אחרי יום ההליכה הראשון שלי בסנודוניה אתמול, הרגשתי די מפורקת. אבל איכשהו הבוקר קמתי לגמרי רעננה ובלי שום איבר כואב. היתה לי התחלה של יבלת בעקב רגל ימין אבל אחרי שחבשתי אותה עם mole skin הרגשתי שאני מוכנה ומלאת מוטיבציה לקראת עוד יום של הליכה.

-

בווילס, כמו באנגליה, כל יום ״עבודה״ מתחיל בארוחת בוקר מבושלת ואני מצאתי עצמי מתנצלת שאני מסרבת לכל הצעה מבין המבחר שבתפריט (הדי מדהים, גם אם לא לטעמי, בהתחשב בכך שמדובר ב- B&B קטן בכפר וולשי די נידח ולא במלון פאר במרכז לונדון). לבסוף ״התפשרנו״ על חביתה (מביצי חופש) מונחת על טוסט וקפה, כמובן. החביתה היתה ממש מצוינת ולפני שנפרדנו, מאט (שכבר כיבס עבורי, ללא כל עלות נוספת, את כל הבגדים הרטובים מאתמול וייבש לי את הנעליים) עוד צייד אותי בבננה וכמה חטיפי אנרגיה לדרך!

אני שוב חוזרת על ההמלצה החמה על Riverside Guesthouse המצוין בכפר Abergynolwyn.

המקטע שתכננתי לעצמי להיום, שמתואר במדריך של סיסרון כמקטע 1B על ה׳שביל הגבוה׳ (mountain route), מוביל מהכפר Abergynolwyn לעיירה Dolgellau (שהיא נקודת הסיום של המקטע הראשון – למי שהולך בשביל הנמוך). זה אחד ממקטעי השביל להם ציפיתי במיוחד – מכיוון שהמקטע מטפס לפסגת Cadair Idris!

ההר הזה אינו פופולרי כמו Snowdon (שהוא המלך הבלתי מעורער של צפון ווילס) אבל לדעת רבים הטיפוס לפסגת Cadair Idris דווקא מוצלח יותר – בין היתר בזכות היותו עמוס פחות ובעיקר נגיש הרבה פחות מ ״אחיו הגדול״ (שעליו אפשר לעלות גם עם רכבת מיוחדת).

צפיתי בבית בכמה וכמה סרטונים שמתארים את המסלולים שמובילים לפסגה והם הלהיבו אותי מאוד והיוו את אחת הסיבות העיקריות לבחירה שלי בסנודוניה כיעד לחופשה. אפילו קיוויתי בהתחלה לישון באוהל לצד האגם (Llyn Cau) שמתחת לפיסגה, אבל את התכנית הזו זנחתי עוד מהבית…

-

אני יוצאת לדרך בערך ב- 8:30, מלאה בהתלהבות לקראת היום שמצפה לי. בחוץ השמים שוב אפורים מאוד, אבל הראות די טובה, לפחות בטווח הבינוני-קרוב.

השביל שעוזב את הכפר מוביל אותי בכיוון מערב לאורך Afon Dysynni והוא מהנה מאוד מהרגע הראשון. מדובר בשביל קליל וטוב, לא רטוב או בוצי מידי, שמפלח את המדרון, מעל לנחל המקסים שזורם לו בנחת למטה בערוץ עטוף צמחיה. אני, כמו בד״כ, לבד על השביל והשקט כמעט מוחלט.

אחרי פרק זמן די קצר (משהו כמו 2 ק״מ) אני חוצה את הנהר ע״ג גשר ונפרדת מממנו, אף כי יכולתי, מבחינתי, להמשיך להתפתל מעליו ככה עוד שעות. אחרי מקטע קצר על כביש שקט, אני נכנסת בהיסוס, ע״פ ההנחיות שבמדריך, לשטח של חווה, עוברת בין המבנים ודרך שער בקר חוזרת לצעוד על שביל – עכשיו בכיוון צפון-צפון-מזרח.

השביל שלי חוצה את השדות של החווה והוא עדיין קליל ונוח. חוץ מכבשים ופרות אין איתי אף אחד וגם הכביש שמלווה את השדות ממרחק לא רב משמאלי, שקט כמעט לגמרי. אחרי 2-3 ק״מ, קלילים ומהנים, אני עוזבת את השדות, חוצה שוב איזה נחל ע״ג גשר קטן וחוזרת ללכת על כביש, מישני ונטוש לגמרי, מוקף בשטחי מרעה. פה ושם אני חולפת ע״פ בית או מבנה חווה אחר.

