יום שני, ה- 3.10 – Coast to Coast יום 3.


למרות התנאים הנוחים בחדר המשותף באכסניה המוצלחת YHA Borrowdale בכפר הקטנטן Longthwaite (שוב היינו רק 3 בחדר מרווח שמיועד ל-6 בנות), ישנתי די גרוע בלילה. הלזניה הצימחונית שאכלתי בארוחת הערב אתמול, והכילה בעיקר עגבניות וחציל (פרי/ירק שלטעמי רצוי להוציא אל מחוץ לחוק!), לא ישבה לי טוב בבטן... התעוררתי מתישהו בין 3 ל- 4 לפנות בוקר, עם קצת כאב בטן וקצת בחילה, ולא הצלחתי להרדם שוב.

כהרגלי, חמקתי בשקט מהחדר כשבחוץ עוד שוררת עלטה מוחלטת והתחלתי להתארגן לקראת יום נוסף של הליכה ב- Lake District.

ב- 7 בבוקר כבר ישבתי, לבדי, בחדר האוכל השקט. שתיתי תה חם, תוך שאני לומדת את מקטע ההליכה הבא, אבל אחרי כף אחת, שגם אותה בלעתי בקושי, ויתרתי על הנסיון לאכול את דייסת הבוקר שלי… אני אצטרך לצאת לשביל היום על בטן ריקה.

-

גם היום השביל מתפצל לשני ואריאנטים – גבוה ונמוך. אבל בעוד שביום השני להליכה (אתמול) נקודת הפיצול היתה מיד עם היציאה לדרך, הפעם היא בערך באמצע המקטע שבין Longthwaite ל- Grasmere.

אני לומדת את שתי האפשרויות ומכוונת אל השביל הגבוה – שנשמע לי איכותי יותר מבחינה נופית, אבל את הבחירה בין השניים אעשה רק בשטח, לפי ההרגשה, מזג האוויר וכו' – אין שום סיבה להתחייב מעכשיו.

בסביבות 8:20, אני יוצאת לדרך (בעונת הסתו, כשהשמש זורחת רק ב- 7 וקריר בחוץ – זה די מוקדם).

הבוקר מתחיל קליל ומאוד רגוע. אני צועדת לעבר הכפרון הצמוד (Rosthwaite), חוצה את הכביש השקט, עוברת על גשר – לצידו השני של Stonethwaite Beck, ופונה בחדות ימינה – בכיוון דרום, ואח”כ דרום-מזרח.

החלק הראשון של המקטע הוא לאורך הנהר היפה, בעלייה מתונה מאוד שנמשכת כ- 3 מייל. השביל מתרחק במהרה מנקודות הישוב הקטנות, ואף כי הוא ממשיך להוביל אותי דרך שטחי מרעה (אני פוגשת כבשים בודדות שוב ושוב פה ושם וחוצה שערים או פתחים צרים בגדרות) – השטח נעשה פראי יותר ויותר אחרי הרכות של העמק.

הבוקר קר לי מאוד. ואחרי שיצאתי כהרגלי עם גופיה מנדפת ארוכה אני עוצרת שוב ושוב כדי להוסיף שכבות – בתחילה אני עוטה באף על הצוואר, אח”כ עוצרת שוב כדי להוסיף חולצה מנדפת קצרה מעל לארוכה ולבסוף, מכיוון שעדיין קר לי, אני מסירה את החולצה הקצרה ולובשת מיקרו-פליס על הגופיה הארוכה.

-

אני ממשיכה לצעוד בהנאה רבה במעלה הערוץ שהופך צר וקירותיו צוקיים (במיוחד מהצד השני של הנחל – מצד ימין שלי). השביל כאן ברור ונוח.

אני חולפת ע”פ מפל יפה ובמהרה משאירה את הקטע המתון מאחור ומתחילה לטפס בשיפוע שהולך ונעשה משמעותי, כולל כמה קטעי מדרגות קצרים.

