השעה היא 6:50 בבוקר, יום רביעי ה- 20 למאי, כשאני חומקת בשקט דרך דלת האכסניה. התרגשות של תחילת מסע לא נתנה לי לישון בלילה, ובבוקר אני חסרת סבלנות, ממהרת לצאת לדרך.

מזג האוויר מושלם, שבשבילי זה אומר בהיר וקריר. אני לובשת חולצה מנדפת קצרה ומעליה שכבה מנדפת נוספת - ארוכה, שאני מתכננת להשיל בהמשך, כשיתחמם. על הצוואר אני עוטה באפ.

אני יושבת על ספסל העץ במרפסת של האכסניה, נועלת את הנעליים. אחרי בוקר של התארגנות מהירה, אני מאיטה פתאום. אני מאוד מודעת לכך שזהו - עוד שנייה, מיד כשאסיים לקשור את השרוך, יסתיימו כל ההכנות. הדבר האמיתי מתחיל. עכשיו!

על המדרגות אני עוצרת לרגע, נושמת עמוק, עוצמת עיניים ומאחלת לעצמי בהצלחה.

ה- SWCP שלי מתחיל ב... הליכה "מינהלתית" של כשלושה קילומטרים - מפתח האכסניה המוצלחת, שממוקמת בחלקת יער שלווה, גבוה מעל לעיירה Minehead, עד לטיילת אשר לחוף הים בתחתית העיירה – שם פסל יפה של ידיים אוחזות במפה מסמן את תחילת המסלול.

זו בשבילי פעם ראשונה שאני הולכת שביל שיש בו מרכיב משמעותי של הליכות שהן מחוץ, מעבר, למסלול עצמו (הליכה "מינהלתית"). הליכה למקום לינה מרוחק, לנקודת הצטיידות, למרכז רפואי… זה משהו שחייבים לשים לב אליו ולקחת בחשבון, אבל את הק”מ הראשונים האלו אני מרשה לעצמי, משום מה, לא להחשיב. וזו הטעות הראשונה שאני עושה היום…

-

יש רק קטע קצר, שטוח לאורך הטיילת של העיירה לפני שהשביל מתחיל לטפס ביער.

בגלל השעה המוקדמת, יש רק מעט אנשים ברחובות Minehead וכשאני עוזבת את העיירה גם המעטים האלו נשארים מאחור.

אני מגיחה מהיער, אחרי קטע שטוח קצר, אל תוך גבעות ירוקות, פרחוניות מאוד, בהן רועות כבשים ופרות. השביל די מרוחק מהים כאן והוא שקט ושליו וקליל ושלי לבד.

אני מתעלמת מנקודת פיצול שפונה ימינה – השילוט מורה 'Alternative Rugged Coastpath', האלטרנטיבה קרובה יותר לים ונחשבת לקשה מהשביל הראשי – וממשיכה במגמת עלייה מתונה.

השביל בשיא הגובה – בנקודה שנקראת Selworthy Beacon – הוא בגובה של 308 מ' מעל פני הים (הגובה ההתחלתי ב- Minehead), ולאחריו מתחילה ירידה. הירידה היא מתונה בהתחלה אבל בשלב מסוים היא הופכת לתלולה מאוד ואני זוכה לאינדיקציה ראשונה לגבי מה שצפוי לי בהמשך. הבריטים, מסתבר, לא אוהבים 'לזגזג' והירידות אצלהם הן, לעיתים קרובות, תלולות ושוברות ברכיים.

במהלך הירידה אני מגיעה לעץ. על העץ עומד אדום-חזה (Robin). יש לנו במשפחה חיבה מיוחדת לציפור הקטנה הזו ובאנגליה אני פוגשת בה לעיתים קרובות – לשמחתי. היצור הקטן והמתוק מפתיע אותי כשבמקום לברוח הוא פותח פה ופוצח בשירה ארוכה, נעימה ומרגשת. אני עומדת, די קרוב, מקשיבה ומצלמת כמה תמונות. כשהוא משתתק אני עוצרת בעצמי כדי לא לפרוץ במחיאות כפיים נלהבות. אני לא חושבת שהזמר המוכשר יהנה מהמחווה.

הנוף בקטע הירידה הוא ממש נפלא – עם הים, שאני הולכת ומתקרבת אליו, כחול ומשגע ופרוס לי מתחת לרגליים.

בתום הקטע התלול, אחרי פיצול (שמאלה – לנקודת תצפית שנקראת Hurlstone Point), ההליכה היא על שביל מרפסת בנוף נהדר כשהעיירות Bossington, Purlock & Purlock Weir מציצות מלמטה, בהמשך השביל.

