השעה היא 6 בבוקר כשאני מתחילה להתארגן, בשקט, בתוך האוהל שלי בנק' CS1034 על ה- PCT.

ב- 6:30 בערך, כשאני אוכלת את ארוחת הבוקר שלי, הגיחו מהיער הצמד שהגיעו אתמול מאוחר וחנו פה ליד. הם עצרו לשנייה להודות לי על האזהרה אודות פגר הפרה, ויצאו לדרכם.

דרק הגיח מהאוהל שלו קצת אחרי והתחיל להתארגן לקראת הליכה.

ב- 7:05 נפרדתי ממנו ויצאתי לדרך…

אני חונה במרחק של כ- 17.5 מייל (28 ק”מ) מ- Sonora Pass / Hwy 108. נקודת ההצטיידות הראשונה שלי נמצאת כ- 10 מייל מזרחית מהפס על הכביש הזה – ב- Kennedy Meadows Resort.

יש לי מספיק אוכל כדי לבלות עוד לילה בשטח ואני יכולה להרשות לעצמי להגיע לנקודת ההצטיידות גם מחר, אבל המחשבה על ארוחת ערב במסעדה ועוד יותר – על מקלחת ומיטה, גורמות לי לצאת לדרך מוקדם במטרה לנסות להגיע לשם עוד הערב!

אני הולכת בבוקר בקצב מהיר, מקווה להתקדם היטב כל עוד המסלול קל. והוא אכן די קל, ביער, בחלק הראשון של הבוקר.

אחרי זמן לא רב, אני חולפת על פני פגר הפרה – שאכן מונח ממש במרכז איזור הקמפינג וליד הנחל. אני לא שוכחת את הדוב שאורב לי אי שם ביער והולכת תוך שאני נוקשת במקלות ההליכה וצועקת “דוב ענבר פה!” כל כמה דקות…

החל מאמצע היום אתמול ועד עכשיו – כולל בקמפ בלילה, שמעתי קולות פעמוני פרות ואת קולות הגעייה שלהן כמעט כל הזמן. הבוקר אני סוף-סוף פוגשת בכמה עדרים קטנים לצד השביל במקומות בהן היער נפתח לאחו.

אני חולפת על פני מה שמסומן במפה כאגם קטן בשם Golden Lake אבל במקום אין כמעט זכר לאגם, הוא התייבש כנראה כבר מזמן. יש שם אחו ירוק ונעים בלי מים.

קצת הלאה, בתוך אחו רחב ויפה מימין לשביל – אני מזהה אגם שטוח, ירקרק. זהו האגם חסר השם שלצידו שקלתי לחנות אתמול בערב. יש אכן מקומות נוחים לאוהל מסביב (ולא רק כאן, השביל הבוקר שטוח, לא מסולע ודליל בצמחייה - שטח שקל בו למצוא פינות לאוהל) – אבל אין מים זורמים. האגם הזה רחוק מלהיות אידאלי לאיסוף מים או לרחצה, הוא מאוד נמוך ונראה ביצתי משהו.

אחרי הליכה נעימה בתוואי השטח הנוח הזה במשך כמה קילומטרים בודדים, אני משאירה מאחור את שטחי המרעה והשביל מתחיל להשתנות. היער נעשה דליל יותר, יש יותר סלעים על הקרקע – ומסביב מופיעים הרים. אבל די מהר השביל חוזר שוב ליער והנוף שוב נסגר.

אחרי כשעתיים – שעתיים וחצי של הליכה, אני מגיעה לנקודת מים חזקה כשאת השביל חוצה פלג צלול שזורם במרץ, מקפץ בין הסלעים.

אני עוצרת, מורידה את התרמיל ומתיישבת לצד השביל. אני שותה מים ואוכלת Cliff Bar ומרטיבה את הכובע והשיער.

התקדמתי ממש טוב הבוקר – כ- 7 מייל כבר מאחורי – אבל אני יודעת שזה היה החלק הקל של היום. ההמשך צפוי להיות מאתגר הרבה יותר: השביל היום כולל עלייה ארוכה וקשה, וכדי להגיע אל היעד שלי אני גם צריכה ללכת מרחק לא קטן.