העלייה לשיא הגובה – ב- Greenup Edge (כ- 600 מ' מעל פני הים; עלייה של כ- 550 מ' גובה מ- Longthwaite) – מחולקת באופן מובהק ל- 4 חלקים, 2 תלולים ושניים מתונים.

אחרי הקטע הנ”ל שהוא המקטע התלול הראשון והוא אינו קשה לי בכלל, אני מגיעה למין ”עמק תלוי” – אגן ששוכב במעין כערה מוקפת צוקים. הקרקע מנוקדת גבעות ירוקות קטנטנות ומשונות וכל המראה משרה שלווה ורוגע. אלמלא הקרקע הרטובה, נראה לי שהייתי “צונחת” פה באיזו פינה ויושבת לבהות קצת ולהרהר…

אני חוצה את העמק – זה מקטע קצרצר אבל השביל בוצי פה מאוד! וצריך לשים לב לכל צעד כדי לא לשקוע בבוץ.

ואז מגיע הקטע התלול השני – שהוא קצר מאוד אבל תלול ממש! השביל מתפתל פה בינות לסלעים ואני מוצאת את עצמי נאחזת בסלע פעמיים או שלוש (לא ממש scrambling) עד שאני צולחת, בלי יותר מידי קושי, גם את המקטע הזה ומגיע לראש הפסגה הקטנה שנקראת Lining Crag.

המראה לאחור, אל העמק שממנו הגעתי, הוא נפלא:

הקטע האחרון בדרך ל- Greenup Edge, הוא שוב שטוח למדי.

בד”כ, כשמסיימים עלייה תלולה ומגיעים למקטע שטוח, אפשר לצפות שהקטע הבא יהיה יותר קל. אבל באנגליה, לפחות על ה- C2C, כפי שלימדו אותי כבר היומיים הראשונים, זה לא תמיד כך…

הקרקע כאן מוצפת במים ולא תמיד ממש רואים את זה מבעוד מועד. זה מסוג המקטעים שכשדורכים בהם על האדמה מכוסת העשב, הרגל מתחילה פתאום לשקוע והנעל מוקפת במהירות במים ובוץ שעולים מסביבה. אני עוברת מיד ל- mode של ריכוז מירבי – מחפשת צמחים שאפשר לדרוך על בסיסם או אבנים יציבות וגבוהות מספיק שאינן שוקעות בבוץ – מחפשת לי נתיב יבש ובטוח, הולכת קצת שמאלה, קצת ימינה – ועדיין מנסה לשמור על איזשהו כיוון שאני מקווה שהוא השביל שלי, שכמו שקורה לעיתים קרובות במקטעים שכאלו – נעלם מהעין בקטע הזה.

מדריך השביל שלי מזהיר מפני אובדן של הדרך בדיוק בקטע הזה – שמסתיים ב- Greenup Edge, מעבר הרים מצוקי, רחב מאוד. הדרך פונה פה בחדות מזרחה (אחרי שצעדתי בכיוון דרום-דרום-מזרח בשעות האחרונות) אבל מכיוון שהפסגה רחבה כל כך – לא פשוט לאתר את הנקודה בה יש שביל שמוליך למטה…

מסתבר שלמרות האזהרות גם אני הצלחתי לאבד את השביל וכשאני מגיעה לקצה – אני לא מצליחה לאתר שביל שיוביל אותי בבטחה במדרון התלול...

אני הולכת קצת שמאלה וקצת ימינה על הפסגה, ומאחר שאני עדיין לא בטוחה בדרך, אני מחליטה להמתין קצת. כשעמדתי בפסגת Lining Crag, הבחנתי בשני מטיילים עושים את דרכם במעלה השביל. אני מחליטה להמתין להם ולהתייעץ איתם.

אני מורידה את התרמיל ומטפסת על סלע גבוה בראש מעבר ההרים, נהנת מהנוף ומתצפתת לאחור.

ההמתנה שלי לא ארוכה וכששני המטיילים מגיעים אלי – אני שמחה לזהות את אנדרו הטקסני שאיתו הלכתי כמה שעות ביום הראשון. איתו צועדת אישה אנגליה בשם ג'ולי שלא פגשתי עד כה.

