר עומד כולו לרשותי (אני האורחת היחידה היום) אני מרגישה כמו מלכה בארמון אבל אני חייבת להודות שבתפוסה מלאה (8 מיטות בסה”כ – בשני החדרים), נראה לי שהמקום די צפוף. פרט לכך – הוא מומלץ ביותר! (בעלת הבית ביקשה ממני 15 פאונד בלבד! השארתי 20 וגם זה נראה לי מעט מאוד, בטח בשימוש בלעדי).

אחרי שאני מתארגנת אני “קופצת” בחזרה אל מרכז הכפר (מדובר ב 6-7 בתים...) – כ- 750 מ' במעלה הכביש. בחנות (שהיא קטנה אך מצוידת היטב!) אני קונה לי לארוחת ערב 2 עגבניות, בננה, משקה איזוטוני ותערובת אורז מהיר הכנה (כל זה ב- 3.5 פאונד; מי אמר שאנגליה יקרה?!?!). אחרי שאני משוטטת טיפה לאורך הנחל, אני חוזרת לארמון הקטן והפרטי שלי – להתקלח ולאכול ולנוח, ולסכם יום הליכה מעולה נוסף ב- Lake District.


סיכום היום:

נק' התחלה: YHA Grasmere.

סיום: Noran Farm, near Patterdale.

מרחק משוער: כ- 18.5 ק”מ.

זמן ברוטו על השביל: כ- 6.5 שעות.

ואריאנט: St. Sunday Crag.


לפרק החמישי במסע שלי על ה- C2C