הליכה מבקתת Teusajaure לבקתת Vakkotavare + טרמפ (ברכב) ל-Kebnats ומעבורת סירה לתחנת ההרים Saltoluokta.

1 ק”מ חצייה של אגם Teusajaure בסירה קטנה.

16 ק”מ הליכה בכ- 5:20 שעות ברוטו; +400מ', -450מ'.

כ- 30 ק”מ מזרחה על כביש (הקפצה ברכב) – כשעה נסיעה איטית.

כ- 20 דקות בסירת-מעבורת ל- Saltoluokta.

כרגיל, ולמרות התנאים הדי נוחים (היינו רק שלוש בחדר שמיועד ל- 6), שוב בקושי ישנתי בלילה. ניצלתי את העובדה שאני במילא עירה כדי להציץ מדי כמה שעות החוצה, לבדוק את השמיים, אבל אורות הצפון החליטו שלא להופיע, גם הלילה.

בשעה מאוד מוקדמת, בערך ב- 5:30 אני חושבת, קמתי והתחלתי להתארגן בשקט.

בבוקר עוד נשבה רוח, אבל בסביבות 6:45 הגיע שומר הבקתה והכריז שהוא מכון לצאת עם סירה ראשונה לצד השני של האגם! יהיו לו כמה נגלות לעשות הבוקר כדי להעביר את כולם לצד השני, וגם שם כבר המתינו מטיילים – ששהו שם מאתמול אחה”צ, ממתינים לסירה שתיקח אותם לצד השצפוני של האגם.

אני ועוד גבר שבדי (שלן באוהל במתחם של הבקתה) היינו היחידים שמוכנים כבר לתזוזה.

מיהרתי ללבוש את ציוד הגשם (מכנס ומעיל), את המצלמה הכנסתי לתרמיל – שאותו עטפתי בכיסוי הגשם שלו ואת מקלות ההליכה קיפלתי וחיברתי לתרמיל מבחוץ, נפרדתי בשלום חטוף מהמטיילים המעטים שכבר היו ערים בבקתה – ויצאתי החוצה.

בחוץ המתחיל לו עוד יום כחול למדי ולא היה יותר מידי קר, האגם היה שקט בהרבה מאתמול והשיט הקצר עבר בשלום.

בצד השני של האגם המתינו מטיילים חסרי סבלנות, אבל רק 3 מהם זכו לעלות לסירה הראשונה… האחרים יצטרכו להמתין עוד קצת.

עוד כמה התארגנויות אחרונות – שכללו בעיקר הסרת שכבות לבוש (מעבר לציוד הגשם, לבשתי עלי לקראת השיט גם את מעיל הפוך, כובע הפליס והכפפות החמות), ויצאתי לדרך בסביבות השעה 7:20.

היום מתחיל בעלייה נחמדה ביער לא צפוף שמאפשר להנות מהנופים היפים של ההרים שמסביב והאגם ששוכב לו בתחתית היער מאחור.

אחרי קטע קצר השביל מגיח מהיער וגם מתמתן, אף כי מגמת העלייה נמשכת. הקטע הזה מלהיב הרבה פחות – ההליכה היא על מעין מישור-גבוה רחב מאוד, הנוף כמעט לא משתנה, ההרים רחוקים ובמילא – רק קצותיהם נראים לעין, צידי השביל חד גוניים ומעוטי צמחיה.

העלייה נמשכת ונמשכת ונמשכת, בדפוס הליכה שעולה ויורד במתינות – אבל המגמה היא צבירת גובה.

השביל נוח מאוד להליכה בד”כ. בהמשך יש מספר מקטעים סלעיים, אבל במקביל הנוף משתפר מאוד – והשביל הופך מהנה יותר ויותר.

אע”פ שאני לא מזהה את הנק' המובהקת של שיא הגובה, בשלב כלשהו מגמת ההליכה משתנה לירידה (אם כי השביל ממשיך להתגלגל – עולה ויורד לסרוגין, וממשיך להיות די מתון בסה”כ).