ב- Bossington, כפרון קטנטן, יש שרותים במגרש החניה. אחרי הכפר השביל חוצה איזור ביצתי מעניין. גזעי עצים מתים, ביחד עם צמחייה נמוכה אפרורית משהו, משווים למקום אופי מסתורי. בשעה שהגאות בשיאה, השטח מוצף ואי אפשר ללכת על החוף. במקרה זה יש לעקוף את המקטע דרך העיירה Purlock.

הגעתי לקטע בשעת שפל ואני הולכת דרך החוף, בקטע הביצתי, ל- Purlock Weir.

ב- 11:30 אני כבר בכפרון הקטן Purlock Weir. קצת מעל 15 ק”מ שביל מאחורי, ובסה”כ ביחד עם ההליכה מהאכסניה הלכתי כבר כ- 18-19 ק”מ. זה היום הראשון שלי על השביל ולא הגעתי לאנגליה בכושר גופני משובח, בלשון המעטה. כך שבקילומטרים האחרונים כבר הרגשתי היטב את הרגליים וגם את המשקל של התרמיל.

Purlock Weir הוא כפרון תירותי ומזמין. יש בו כנסיה, כמה גלריות, נמל ישן וקטנטן ומספר מסעדות ומקומות לינה (מלון, b&b). בסמטאות הקטנות מסתובבים כמה תיירים מבוגרים אבל בסה”כ זה כפרון שקט ומנומנם למדי בשעת לפנות-צהרים שכזו.

אני מתיישבת באחת הגלריות שהיא גם בית קפה / מסעדה. מורידה את התרמיל.

הבוקר שהיה קריר הפך לקריר עוד יותר בעיקר תודות לרוח די חזקה שנשבה רוב הזמן מהרגע שעליתי בשביל אל מעל Minehead. המשכתי ללכת כל הבוקר עם חולצה ארוכה מעל לחולצה הקצרה שלי ועם באפ על הצוואר. בשלושת הימים שקדמו ליציאה שלי לטרק, בהם הסתובבתי בלונדון, הצלחתי לפתח התקררות קלה. הגרון שלי קצת כואב, אני טיפה משתעלת והאף שלי נוזל. השילוב של אלו עם הרוח הוא לא כל כך מוצלח ואני עוד מתכננת ללון באוהל הלילה, איפשהו בהמשך השביל…

אני מזמינה מרק דלעת חם ומצוין ויושבת לנוח.

הספר שלי, כמו גם מקורות מידע אחרים של השביל, מציע להסתפק בהליכה עד ל- Purlock Weir ביום הראשון: “If you want to cover the distance from Minehead to Lynmouth as your first day's walk on the South West Coast Path, you need to be very fit, or risk wearing yourself out and compromising yourself for the rest of your journey”. אני ממש בטוחה שקראתי את המשפט הזה לפני שיצאתי לדרך ואולי גם כשעיינתי שוב במדריך בזמן שעצרתי להפסקה. אבל מילות החוכמה הללו לא חילחלו, ולמרות שהגוף כבר אותת לי בשלב זה שהוא עייף ואפילו קצת כואב – כשסיימתי לאכול ולנוח, מילאתי את הפאוץ' שלי במים ואז העמסתי שוב את התרמיל ויצאתי שוב לדרך…

-

השביל במקטע שאחרי Purlock Weir הוא מיוער ברובו. הוא עולה הרבה ויורד קצת לפעמים. יש לעיתים נופי ים שמציצים בין העצים ושיחים פרחוניים מקשטים את היער פה ושם. אבל המקטע הזה הוא הרבה פחות מלהיב מהדרך שהלכתי בבוקר – שהיתה יפיפיה כמעט כל הזמן. ככל שחולפים הקילומטרים אני מרגישה את הגוף שלי הולך ונחלש. הרוח פחות מורגשת פה ביער אבל האף שלי לא מפסיק לנזול והשעול שהיה קליל בבוקר מתחזק ומתחיל להציק. אני הולכת לאט ועושה כמה הפסקות אבל בסביבות 3 או 4 (לא כל כך עקבתי אחרי הזמן היום) אני כבר מתקשה ממש. אני מבינה שהגיע הזמן לעצור ומתחילה לסרוק את השטח בתקווה למצוא מקום לאוהל.

השביל, שהוא די צר בד”כ, חוצה עכשיו מדרון מיוער ודי תלול. אני הולכת די הרבה זמן, למעלה משעה, ואין אף מקום שאפשר להקים בו אוהל. לבסוףאני מגיחה למקטע שהוא מאוד פתוח – והנופים הם שוב נפלאים עם הים מתחתי מצד ימין. אבל הרוח חוזרת להכות בי בעצמה מבהילה ברגע שהגחתי מהיער. 