-

אנחנו מנסים לאתר ביחד שביל ברור שמוליך לתחתית המדרון ולבסוף מחליטים לנווט את דרכנו במורד המדרון (הכיוון הכללי ברור!) בתקווה לחבור במהרה לשביל מובהק (כמו שאנדרו מנסח את זה: אם נלך לאיבוד לפחות נלך לאיבוד ביחד...).

מהר מאוד מתברר לנו שהירידה הזו, אף שהקטע התלול שלה אינו ארוך, הולכת להיות מסובכת מעט. צלע ההר רטובה מאוד, לעיתים מדובר במשטחים מוצפים רחבים למדי שדרכם אנחנו צריכים לתמרן, לפעמים אלו “תעלות”/נחלונים שצריך לעקוף איכשהו, וגם כשנדמה לנו שאנחנו סוף-סוף על שביל – הוא נעלם במקטע המוצף הבא… בכלל, נראה שכל מטייל פה בוחר את הדרך המדויקת שלו לצלוח את הקטע ונדמה לי זה רק מקשה עלינו יותר כשאנחנו מנסים להצמד למה שנראה לנו כמו סימנים של שביל/טביעות רגל על הקרקע.

-

למרות הנ”ל, הקטע הזה – במיוחד בחברותא! – הוא לא בלתי מהנה, מכיוון שהוא מבודד ויפיפה.

לבסוף, אנחנו מוצאים את עצמנו על שביל ברור ומעט אח”כ – אנחנו מגיעים לנקודת הפיצול של השביל:

  • הואריאנט הנמוך ממשיך באותו עמק, אליו הוביל אותנו המדרון הרטוב – במגמת ירידה ארוכה ומתמשכת, אך מתונה למדי (למיטב ידיעתי) – עד לשולי הכפר Grasmere (שם מתאחדים הואריאנטים).
  • הואריאנט הגבוה מתפתל על קו הרכס מצפון לעמק – כשהוא עולה ויורד על מספר פסגות קטנות – לפני שהוא יורד בחדות, אחרי הפסגה האחרונה שנקראת Helm Crag – לתחתית עמק Easedale.

אנדרו וג'ולי מכוונים לשביל הגבוה שגם אני נוטה אליו ומכיוון שהיה לי קל למדי עד כה – אני מחליטה להמשיך איתם.

ביחד אנחנו בוחרים בפיצול השמאלי ומתחילים מיד לטפס.

בשעה-וחצי הבאות (זמן משוער… ממש לא מדדתי) אנחנו מתפתלים עם קו הרכס – למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה. למרות שהואריאנט הזה אינו שטוח בשום שלב, השביל נוח וברור כמעט כל הזמן והשיפועים (פרט לירידה האחרונה) אינם חדים מידי או ארוכים מידי. בתמורה למאמץ ממש לא רב, לפחות בעיני – אנחנו זוכים לנופים פתוחים נפלאים אל העמקים שמשני צידי הרכס.

אנחנו הולכים ביחד בקצב די מהיר, תוך שיחה, ונהנים מאוד!

גם העומס היחסי של מטיילים לא פוגע לי בכלל בהנאה. הרבה מטיילי יום מגיעים לכאן – ואין זה פלא… הרכס קרוב מאוד לאחד הכפרים הגדולים והפופולריים ב- Lake District ואפשרויות הטיול פה הן מעולות – אפשר לבנות טיול יום מעגלי (בשילוב שני הואריאנטים) או לעלות ל- Helm Crag (הפסגה הקרובה לכפר) ולחזור למטה באותה דרך (קצרה אך תלולה להחריד!).

כשאנחנו מגיעים לצד המזרחי של הרכס – המראה של תחתית העמק, מרופד השדות – צבוע בירוק ה“צלול” של ה- Lake District – עם הבתים של החוות והכפר והאגם בצד המרוחק – מציף אותי בתחושה של רעננות אדירה!

