בוקר יום שבת. אני שוב מתעוררת למזג אוויר נפלא.
מכאן, העיר Altdorf - לעיירה Engelberg - העיירה המשמעותית הבאה על ה- Via Alpina #1 - השביל ״שלי״, יש 29 ק״מ עם הפרשי גבהים של 1900 מ׳ עלייה ו- 1360 מ׳ ירידה...
כל אופציות החלוקה האפשריות נפסלו על ידי, מכיוון שהלינה המוצעת היתה משותפת (בדורמיטורי) - ואני נמנעת מאלו כרגע, בגלל ״הוירוס״. לשביל יצאתי ללא אוהל, כך שאני תלויה במקומות הלינה לאורכו.
וללכת את המרחק הנ״ל, עם הפרשי הגבההים האלו, ביום אחד... מרגיש לי יותר מידי!

מלכתחילה לא תכננתי ללכת את כל השביל, ומראש החלטתי לקצר פה ושם. אני מחליטה, עוד בשלב התכנון - מהבית, לדלג על המקטע הראשון של ההליכה - דרך רחובות אלטדורף לפרבריה, באמצעות אוטובוס; ועל המקטע השני - עלייה ארוכה ותלולה של כ- 1100 מ׳ - ל- Brüsti באמצעות רכבל (בעצם - שניים).

וכך, בערך ב 8:10 בבוקר, אני מתחילה את יום ההליכה השלישי שלי על ה- Via Alpina - כשאני כבר אי שם גבוה בהרים...

הרכבל ״מניח״ אותי ליד Brüsti בנוף מטמטם!
מכל כיוון נשקפות אלי עוד ועוד פסגות, עוד ועוד רכסים, בשכבות בלתי נגמרות הרחק אל האופק.

אני מזהה מיד את סימון השביל שלי ואת השילוט שמכוון את ההולכים לעבר מעבר ההרים ה״אמיתי״ הראשון שלי - Surenenpass. שום כביש לא מתפתל במעלה ההרים, בכיוון המעבר. יש רק שביל הליכה תלול - השביל שלי - שמגיע אליו משני הכיוונים.

מקטע ההליכה הראשון, שחלקו ביער - מוביל מתחנת הרכבל העליונה לחווה בודדה שנקראת Alp Grat.
אני עוצרת פה להחליף את הבגדים העליונים (מכיוון שהתלבשתי יחסית חם לעלייה ברכבל), למרוח קרם הגנה וגם ללגום ice-tea, אם כבר עצרתי (אני סוחבת מעט מאוד מים, כדי למעט במשקל).
אחרי כ 20 דקות, אני ממשיכה לטפס בשביל - שהוא פתוח מכאן והלאה. את העצים השארתי הרחק מאחור, למטה.

אני יודעת שמילות ההתפעלות שלי חוזרות על עצמן אבל - זה ממש בלתי נמנע!
השביל המצוין שלי מוקף עשב ופרחים. השמים כחולים-צלולים. ומסביבי 360 מעלות של פנורמה פתוחה ויפה במידה שאין לתאר בכלל.
הרחק למטה - מימין (בערך לצפון) - מציץ לו Lake Lucerne.
קדימה - לפני (מערבה), הרים ״מקורחנים״. ובכל הכיוונים האחרים בערך - צוקים מרשימים ומדרונות מיוערים או עשבוניים.
הרכס - שבו מעבר ההרים ״שלי״ - ניתן לזיהוי במשך כל המקטע, כמעט - ומעברו השני, ״ממתינות״ לי עוד ועוד פסגות מושלגות - ובניהן גם הטיטליס.

אני צועדת לי בהתלהבות גואה, מסובבת את המבט לכל הכיוונים כל הזמן, בולעת את הנופים וכמעט לא מרגישה את העלייה.
עד שאני מגיעה לתחתית מדרון שאני מזהה בפרופיל הגבהים כבסיסו של false summit. שם השיפוע נעשה תלול בכיוון מעלה - ואחכ תלול בכיוון השני... למטה.
אחרי שצלחתי את המכשול הזה - ואף חציתי שלוגית רטובה (לשמחתי במקטע לא תלול) - עכשיו אני נמצאת ממש מתחת ל- Surenenpass והעלייה הסופית מתחילה!
אני צריכה להרוויח מחדש את הגובה שהפסדתי בירידה מהפסגה הקטנה שבדרך - ואז להוסיף אליו עוד כ- 250 - 300 מ׳ אחרונים של עליה בשיפוע חד בשביל הליכה צר.
דווקא בקטע התלול והמעט מתפורר הזה - מגיחים בשביל ממול כמה רוכבי אופני הרים אמיצים, ואני ״בורחת״ הצידה - כדי לתת להם מעבר.
אני עוצרת לסנן מים ולשתות ממפל יפה שנשפך מלמעה ופוגש פה את השביל, ואחרי לא מעט מאמץ - מגיעה סוף-סוף למעלה - לגובה 2291 מ׳ - ל- Surenenpass!