עם כל צעד אני מרגישה יותר ויותר עייפה וחלשה וההתקררות שלי הולכת ומתגברת. כל שיעול מלווה עכשיו בכאב חד בריאות. אני עוצרת, חובשת כובע פליס חם שמכסה לי גם את האזניים, מוסיפה מעיל גשם (שאינו מחמם אבל מגן קצת על בית החזה מפני הרוח). את הבאפ אני מושכת על הפה – כדי שהאוויר שאני נושמת יהיה יותר חם. עדיין לא מצאתי פינה שטוחה להקים בה אוהל ולמרות שאני מתה לעצור – אני לא מרשה לעצמי אפילו מנוחה, בגלל הרוח.

אני הולכת על שביל מרפסת צר וחשוף, קרובה למדרון ומתנודדת בכל פעם שמשבי הרוח משנים כיוון או עוצמה. המדרון מכוסה בעשב ירוק ובצד שמאל, קצת מעל לשביל, רועה סוסה עם שני סייחים צעירים, יפים.

קצת הלאה אני מזהה סוף-סוף מדף שטוח נרחב משמאל לשביל. יש שטח גדול לאוהל וסימנים ברורים של מאהל “פעיל” (מעגל אבנים למדורה וחלקה “כבושה” בעשב שעליה עמד לאחרונה אוהל). אני נעצרת לצד המשטח. זה בדיוק מה שחיפשתי – מקום שטוח, על דשא, בנוף נפלא של ים. אבל עכשיו כשאני פה – אני לא כל כך בטוחה… 

הרוח חזקה מאוד ואין שום מחסה קרוב. חוץ מזה שאני די מפחדת להקים את האוהל ברוח שכזו ודי קרוב לצוק גבוה מעל הים – קר מידי מכדי לשבת פה בחוץ, בייחוד עם ההתקררות שלי. נדמה לי שהגעתי לשם בשעה 5 בערך ועם רוח שכזו אני אצטרך לשבת בתוך האוהל הקטו שלי כל אחה”צ והערב. המחשבה הזו לא כל כך קוסמת לי... 

אמנם הלכתי כבר הרבה, אבל אני “רק” כ- 2-3 ק”מ מ- Lynmouth להערכתי. אני מחליטה שזה הרבה יותר חכם בשבילי ללון הלילה בכפר. אמנם כבר מזמן הגעתי לשלב שהגוף מאותת לי לעצור, לפחות למנוחה ארוכה, או אפילו לסיים את היום – אבל אני זקוקה לא פחות למקלחת חמה ומקום מוגן וחמים להעביר בו את הלילה.

את שניים-שלושה הק”מ האחרונים של היום הראשון שלי על ה- SWCP אני עושה די בזחילה…

סוף-סוף, בסביבות 18:30 אני מגיעה ל- Lynmouth. זו עיירה די גדולה שבתיה פרוסים על מדרון. אני כל כך עייפה וכואבת שאני מחליטה לקחת את החדר הפנוי הראשון שאמצא – אין מצב מבחינתי לשוטט עכשיו ולחפש לינה ב- b&b קטן במעלה העיירה.

לאורך הכביש בתחתית העיירה, על החוף, יש כמה בתי מלון שנראים לי יקרים. אבל אני נכנסת לראשון שאני פוגשת. הוא מלא וכך גם המלון הבא.

המקום השלישי שאני מנסה הוא מלון מיושן אבל לא חסר קסם, שנקרא 'The Rising Sun'. יש חדר פנוי ב- 65 פאונד (כולל ארוחת בוקר) וזה מחיר ממש גבוה בשבילי (במיוחד כשציפיתי “לשלם” היום בדיוק 0 פאונד על לינה באוהל בשטח). אבל כשהפקיד מסביר הפנים מספר לי שיש בחדר אמבטיה גדולה אני מבקשת לראות את החדר. אני מובלת במעלה מדרגות צרות וחורקות לחדר נעים עם מיטה גדולה וחדר אמבטיה צמוד עצום מימדים. ברגע שאני רואה את האמבטיה הלבטים נעלמים. אני מניחה מיד את התרמיל – זהו, מצאתי את הפינה החמה שלי להלילה wink

-

סיכום היום:

נק' התחלה: YHA Minehead.

נק' סיום: Lynmouth.

מרחק משוער: כ- 38 ק”מ.

זמן (ברוטו) על השביל: כ- 11:40 שעות.

לינה: The Rising Sun, Lynmouth.

highlight יומי: מפגש עם אדום-חזה חברותי.

סיכום מסלול: עד Purlock Weir הדרך יפיפיה ממש! אח”כ יש קטע פחות מלהיב ביער. הסיום שוב נפלא בשביל מרפסת חשוף מעל לים. ארוך מידי ליום ראשון של הליכה!

----

המשך הבלוג: ליום ההליכה השני