אנדרו וג'ולי הם הלכים חזקים ומהירים והם לא מרבים לעשות הפסקות… אני מרגישה שאני רוצה לעצור לרגע, לנצור את המראה.

אני נפרדת מג'ולי – שגם היא משתמשת בשרותי העברת תיקים והיא מחוייבת ליום מאוד ארוך היום ותמשיך אחרי Grasmere, כבר היום, למקטע הבא – בדרך העמק לכפר Patterdale, ולכן אינה מעוניינת (או יכולה להרשות לעצמה) להתעכב.

אנדרו, שהולך היום רק עד Grasmere, נשאר איתי. אנחנו מורידים את התרמילים ומטפסים אל קצה-קצהו הסלעי מאוד של Helm Crag, להשקיף אל הנוף משם.

הבטן שלי מזכירה לי שלא אכלתי ארוחת בוקר – ולפני שאנחנו מתחילים בירידה, אני בולעת cliff bar שנותן לי קצת אנרגיה לקראת מה שהוא לטעמי הקטע הקשה ביותר היום.

מ- Helm Crag השביל “צונח” לתחתית העמק בחדות. אם אני לא טועה, מדובר במשהו כמו 400מ' גובה ע”פ פחות ממייל אחד… (אין לי נתונים מדויקים).

אנדרו ואני – שלא ממש התקשנו באף אחד מקטעי הטיפוס היום, מגלים עכשיו שלרדת זה הרבה יותר קשה מלעלות. ושבאנגליה – לא מכירים את המושג switchback... אנדרו, למרות שהוא הולך מהר ממני בעלייות ונושא תרמיל קל – מתקשה אפילו יותר ממני, אבל אני מודה שהיה לי די נוח לתת לו להוביל בקצב די איטי ואני אפילו מעודדת אותו לעצור בכל פעם שהוא צריך…

עם ברכיים קצת רועדות הגענו סוף-סוף למטה :)

-

בקצה הירידה, שביל הרכס הגבוה ושביל העמק – מתאחדים. כשאנחנו מגיעים לנקודות האיחוד/פיצול – אנחנו כמעט נתקלים בצמד מטיילים שמגיעים בצעד נמרץ מהשביל הנמוך: אלו טים והולי! זוג אמריקאים שפגשנו ביום הראשון (אנדרו פגש אותם שוב ושוב על השביל גם אתמול).

אנחנו עושים את דרכנו – ברבעייה שמחה ועליזה – ביחד, לכיוון הכפר Grasmere.

בדרך הקצרה, עכשיו לאורך כביש, השניים מספרים לנו ששביל העמק היה מוצף לגמרי במים ובוץ ושניהם שקעו לפחות עד לברכיים כמה פעמים! (לא דבר של מה בכך – טים מתנשא לגובה של 1.90מ' בערך...).

אני מתרשמת שלמרות פרופיל הגבהים הקל של השביל הנמוך – לפחות בתנאי השטח של אותו יום – הוא לאו דווקא הקל מבין שתי הואריאציות… ובכל מקרה – במידה ומדובר ביום שבו הראות סבירה, אני מאוד ממליצה על השביל הגבוה! שהיה נפלא ופרט לירידה האחרונה – ממש לא קשה (יחסית).

-

אני חושבת שהשעה היא בערך 2:30, כשאני נפרדת מהשלושה – שפונים לאתר את בתי ההארחה שלהם, בפאתי הכפר.

מכיוון שעדיין מוקדם, ומכיוון שאני לא מחוייבת לשום נקודת לינה ועדיין מרגישה חזקה ורעננה למדי – אני חושבת לרגע להמשיך ללכת… הלאה – כ- 3.25 מייל מכאן, נמצא אגם Grisedale. האגם הזה ידוע כנקודת wild camping מומלצת – ולרגע אני מתמלאה בפרץ של הרפתקנות וחושבת אולי לחנות הלילה שם...