למעלה יושבת אישה שוויצרית שפגשתי כבר ביום הראשון של ההליכה. היא לנה הלילה ב- Brüsti וצעדה לפני כל הבוקר.
אני מסירה את התרמיל ואנחנו נהנות פה משיחה ארוכה. אני לומדת שהיא דיילת של Swiss ואפילו ביקרה, לחניית ביניים, בתל אביב לפני כשבוע - כ- 12 שעות שהיא וחברי הצוות שלה ״בילו״ כשהם מבודדים במלון בתל אביב, שמשקיף על חוף הים - מבלי שהם יכולים לצאת ולבקר בעיר...
היא התחילה לצעוד מ- Sargans (נק׳ ההתחלה של השביל) ומסיימת הליכה ביום שני, במרניגן - כי זה הזמן שעומד לרשותה. היא מתוודה בפני שלא הלכה בעבר שביל ארוך במדינתה ולמעשה זו הקורונה שעודדה אותה לצאת לשביל הזה... ״יש לי מזל שאני גרה במדינה כל-כך יפה״ היא אומרת, ואני ממהרת להסכים...
נחמד לפגוש like-minded spirit על השביל.

אחרי דקות ארוכות, היא קמה ומעמיסה שוב את התרמיל. אנחנו נפרדות והיא מתחילה בירידה הארוכה.
מעבר ההרים נשאר שלי.
אני מתיישבת למנוחה, לבדי, אוכלת עגבניה וגזר, שותה ומשקיפה על הנוף.
אני מזהה כמה וכמה מטיילים שבאים מהכיוון הנגדי לי - עושים את דרכם במעלה המדרון לכיוון ה- pass, חלקם סוחבים אופניים, אחרים נושאים תרמילים קטנים.

אני מנחשת שביליתי שם למעלה לבדי כ- 15 או 20 דקות, לא באמת עקבתי אחרי הזמן, ואז העמסתי תרמיל והמשכתי בהליכה.

השיפוע - עכשיו בירידה, משמעותי. אבל השביל נוח ואני לא מתקשה.
יש טפטוף נעים של מטיילים מהכיוון השני, שחולפים בברכת שלום בגרמנית-שוויצרית שלהם. אני מברכת לפעמים 'hello' או 'good morning' או סתם 'morgen' ולפעמים בא לי להגיד 'שלום' אז אני אומרת 'שלום!'.
בהשוואה ליומיים הקודמים, שבהם השבילים היו ריקים כמעט לחלוטין - מורגש שסופ״ש עכשיו. מזג האוויר מושלם והשוויצרים מטיילים בשבילים שלהם - לפני בוא החורף.

כשעה אחרי שעזבתי את מעבר ההרים, אני מגיעה לחווה שנקראת Blackenalp. החווה נמצאת במיקום שליו ומשגע לצד cirque הררי מרשים (״אמפי תאטרון״ טבעי).
בשטחי המרעה שמקיפים את החווה רועות פרות. רעש הפעמונים שלהן ממלא כאן את האוויר במנגינה חזקה שמשתלבת בצורה נפלאה עם הנוף ועם ניצנוץ השמש בשמים.
בחווה הזו ניתן ללון (בתנאי dormitory) ובחצר פועלת מסעדה. אילולא פסלתי על הסף לינה משותפת, בגלל ״הוירוס״ - הייתי יותר משמחה לוותר על הדילוג ברכבל בבוקר ולשבור את ההליכה במקטע הנפלא הזה ע״י לינה בחווה. זו נקודה ממש קסומה!