ניתוח של נקודות המים לאורך המסלול מראה תדירות גבוהה של מים רוב היום. קטע ארוך מההליכה הוא במעלה ערוץ של נחל והשביל חוצה מספר רב יחסית של פלגים. אני נוקטת באותה גישה בה נקטתי אתמול ונושאת איתי רק מעט מים מסוננים בפאוץ'. ליד נקודות המים אני עוצרת ושותה – מסננת מים עם הפילטר שלי ישר לפה.

אחרי שאני שותה הרבה מים ונחה קצת לצד הפלג הקופצני, אני ממשיכה בשביל. כאן מתחיל קטע הליכה יפיפה! היער הוא דליל ומלא עצים בעלי גזעים מעניינים ויש נופי הרים מסביב – חומים, מסולעים, משוננים.

ירידה תלולה בנוף המרנין הזה מובילה אותי לתחתית הערוץ ושם מתחילה העלייה…

מדובר בכ- 6 מייל וכ- 2300 – 2400 ft עלייה (כ- 9.5 ק”מ / 740 מ').

העלייה נעשית ברובה בתוך יער במעלה קניון עם קירות גבוהים. את הקירות מרגישים בעיקר לקראת הסוף כשהקניון נעשה יותר צר והיער הולך ונעשה דליל.

התלילות משתנה – לפעמים ממש מתון, לפעמים השיפוע מורגש יותר. בסה”כ אף פעם לא ממש תלול אבל העלייה נמשכת ונמשכת ונמשכת…

למרבה המזל יש הרבה צל אבל עדיין חם לי. אני שמחה מאוד לפגוש מידי פעם עוד נחלון חמוד שחוצה את השביל או עובר קרוב לצידו משמאל. יש גם די הרבה נקודות טובות לאוהל, לצד המים (מסומנות, לפחות בחלקן, במפה). אני עוצרת פה ושם –אפילו רק לכמה דקות – שותה ומנשנשת trail mix ומרטיבה את הראש ונחה קצת. ואז קמה וממשיכה “לדחוף” קדימה.

איפשהו במעלה הערוץ אני מתחילה להתעייף. התרמיל מתחיל להכביד. אני מרגישה שהעלייה כבר הייתה צריכה להסתיים מזמן… שולחת מבטים מודאגים קדימה – ולא רואה את הסוף.

ככל שההרים מתקרבים, כלומר ככל שאני מתקרבת אליהם... – הערוץ נעשה צר – אבל אני לא מזהה איזשהו מעבר הרים ואין לי מושג איך אני הולכת לעבור את הרכס שמולי… אני רק יודעת שאני על השביל – כי הוא ממש פה, מתחת לרגליים שלי – ברור כל הזמן.

אז אני ממשיכה הלאה, “מתנחמת” בנופים שממשיכים להיות מרשימים – אם כי גם מאיימים מעט עכשיו. אני מרגישה קטנטנה ופגיעה מאוד פה, באמצע “שומקום”, עם הרים פראיים מאוד שמקיפים אותי כמעט מכל עבר, ואף לא אדם אחד בסביבה. מאז עזבתי את דרק לצד האוהל שלו הבוקר, לא פגשתי אף אחד. זו רק אני פה לבד, אני והשביל שלי.

אני מאוד רגילה לטייל לבד. עשיתי כבר טרקים לבד ואני בטוחה שעוד אעשה. אני יודעת – safety in numbers, יש בזה משהו, אני מודה. אבל אני מוצאת בהליכה לבד בעיקר יתרונות ואוהבת את זה מאוד. בשביל הזה הזה, לראשונה, חסרה לי חברה. גם מבחינת בטחון וגם מבחינת הוואי-שביל שדי חסר לי פה עד כה. ואני מרגישה את זה במקטע ההליכה הזה טוב-טוב.

השביל מוליך אותי על הצלע הימנית (מערבית) של הערוץ, אל מה שנראה כמו קיר בלתי עביר שתוחם את הואדי מלמעלה (מולי). אבל כשאני מגיעה (כבר מעל ליער, על צלע חשופה לגמרי) אני מגלה שביל שמתפתל בתלילות בין האבנים. העלייה כאן בשמש ממש לא קלה לי אבל אני יודעת, מעיון במפה, שאני כבר קרובה מאוד למה שאני חושבת שהוא סיום העלייה.