--

כל הבוקר מתאפיין בשינויי מזג אוויר – או ליתר דיוק, בשינויי טמפרטורה: ברגע שנושבת רוח או כשנכנסים לקטע צל – נעשה מיד קפוא, כשהולכים בשמש – דווקא די נעים. אני מוצאת את עצמי עוצרת שוב ושוב – מחליפה כובע פליס בכובע מצחייה ולהפך, מורידה ולובשת את כפפות הפליס החמות, מסירה את הבאף מהצוואר וחצי שעה אח”כ מחזירה אותו, לובשת את מעיל הגשם (כהגנה מפני הרוח) ואח”כ עוצרת שוב כדי להסיר אותו… זה מציק ומאט את קצב ההתקדמות שלי – אבל זה מה שעובד בשבילי הכי טוב...

הנוף, בכל קטע הירידה – הוא פשוט יפיפה! ממול מופיעים הרים מרוחקים מכוסי שלג (אלו הם ההרים של Sarek National Park הפראי שבתחומו מצויים קרוב ל- 100 קרחונים! ), בצידי השביל, פה ושם, יש “גני סלעים” נאים לעין ועל הקרקע הצמחייה היא עכשיו עשירה, יפה מאוד ומעניינת – עם שרכים ומיני פרחים. פה ושם יש אגמונים קטנים או פלגי מים זעירים.

אני צועדת לאיטי וממש מתענגת!

לאט, לאט מופיעים שיחים גבוהים יותר ויותר ובהמשך גם עצים והשיפוע מתחיל להתחדד. אגם גדול, מנוקד איים ירוקים מופיע הרחק למטה.

השביל נכנס בהדרגה ליער ושם הופך לתלול ממש. אולי המקטע הכי תלול שהלכתי על הקונגסלדן.

לפני שנעשה תלול ממש, גבוה בתחילת הקטע המיוער, יש מקום או שניים שמאוד מתאימים לטעמי ללינה עם אוהל (הלאה משם כבר תלול מידי).

בתוך היער, ולראשונה היום – אני פוגשת 3 זוגות של מטיילים שבאים ממול (כל זוג בנפרד); הזוג הראשון נושא תרמילים גדולים – והשניים האחרים הם מטיילי יום.

במקטע האחרון השביל הוא בצמוד לנהר גועש ויש מספר מפלים מרשימים. ליד אחד המפלים, יש גשר מסיבי; אני חוצה את הנהר הגועש ופחות מדקה אח”כ – בשעה 12:40 בערך, אני מגיעה לבקתת Vakkotavare.

הבקתה ממוקמת ממש על כביש; אף כי זה כביש נידח ושקט – התחושה היא מוזרה, אחרי שהתרגלתי לבקתות המבודדות של השביל.

בעונה זו, יש אוטובוס יחיד שעובר פה בבוקר (בסביבות השעה 11, אני לא זוכרת מתי בדיוק; בשיא העונה – עוברים שני אוטובוסים ביום) בכיוון מזרח.

הרצף של השביל נקטע פה – וכדי להמשיך ללכת בו בכיוון דרום יש לעבור כ- 30 ק”מ לאורך הכביש הזה ושם (במקום שנקרא Kebnats – והוא די… “שומקום”) יש jetty עם סירת מעבורת שבעזרתה חוצים את האגם העצום – כדי לחבור להמשיך השביל, ליד תחנת ההרים Saltoluokta (בספטמבר יש 3 או 4 מעבורות ביום, בשיא הקיץ – יולי-אוגוסט – יש כנראה יותר).

התכנית המקורית שלי היתה להגיע אתמול בערב לבקתת Vakkotavare – ללון בה, ולתפוס את האוטובוס לקבנטס היום בבוקר. מכיוון שבסופו של דבר התעכבתי בבקתת Teusajaure, שבה לנתי אתמול, הרי שפספסתי את האוטובוס (היחיד כאמור).