אבל אני חולפת על פני מבני החווה וגם על פני כנסייה לבנה קטנטנה שעומדת לצד השביל - שהוא דרך ג׳יפים פה, מעט הלאה ממנה.
עוד מקטע שביל תלול מוביל אותי ע״פ גשר מעבר לנחל - ליד מפל עוצמתי ומרשים, ואז לצד קניון סבוך צמחייה, בשיפוע שמתמתן - שוב בדרך ג׳יפים רחבה.
אני מגיעה ל- Stäfeli. גם כאן יש אופציה כלשהי של לינה, בבקתה בשם - Berggasthaus Stäfeli - וגם מסעדה במרפסת של הבקתה שמשקיפה לנוף היפה שכולל כמה מפלים דקיקים וגבוהים מאוד שנשפכים מהרכס שממול.
הפעם אני מחליטה לעצור למנוחה. אני מסירה את התרמיל ומתיישבת מתחת לשימשיה ומזמינה מרק; חולצת נעליים וכותבת ביומן שלי...

במקטע שבין המפל המרשים לכאן - יש כבר ממש הרבה מטיילים, כולל משפחות. ולצד המסעדה חונים רכבים פרטיים שהגיעו לכאן בדרך העפר.
הייתי פחות או יותר מוכנה לעליה בכמות האנשים על השביל, בגלל סוף השבוע כמו גם הקירבה לאנגלברג התיירותית. אבל הכמויות בפועל קצת הפתיעו אותי.

אחרי כ 45 דקות של מנוחה אני יוצאת שוב לדרך. המקטע האחרון קליל.
מהר מאוד אני עושה את ה״סוויטץ׳״ בראש: משביל הררי, פראי ומלהיב - להליכה נינוחה בשבילים רחבים בד״כ, לרוב סלולים או ״דחוסים״ , בסביבה כפרית-פסטורלית.
הנוף מוסיף להיות נפלא ולהפתעתי אני מוצאת שאני משתלבת פה יופי. למען האמת אני מוצאת את השינוי נעים ומרענן.
אני נהנת להתבונן באנשים (ככל הנראה שוויצרים ברובם) - יחידים, זוגות ומשפחות - שמטיילים ברגל ובאופניים, עושים פיקניק לצד נחל או יושבים תחת שימשיה בבית קפה זה או אחר. בשמים מופיעים לא מעט מצנחי רחיפה, כשאני מתקרבת לאיזור עם רכבלים. האווירה היא אווירת חופש מפנקת. כולם מברכים זה את זה לשלום, השבילים אמנם סלולים או בנויים מחצץ - אבל הם נקיים ומוקפים בירוק... האידיליה, למרות ריבוי האנשים - היא ממש מעוררת קנאה! ואני פשוט מתמסרת אליה.

ככל שאני מתקרבת ל- Engelberg יש יותר ויותר בתים מטופחים, שהמרווחים בינהם הולכים וקטנים - אם כי, פה ושם - גם ממש בסמוך לעיירה עצמה, יש עדיין כמה חוות פעילות. השבילים המרוצפים הופכים לכבישים קטנים ואני מוצאת את עצמי צועדת על מדרכות ולבסוף אני עוקפת מנזר גדול ויפיפה ומוצאת את עצמי ממש במרכז העליז והססגוני של העיירה.

וואו - איזה יום נפלא עבר עלי! כל החששות אודות ה״עירוניות״ שצפויה לי עם ההגעה לאנגלברג נמוגו בקילומטרים האחרונים, בדרך לכאן. בקושי הפריע לי המדרך הקשה, אע״פ ששוב הלכתי על אספלט לא מעט בחלק האחרון של היום. החבישה של הזרת והבוהן - שצימחו יבלות אחרי הירידה האינסופית של אתמול - עושה את העבודה. מזג האוויר היה שוב מושלם ועל כל זה מנצח הטבע הבלתי נתפס שבו בורכה המדינה היפיפיה הזו.
מרגישה שזכיתי!


סיכום יומי (ע״פ מדידה ב- OutdoorActive):
מ- Altdorf ל- Engelberg דרך Surenenpass,עם דילוג באוטובוס ורכבל מ- Altdorf ל- Brüsti.

21.8 ק״מ
+ 767 מ׳
- 1,297 מ׳
5:01 שעות נטו (זה שוב משמעותית פחות מהתחזיות במדריך ובאפליקציה!)
6:55 שעות ברוטו