כשאני מגיחה מבין הסלעים ורואה את השלט של Carson Iceberg Wilderness לצד השביל – הלב שלי צוהל! אני מרגישה שניצחתי. את עצמי, את העלייה, את השביל, את – לא יודעת מה.

השעה היא בערך 14:15. גם פה יש את אותו נוף מדהים שליווה אותי בשעות האחרונות – רק שעכשיו אני רואה אותו מלמעלה.

הלב הצוהל שלי סופג איזושהי חבטה קלה כשהשביל חוזר שוב לטפס… מהר מאוד.

ושוב זהו קטע תלול למדי ובכלל לא קל בין סלעים.

אני מעיינת במפה ונוזפת בעצמי על חוסר תשומת הלב. כן – אחרי השיא הראשון יש קטע שטוח קצרצר ואז ישנה עוד עלייה. אבל היא לא ארוכה.

מצד שמאל, למטה, מופיע אגם ירוק, גדול ויפה מאוד. הוא נקרא Wolf Creek Lake והוא נקודת המים האחרונה שלי להיום. האגם נמצא לא הרחק מהשביל אבל מדובר בירידה קצת תלולה אליו (שאותה צריך אח”כ לעלות בחזרה) לכן הוא לא אידאלי לאיסוף מים (אלא אם כן נשארים גם ללון לצידו, או אז זה שווה את ה”תיזוז” לדעתי). בד”כ במקטע האחרון, בין האגם לכביש, יש עוד נחל או שניים – אבל השנה הם יבשים. יש לי מספיק מים בפאוץ' כדי להשלים את ההליכה ל- Hwy 108 ואני מוותרת על ירידה לאגם וממשיכה לעלות בשביל הלאה.

השביל מתמתן מאוד עכשיו. זהו – סוף-סוף הרווחתי באמת את שיא הגובה – כ- 3200 מ' מעל פני הים.

אני עולה ויורדת עכשיו לסרוגין במתינות בשביל פתוח מאוד שמתפתל בשטח צחיח. הקרקע שמתחת לרגליים שלי היא אדומה-חומה וכל ההרים שמסביב צבועים אף הם בצבע הזה. פה ושם יש שיחי מדבר, חלקם נושאים פרחים וביחד עם השמים הכחולים המדהימים של הסיירה, עם ענני הנוצה הלבנים שלהם, ועצים ירוקים-כההים שמנקדים את הרקע – הנוף הוא ממש עוצר נשימה!

עדיין חשוף, עדיין שימשי וחם ואני צועדת לבד כבר למעלה מ- 8 שעות, אבל הקושי נשכח ברגע שסיימתי לטפס ונבלעתי אל תוך הנוף המרתק הזה. אני כבר לא מרגישה קטנה או פגיעה – אני משתלבת פה יופי! אז זה לא כזה מפתיע, שדווקא עכשיו, וממש לפני שאני מתחילה לרדת, אל הצד השני של הרכס החום-אדום, לכיוון ה- Hwy – אני מזהה בהמשך השביל מטיילת עם תרמיל גדול שצועדת במרץ לפני. שוב מרפי שולח לי “סיוע” בדיוק כשאני הכי פחות זקוקה לו :)

השגתי את קימברלי כעבר כמה דקות כשהיא התעכבה בראש המעבר שסימן את תחילת הירידה לכיוון Sonora Pass / Hwy 108. עמדנו שם למעלה, מתפעלות מהנוף הפתוח לשני הכיוונים. אחרי כמה דקות התחלנו לרדת ביחד אל הצד השני.

היא אישה בת 50 פלוס שמתאמנת באדיקות מעוררת הערכה לקראת מסלול שהיא מתכננת עם עוד 7 חברות, כולן נשים, בסתיו במיין. בשבועות האחרונים, היא מספרת לי, היא אורזת תרמיל כבד בסופי השבוע ומטפסת על ההרים “בסביבה”. הבוקר היא טיפסה לכאן ממגרש החנייה (שם מחכה לה הרכב), המשיכה עד ל- Wolf Creek Lake ועכשיו היא חוזרת למטה.