אני נכנסת לבקתה ומתקבלת בסבר פנים יפות ע”י ה- host. אנחנו משוחחים ואני מספרת לו על חוסר היכולת לחצות את האגם אתמול, והעיכוב שנגרם לי בגלל זה. הוא בודק את שעות הפעילות של המעבורת – יש עוד שתיים היום, אחת קצת אחרי השעה 3 והשניה – בסביבות 5. הוא מזמין אותי להשאר בבקתה אבל מציין שיש סיכוי טוב, להולכת יחידה, לתפוס פה טרמפ בכיוון מזרח. זה הכביש היחיד שיש באיזור – וכל מכונית שתעבור פה בכיוון הזה, אף כי אין הרבה – תוכל להוריד אותי שם. הוא מסביר שמאוד רגילים כאן למטיילים ושאף אחד לא יסרב לקחת אותי מזרחה, אם יהיה לו מקום ברכב כמובן. הוא מציע לי להמתין עד שמי ממטיילי היום ישוב לרכבו (יש ארבעה רכבים בחנייה, בנוסף לרכב שלו) ולנסות את מזלי.

אני משאירה את התרמיל בפנים, לוקחת איתי מגבת רחצה ובגדים עליונים נקיים וניגשת בסנדלים לנהר שלצד הבקתה. אף כי אני 10-20 מ' מעל כביש, המקום עטוף עצים ואני ממהרת להשיל את הבגדים ולהתרחץ במי הנהר הקפואים. ההרגשה מרעננת ונפלאה וכשאני נקייה יהיה לי יותר נעים לנסות לעצור טרמפ.

בחוץ יש שמש חזקה ודי חם עכשיו; אני יושבת מחוץ לבקתה להתייבש – ואח”כ נכנסת שוב, כדי לארוז שוב את התרמיל ולנשנש בוטנים.

בינתיים הגיע לפה הגבר השבדי שחצה איתי בסירה בבוקר; הוא מקים את האוהל שלו בחוץ, ממש לצד הכביש – וחוזר פנימה, להכין לעצמו ארוחת צהריים.

אנחנו יושבים בפנים, אוכלים ומשוחחים – ואני משקיפה אל מגרש החנייה בחוץ.

פתאום מגיע קרוואן ממערב ונכנס למגרש החנייה; יוצא ממנו אדם בודד ועולה במדגרות לכיוון הבקתה; אני יוצאת לקראתו ושואלת אם הוא מתכוון להמשיך מזרחה ואם יסכים לקחת אותו איתי – עד קבנטס. הוא מסכים :) ומקבל הנחיות מדויקות משומר הבקתה היכן להוריד אותי (הוא תייר גרמני ולא מכיר את האיזור; אבל באמת שאי אפשר לטעות – כאמור, אין עוד כבישים באיזור; ואת מיקום המעבורת מציין שלט גדול “Saltoluokta”).

אחרי הפסקת רענון קצרצרה אנחנו יוצאים לדרך. זה בהחלט מביך ומוזר להכנס לרכב של אדם זר וככה סתם “להתעלק” עליו. העובדה ששומר הבקתה יצא ושוחח עם האדם, לפחות נותנת לי תחושה של בטחון. אבל הנהג שלי – ששמו הוא פיטר, מתגלה כאדם ממש מקסים, איש שיחה ומעניין ואדיב ונחמד ממש! כשאנחנו מגיעים (כעבור כ- 50 דקות נסיעה להערכתי) לכביש הצדדי שפונה לכיוון המעבורת, הוא אפילו מתעקש לרדת איתי, עד למים (לא רואים את המזח מהכביש) ולוודא שזה אכן המקום הנכון והוא לא סתם מוריד אותי בשומקום :-) (אף כי שוב – אין שום אפשרות לטעות והשלט בולט מהכביש וברור).

-

את ההמתנה הארוכה למעבורת (כשעה) אני עושה בחברתה של אישה פינית שחברה שלה עובדת בתחנת ההרים והיא באה לבקר אותה ולבלות שם כמה ימים בטיולי יום בסביבת המחנה.