אבל הכפר Grasmere, שהשביל לא ממש נכנס אליו – אלא עוקף אותו, דרך ה”פרברים” – מושך אותי… הפעם הראשונה שבה התוודעתי למחוז האגמים היתה דרך ספר מתח שקראתי (לפני הרבה מאוד שנים), שעלילתו התרחשה בכפר ולצד האגם שבקצה העמק.

אני מזכירה לעצמי שאני לא במרוץ, אני לא רוצה לוותר על הביקור בכפר – ולהמשיך הלאה אח”כ כבר יגרור יום ארוך ומעייף מידי במיוחד לנוכח העובדה שהדרך מכאן לאגם Grisedale היא כולה בעלייה (ומדובר על הפרש גבהים לא זניח של כ- 600מ')...

אני ממשיכה בכביש לכיוון מרכז הכפר ובמהרה מגיעה לשלט הירוק הגדול של האכסניה – YHA Grasmere. אני פונה בשביל הגישה שמוביל למבנה היפה, הגדול וניגשת לקבלה. אולם מתברר שהפעם נגמר לי המזל. אין מיטה פנויה בחדר דורם לנשים. עומדות בפני שתי אופציות:

  1. חדר פרטי – בעלות של כ- 70 פאונד! (לא זוכרת מחיר מדויק; יש בחדר 2 מיטות קומותיים וכיור; השרותים + מקלחת משותפים)
  2. לינה באוהל בחצר – בעלות של כמה פאונד (שוב לצערי לא זוכרת בדיוק כמה שילמתי, משהו כמו 5-7 פאונד).

אין לי שום רצון לשלם סכום גבוה כל כך עבור חדר שאין בו אפילו שרותים ומקלחת פרטיים… ב- Grasmere יש עוד אכסנייה (שמרוחקת כ- 15 דקות הליכה ממרכז הכפר) בשם Thorney How (בבעלות פרטית, אינה שייכת לרשת) – אך שם לא עונים לצילצול הטלפון שלי, וכמובן שיש עוד הרבה אופציות לינה (במלונות ו- b&b).

אבל אחרי התלבטות קצרה, אני מחליטה להקים את האוהל שלי בחצר של ה- YHA! היתרון של חנייה בחצר של אכסנייה כזו הוא שיש לדיירי האוהלים שימוש מלא במתקנים של המקום, כלומר: יש מטבח מסודר, מקלחות ושרותים, חדר קריאה וחדר טלויזיה. ביחד עם המיקום – בסמוך למרכז הכפר, זה שילוב מאוד מוצלח מכיוון שאני יכולה לישון באוהל אבל להנות מנוחות רבה יחסית.

אחרי שהאוהל שלי עומד לצד שולחן פיקניק בקצה החצר (משטח דשא נוח, לא מאוד גדול; יש רק עוד אוהל אחד שעומד שם כרגע) אני ניגשת להתקלח. ולבושה בבגדי המחנה/ערב ה”נקיים” שלי (שבהתאם לעונה כוללים מכנס פליס, גופייה ארוכה וג'קט פוך מהסוג האולטרה-לייטי) אני יוצאת לתור את הכפר שלמען האמת די מאכזב אותי… לא מצאתי בו הרבה עניין או קסם…

-

בערך ב- 18:30, אחרי ארוחת ערב בכפר, אני כבר יושבת בסלון של האכסנייה, עם היומן ומדריך השביל והמפות – וגם ספר קריאה. ורק כשממש מגיע הזמן לישון – אני יוצאת החוצה, אל הקור, ומתחפרת בשק”ש שלי ומנסה לשכנע את הגוף להרדם, לצבור כמה שיותר כוחות לקראת עוד יום של הליכה מחר – בתקווה שהוא יהיה מוצלח לפחות כמו היום המצוין שהיה לי היום!


סיכום היום:

נק' התחלה: YHA Borrowdale, Longthwaite.

סיום: YHA Grasmere.

מרחק משוער: כ- 16 ק”מ.

זמן ברוטו על השביל: כ- 6 שעות.

ואריאנט: Helm Crag.


Coast to Coast פרק 4