מזג האוויר עד עכשיו – טוב מאוד. אין טיפה של כחול בשמים אבל הטמפרטורות נוחות מאוד להליכה (משהו כמו 13-14 מעלות), לא יורד גשם והראות טובה עד טובה מאוד.

די בהדרגה, השיפוע מתחדד והכביש הופך לדרך לא סלולה ובהמשך לשביל, די רחב – שעוד הלאה משם נעשה יותר צר. במקביל – הנוף מסביב הולך ונעשה פראי ופתוח ומסביב יש יותר ויותר הרים. העצים נשארו למטה, כמו גם אחרוני המבנים, הצמחייה עשבונית ומוכת רוחות והצבעים השולטים הם חום וצהוב, הירוק הוא בהיר ודי דהוי כאן.

אני עוצרת ליד נחלון קטן, מורידה את התרמיל ומתיישבת על סלע, שותה מים ישירות מהפילטר ואוכלת בננה. השיפוע עכשיו משמעותי, השביל צר ופה ושם מעט בוצי (אבל לא מתקרב למה שחוויתי אתמול!). עד כה הניווט היום היה מאוד קל.

ככל שצברתי גובה, הטמפרטורות הולכות ויורדות ורוח קלה נושבת. אני יודעת שאני כבר ממש קרובה לתחילת העלייה ה״אמיתית״ ל- Cadair Idris – אבל ההר, שנמצא עכשיו כמעט בדיוק ממזרח לי, מכוסה בענן, אני רואה רק את בסיסו וקשה לי להעריך כמה גדול האתגר שעומד מולי.

בדיוק כשאני קמה מההפסקה שלי כדי להמשיך ללכת מתחיל גשם (שלמזלי נמשך רק כמה דקות) ואני מסירה שוב את התרמיל ולובשת את המעיל (עד כה הלכתי עם 2 גופיות ארוכות, כרגיל).

-

נשאר לי עוד מקטע קצר על השביל שלי, בכיוון צפון-צפון-מזרח, עד שאני חוברת ל- Pony Path – שביל הגישה שלי לפסגת Cadair Idris.

אני פונה בחדות מזרחה (ימינה), בשביל רחב וברור, וממשיכה לטפס, בשיפוע שנעשה מיד קצת יותר משמעותי.

הדרך היא עכשיו סלעית מאוד. הצמחייה מתמעטת ולבסוף נעלמת כמעט לגמרי. ערמות גדולות של אבנים קצוצות מסמנות את הדרך.

שני מטיילים ראשונים מגיחים ממולי, עם תרמילי יום, עושים את דרכם למטה אחרי שהיו כבר בפסגה.

ככל שאני מטפסת, השביל נעשה יותר סלעי ויותר תלול והרוח הולכת ומתחזקת. אני הולכת ומתקרבת לשכבת הענן. ההליכה יותר מאומצת עכשיו ואני עוצרת לעיתים קרובות, לאסוף את הנשימה ולנוח לחצי דקה, לפני שאני ממשיכה להתקדם. השביל עדיין מאוד ברור וקל לעקוב אחר הדרך, גם כשטווח הראייה שלי הולך ומצטמצם.

עוד מטייל עם כלב מגיע ממול ואחכ שלושה נוספים. אלו עוצרים לידי, שואלים על התרמיל הגדול (כולם עד כה הם מטיילי יום) ומעודדים אותי לגבי ההמשך. הם מיידעים אותי שאני ממש קרובה לעלייה האחרונה לפסגה (עכשיו הראות כבר די מוגבל) ומזהירים שהרוח למעלה חזקה מאוד.

מכיוון שלמדתי את המסלול שלי עוד מהבית, אני יודעת שהמקטע האחרון של העלייה מהכיוון הזה הוא מאוד מאוד תלול, מאוד סלעי, כולל מעט scrambling ע״ג סלעים משוננים וגם צר וחשוף מאוד! ממש על-פי-תהום. בנוסף – או נכון יותר, בעיקר: הנוף כאן מהמם – עם מספר אגמים כחולים ונופים של הרים וצוקים ומרחבים עשבוניים מסביב.

אבל עד שאני מגיעה למקטע ה- scrambling הראות שלי כבר ממש אפסית – אולי 4-5 מטר, די מטושטשים, לכל כיוון… בעיקר לפנים (למעלה). מימין לי אני די מוגנת ע״י הסלעים הגדולים שמכסים את המדרון שבמעלו אני ״זוחלת״ – אבל משמאלי… אין כלום. כלומר, אני רואה סמיכה של ענן לבן מתחת, חצי מטר משמאל לי – ואני יודעת שמדובר בצוק אנכי וגבוה מאוד. ההרגשה ממש מוזרה כי אני יודעת שאני ממש ״על הקצה״, אני גם מרגישה בחושים שלי את ה״חלל״ שמהצד הזה – אבל אני לא באמת רואה את ה״נפילה״ של האדמה וכמה היא רחוקה ממני שם למטה.