אחרי שבשיחה בנינו עולה שאני נמנעת מלאכול את פירות היער שאני פוגשת (בכמויות, יש לציין) לאורך השביל מכיוון שאני לא בטוחה את מי מהם מותר לאכול ואת מי לא; החמודה צועדת איתי אולי 50 מ' לתוך היער הסמוך – מסבירה לי על הפירות השונים; אני לומדת לזהות את ה- blueberries המקומיים (שהם קטנים בהרבה מאלו שאכלתי בעבר בקנדה, וגם הרבה פחות טעימים), ה- cloudberries (שהם הכי טעימים לי, אבל הרבה יותר נדירים) וה- huckleberries (שגם הם מצויים בהמוניהם לצד השביל, אבל בד”כ הם אדומים מידי, ועדיין לא לגמרי בשלים). בימים הבאים, תודות לנדיבות שלה, התפריט שלי משתדרג.

-

נדמה לי שב- 15:15 עלינו על המעבורת, ואחרי שיט מהנה (הפעם מדובר בסירה גדולה) הגענו לתחנת ההרים – מצידו השני של האגם. בכך בעצם – הצלחתי לצמצם את הפער שצברתי עם העיכוב בבקת Teusajaure אתמול ואני שוב מיושרת קו עם תכנית ההליכה המקורית שלי.

-

תחנות הרים – בניגוד לבקתות הרים – הן סוג של resort; הן גדולות ותמיד קרובות לכביש (או כביש ומעבורת), יש בהן חשמל ומים זורמים ושרותים “אמיתיים” ו- wifi; יש מקלחות חמות (וכמובן שגם סאונה) וחנות מצוידת היטב וגם מסעדה; יש כל מיני סוגי חדרים – לא רק משותפים. אמנם אין כאן את האינטימיות ותחושת הריחוק שיש ברוב הבקתות הקטנןת יותר – אבל השרותים הנוספים מפצים על כך ולדעתי זה דווקא נחמד להגיע למקום שכזה, אחרי כמה ימים של הליכה בשטח מבודד ופראי.

הנוף ב- Saltoluokta משגע! הבקתות אמנם בתוך יער די צפוף אבל הן משקיפות לאגם העצום והיפיפה שמתחת ואל ההרים המדהימים שמעברו השני.

דווקא החדר המשותף כאן קטן מאוד וצפוף – אבל הוא עדיין ריק שאני מגיעה; ובסופו של דבר אנחנו בו רק שתיים (יש מיטות עבור 6) – מה שהופך את השהות לבהחלט נעימה עבורי, אבל זה לא חדר שהיה לי נוח ללון בו בתפוסה מלאה…

-

אני ממהרת לשוחח עם המשפחה שדואגת לי בבית ונאלצה להמתין בסבלנות עד עכשיו כדי לשמוע ממני, לראשונה מאז יצאתי לשביל. ואח”כ ממהרת למקלחת – שהיא חמה ומופלאה (אף כי אין בה שום פרטיות! זה פשוט חדר אחד עם מספר ראשי מקלחת, בלי שום מחיצות; וגם האיזור בו מתלבשים ומתפשטים הוא בחלל אחד).

בחדרון שלי יש גם מטבחון – אבל אני מעדיפה לבשל ולאכול במטבח של המשותף של המטיילים שהוא מצויד היטב ומאוד נוח וגם נעים לישיבה. הדבר היחיד שמבאס אותי זה הגרון הכואב והצרוד שלי, שלא כל כך מאפשר לי להנות משיחה עם מי מהמטיילים האחרים שאני פוגשת פה (מאוחר יותר צמד הגרמנים הצעירים מגיעים, במעבורת האחרונה; גם הם הצליחו לתפוס טרמפ מבקתת Vakkotavare).

-

אף שכבר עברתי יותר ממחצית מהשביל (מבחינת מרחק וכמות הימים) יש בהגעה לכאן איזושהי הרגשה של אמצע. ופתאום אני קולטת כמה מהר השביל הזה “עף” לי! ובאותה הזדמנות אני מבינה כמה “נכבשתי” על ידו לגמרי, כמה אני “שקועה” בו – וכמה אני מרוצה מהמסלול עד כה.