היא אישה דברנית עם קול קצת מענפף אבל היא מאוד לבבית ומעניינת. הלכתי בקצב מהיר כי ממש רציתי להגיע כבר למטה אבל עצרתי פה ושם כדי לצלם ובכל נקודה שבה היה צל על המסלול (ואין הרבה כאלו) נעצרתי לדקה או שתיים בצל כדי להתקרר קצת וללגום מעט מים. וכך כל פעם כשפתחתי עליה פער קטן היא סגרה אותו כשעצרתי.

באחד מפיתולי השביל פגשנו בחור צעיר, אולי יותר מדויק להגיד: כמעט דרכנו על בחור צעיר… הוא ישב/שכב ממש לצד השביל, שהוא צר לעיתים קרובות בקטע הזה, מסתתר מהשמש מתחת לשיח (כאמור, אין כמעט צל). הבחנתי בו רק ברגע האחרון, כשעמדתי ממש לצידו, כלומר כמעט עליו. זה היה קצת מבהיל אבל הוא אמר שהוא בסדר גמור, רק נח… ביחד עם קימברלי אלו שני האנשים היחידים שפגשתי היום.

כמו שהעליה התארכה והתארכה, גם הירידה (קצת יותר מ- 3 מייל) אל הכביש, שאותו רואים כבר מלמעלה, הרגישה אינסופית כמעט. השמש לא הקלה כמו גם העובדה שפאוץ' המים שלי הלך והתרוקן ואני התחלתי להרגיש צמאה אבל לא הרשתי לעצמי יותר מכמה לגימות כל כמה דקות.

אבל הנוף המשיך להיות נפלא ומעניין כל הזמן ובחברתה של קימברלי צלחתי גם את הקטע הזה – ואפילו בהנאה רבה.

בסביבות השעה 16:30, כ- 9.5 שעות אחרי שעזבתי את נקודת הקמפינג שלי אי שם ב”עמק הפרות”, מצאתי את עצמי בתחתית המדרון, לצד מגרש החנייה.

Sonora Pass!

להגיע לפה – לנקודת ה- Resupply הראשונה שלי, זה לא סתם סיום של עוד יום בשבילי – זו נקודת ציון של ממש! זו גם קצת “הוכחה” לכך שהתוכנית שלי עובדת, שאני מסוגלת להתמודד עם כל מה שמזמן לי השביל, למרות אי אלו קשיים ובייחוד חוסר שינה. זה עדיין לא בדיוק אמצע המקטע שאני מתכננת ללכת על ה- PCT אבל זה במידה רבה אמצע הדרך מבחינתי.

למרות זאת, אני לא עוצרת לחגוג פה ב- Pass. אין כאן מים, חם לי ואני מטונפת. אני מאוד רוצה להגיע כבר ל- Kennedy Meadows Resort. בנוסף לכך, אני לא מצליחה למצוא פה קליטה סלולרית, אז אני אפילו לא יודעת אם תהיה לי מיטה פנויה הלילה...

אני נפרדת בחופזה מקימברלי (שנוסעת מזרחה, הביתה) ופונה לעמוד לצד הכביש, בכניסה למגרש החנייה.

עוברות כמה מכוניות ולא יותר מעשר דקות לפני שעוצרים לי!

אישה אמריקאית ובן זוגה, ממוצא מקסיקני, בשנות ה- 30. הם גרים באיזור סיאטל ובאו לכאן לעשות road trip קצר בקליפורניה. הם היו בדרך ליוסמיטי דרך טיוגה פס, אבל הכביש שם נסגר בגלל שריפת יער אז הם הופנו לפה.

זה תמיד קצת מביך, להכנס למכונית זרה – במיוחד עם תרמיל גדול ומקלות הליכה כשאת כל כך מלוכלת… אני עונה על כל השאלות ה”רגילות”, מספרת קצת על עצמי ועל המסלול שלי… ושואלת כמה שאלות “בחזרה”.