בדיוק בשלב הכי פגיע של הטיפוס מגיעים משבי רוח – בעוצמה קיצונית לגמרי. למזלי הם מגיעים מהתהום שמשמאל ומאיימים לזרוק אותי לימין – כלומר לצד היחסית (וזה מאוד יחסית) מוגן של המדרון. אם היה מדובר ברוח שדוחפת אותי שמאלה אני חושבת שזה היה מסוכן ממש.

אין לי שום הערכה לגבי עוצמת הרוחות, אבל אני יכולה לספר שפעמיים פשוט עצרתי את הטיפוס ונשכבתי על הקרקע כשאני נאחזת בסלעים שלצידי בכל הכוח… והמשכתי רק כאשר המשב מעט (וזה היה רק מעט) נחלש. גם אז השתדלתי להשאר צמודה לסלע שעליו טיפסתי, ואם אפשר – אז ניסיתי לעבור בין הסלעים במקום עליהם.

אני יכולה להגדיר את העלייה הזו במילה אחת: תענוג !!!!

-

פתאום אני מרגישה שהשטח מתאזן מתחת לגוף שלי (הייתי במצב יותר קרוב לשכיבה בשלב זה...). המקטע של ה- scrambling הוא בסה״כ מאוד קצר. אני מזהה מימין, כמה מטרים ממני, בתוך הערפל, את ה crane שמסמן את פסגת Cadair Idris!

במקום לסור אל הנק׳ כדי לצלם את התמונה המסורתית ליד הסמן של הפסגה (ולהנות מהנוף שלגמרי לא קיים עכשיו) – אני נעמדת וממהרת קצת הלאה בהמשך השביל בכיוון מחסה האבן (שאני לא רואה בהתחלה אבל יודעת שהוא שם).

הרוחות למעלה ממשיכות לנשוב והטמפרטורה עכשיו (עם אפקט הרוח) בטוח לא יותר מ- 0 מעלות, אולי אפילו פחות.

אני נכנסת למקלט החרום שבפסגה (מבנה אבן פשוט), קצת אחרי השעה אחת בצהרים, ומופתעת לגלות שהוא עמוס במטיילים.

כולם יושבים עטופים בשכבות חמות, אוכלים ושותים, ומתארגנים לירידה. גם בתוך המבנה קר.

אני מוציאה את הבאפ מהתרמיל וגם את כפפות הפליז אבל מחליטה לא להוסיף עוד שכבות לבוש, למרות שאני רק עם 2 גופיות ארוכות מתחת למעיל הרוח ועם מכנס הליכה ארוך אבל מאוד דקיק. אני יודעת שאתחמם בירידה ואני מהאנשים שמעדיפים לסבול קצת קור ולא להזיע.

אני אוכלת חטיף אנרגיה או שניים, נחה קצת ומשוחחת עם כמה מטיילים ואוספת את עצמי לקראת החלק השני של היום; ואז אני מעמיסה תרמיל ויוצאת בחזרה, לבדי, אל הרוחות והקפור.

-

המסלול שלי ממשיך מזרחה על קו הרכס, בתוך הערפל. הרכס עשבוני ודי רחב ואני יודעת שהשביל במקטע הבא חלש עד לא קיים. מכיוון שהמסלול שלי נשאר גבוה, על רכס פתוח למשך זמן, אני מניחה שהראות תשאר מאוד מוגבלת ומחליטה להעזר שוב ב- GPS.

הפעם אני מוודאת שהמסלול שלי ב- maps.me עובר בדרך שתכננתי לי (ע״פ המתואר בספר). לשם כך, אני מחלקת את הדרך למקטעים די קצרים, ומתחילה בבחירת יעד לפסגה הבאה שלי – Mynydd Moel. השיטה הזו מצריכה ממני להתעסק קצת באפליקציה (כי כל כמה זמן אני מגיעה לנק׳ שבחרתי וצריכה לבחור את היעד הבא), וזה לא תמיד פשוט בתנאים של קור, רוחות ולעיתים גם גשם. אבל זה עובד יותר טוב מבחינתי כי אני עדיין לא מרגישה נוח להסתמך רק על האפליקציה.