עשרת המיילים עד לפיצול הכביש (משולט) שמוביל ל- Kennedy Meadows Resort מתארכים מאוד, כי הכביש מפותל נורא ותלול לפעמים ודי צר – אבל זו דרך ממש מהממת!!! יש צוקים אדירים מסביב וקניונים עמוקים בהם זורם נהר ונקודות תצפית רבות.

לבסוף אנחנו מגיעים, אני מודה להם מעומק לב ונפרדת.

ה- Resort ממוקם כמייל מדרום לכביש במורד ערוץ של נהר. הדרך – מתחילה סלולה והופכת לכביש עפר – היא בירידה קלה, לצד הנהר ובתוך יער. יש שניים-שלושה אתרי קמפינג מסודרים לצד המים.

הלכתי כבר כ- 28 ק”מ היום – ובדרך לא קלה, חם לי ואני עייפה. קיוויתי לתפוס טרמפ קצר גם פה – אל ה- resort, אבל מכונית או שתיים שחולפות על פני הן מלאות. אני גוררת את עצמי בדרך המאובקת – “רק עוד מייל נוסף, ענבר, זה ממש קצת!” – ולבסוף מגיעה למגרש חנייה רחב, בחלקת יער בה מפוזרות בקתות עץ כהות.

ברוכים הבאים ל- Kennedy Meadows Resort!

המקום נראה ומרגיש כלקוח ממערבון – מאוד rustic אבל במידה הכי טובה. הוא נעים, לבבי ומסביר פנים. יש פה הרגשה של נופש ואני מתאהבת בו מיד! מרגישה שהגעתי לחוף-מבטחים.

אני נכנסת למשרד הקבלה שנראה קצת כמו סלון ביתי קטן, בבית מהמערב הפרוע כמובן – כולו עטוף עץ עם ספות מזמינות בריפוד “כפרי” מסביב וקישוטים של לודג' ציידים ודייג.

שני בחורים צעירים שיושבים לצד ה- “front desk” לבושים ב”מדי” בוקרים מלאים – ג'ינס וחגורת עור חומה עם אבזם בולט וחולצה משובצת ומגפי בוקרים וכמובן – כובע בוקרים על הראש.

אני עומדת, קצת המומה, במרכז החדר. יש זוג לפני בקבלה אבל האישה שמטפלת בהם, מעט מבוגרת בעלת פנים נעימות מאוד, מרימה את העיניים ומבחינה בי. היא פונה אלי בחיוך מסביר פנים ושואלת: “are you a PCT hiker?”

אני מרגישה את הלב שלי נמס ונתקפת בצמרמורת… כן, זה בטח התרמיל הגדול, המכנס המאובק, העור השרוף, כובע המצחייה וארשת הפנים התשושה/נואשת – לא אכפת לי!

אני PCT hiker – ומסתבר שאני גם נראת כזו – והייתי זקוקה לאישה הנפלאה הזו כדי להבין את זה laugh

היא מזמינה אותי להוריד את התרמיל ולהתיישב על הספה – “it will take a few minutes” – אני מניחה את התרמיל והמקלות בצד אבל ממשיכה לעמוד באמצע החדר. אין מצב שאני מניחה את הגוף המלוכלך שלי על הריפוד הורוד היפה הזה...

כשהיא מתפנה אלי יש לה עוד חדשות טובות בשבילי: יש מיטה פנויה ב- “hiker's room” ול- PCT hikers זה עולה רק 35 $ כולל כביסה ומקלחת!!! שמעתם??? כ ב י ס ה ו מ ק ל ח ת !

היום המצוין שלי הופך ברגע לנפלא. כן, הגעתי ל – safe haven וזה אפילו יותר כיף כי אני מרגישה שהרווחתי את זה – ובגדול.

היום הזה – היה הכי ארוך והכי קשה – אבל גם הכי יפה לטעמי עד כה! ובסה”כ הרגשתי די חזקה רוב הזמן – כנראה שאני כבר, במידה רבה, “trail broken”.

ועכשיו אני מרגישה מאוד מוכנה להתמסר ל- 24 שעות של – מנוחה…

ליום השישי שלי על ה- PCT