-

מקטע הירידה מתגלה כקשה בהרבה מכפי שצפיתי, כנראה גם בגלל שאני כבר מתחילה להיות עייפה.

אחרי הליכה די קצרה לאורך הרכס, בד״כ בלי שביל, ברוחות מקפיאות וערפל כבד מאוד, השביל יורד קצת ואז מטפס ל- Mynydd Moel. אני מסתמכת כמעט לחלוטין על האפליקציה כדי למצוא את הדרך.

משם מתחילה ירידה ארוכה-ארוכה בשיפוע משמעותי רוב הזמן (כ- 800-900מ אבדן גובה ע״פ כ- 7 ק״מ, עם 2-3 עליות קטנות בדרך) ובתנאי שטח ומזג אוויר לא קלים.

הראות המשיכה להיות מאוד מוגבלת לאורך די הרבה זמן והשביל היה חלש מאוד לעיתים קרובות ונעלם לגמרי פה ושם. קצת אחרי שעזבתי את מחסה האבן התחיל טפטוף שנמש לסרוגין בשעות הבאות (גם אם לא היה אף פעם ממש חזק), עד שהגעתי ליעד.

השביל היה חלק מאוד ולעיתים בוצי ומלא בורות והצריך הרבה תשומת לב.

חציתי כמה שדות מרעה מגודרים ע״ג סולמות (stiles) או שערים/פתחים אחרים (לטפס על סולמות כאלו עם תרמיל כבד ושרירים עייפים זה קצת מתיש).

המשכתי לבדוק שוב ושוב את מיקומי באפליקציה והקפדתי להשאר בדיוק על ה״שביל״ (גם כשלא היה כזה על הקרקע) – בעיקר כדי להגיע בדיוק לנק׳ בה אפשר לחצות את הגדר לשדה המרעה הבא.

ברגע של חוסר תשומת לב החלקתי והרגל שלי פגעה בסלע, קצת מעל לפיקת הברך. למזלי המכה לא היתה חזקה אבל האיזור התחיל מיד להתנפח ובימים הבאים טיפחתי סימן אדום-כחול-סגול-שחור ומעליו שריטה קטנה.

פרט לכך הירידה עברה בשלום אבל אני הרגשתי שהאנרגיה שלי הולכת ואוזלת ומאוד רציתי כבר להגיע למטה.

כמובן שבכל מקטע הירידה, ובעצם מאז שעזבתי את מבנה האבן בראש ההר ועד שהגעתי לרחובות העליונים של Dolgellau, לא פגשתי אדם.

בסופו של דבר “נשפכתי”, די מותשת, לשדה ירוק ויפיפה שבו רעו כמה כבשים.

ליד מבנה חווה, ראשון מזה זמן, התיישבתי על ספסל פיקניק למנוחה קצרה – ומאוד נחוצה.

השביל מפה ועד ליעד שלי – העיירה הגדולה Dolgellau, היה כבר הרבה הרבה יותר קל והמרחק שנשאר לי ממש קצר.

אבל דווקא כאן הגיע אחד המקטעים המלהיבים של היום – כשהשביל שלי, מתון מאוד עכשיו, הוביל אותי בין שתי גדרות אבן מכוסות טחב. את השביל קישטו עצים יפים – שענפיהם המסועפים מכוסים גם הם ירוק רענן. זה היה מראה יפיפה!! וגם מצב השביל, שהיה כאן שוב בוצי מאוד, לא פגם לי בהנאה.

רק עוד קצת הליכה, בחלקה לאורך כביש שקט לצד נחל יפה, ואני ב- Dolgellau.

העיירה גדולה ונראית די מעניינת אבל לי לא נותר כוח להסתובב בה.

-

לקראת השעה 17 אני מגיעה, די מותשת יש להודות, ל- Torrent Walk Hotel – שם הזמנתי לי הבוקר חדר צנוע, מעל לפאב.

-

אורך המקטע אותו הלכתי היום – כ- 23ק״מ, עם עלייה של כ- 900מ׳ וירידה דומה.

ביליתי על השביל כ- 8 וחצי שעות (כולל 3-4 הפסקות, בנות כ- 45 דקות בסה״כ).

-

אני די בטוחה שהמקטע הזה לגמרי משגע כשמזג האוויר קצת יותר משתף פעולה, וגם אני נהנתי, לפרקים מאוד נהנתי!, ביום הזה. אבל למרות תחושת ההישג בהגעה לפסגת Cadair Idris, נותרתי די מאוכזבת מהעדר מוחלט של נופים סביב פסגת ההר (אולי גם מפני שהיו לי צפיות כל כך גבוהות).

ליום ההליכה השלישי