מזג אוויר מושלם קידם את פני בבוקר יום שני (שהיה גם היום השני להליכה עבורי).
יצאתי לדרך ב- 8, אחרי ארוחת בוקר טובה בהוסטל המוצלח ב- Mondsee.
התלבטתי לגבי תכנית ההליכה ליום הזה.
המקטע הראשון אותו בחרתי ללכת, מ- Mondsee ל- Sankt Gilgen, הרגיש לי קצר מידי. הליכה משם לעיירה הבאה בתכנית המסלול הכללית שלי - Wolfgang im Salzkammergut, נראתה לי מעט מאתגרת.
החלטתי לא להחליט ויצאתי לדרך כשאני מרוכזת במקטע הראשון.
התגלגלתי לי בשמחה ברחובות Mondsee החמודה, למטה לכיוון האגם והלאה לפרברי העיר הקטנה, לצד האגם, לאורך שביל האופניים.
אני שוב מבחינה בתופעה, שהפכה לדי קבועה בהמשך: רוב השטח הצמוד לשפת האגם הוא בבעלות פרטית או של מועדון כזה או אחר. כך שאני צועדת ממש בסמוך לאגם אבל אי אפשר לרדת למים וגם הנופים די מוגבלים.
עדיין, ההליכה ברחובות המטופחים נעימה ואני נהנת להתבונן בבתים היפים.
כעבור כחצי שעה, השביל פונה ימינה, מתרחק מהאגם ומהעיירה.
הסביבה חקלאית עכשיו. הבתים המעטים עטופים במרחבי עשב ירוק ורענן. ברקע - צוקים מרשימים לכיוונם מובילה אותי הדרך.
הצוקים היפיפיים הללו, אשר משכו את תשומת ליבי כבר במקטע של אתמול, נקראים Drachenwand - ״dragon wall״ (עשויים אבן-גיר - linestone; אנכיים כמעט).
צעדתי בנוף המטריף הזה, בשלווה תהומית (אני לבד בדרך) עד לכפר הקטן Sankt Lorenz.
מקטע קליל, בן כ- 6 ק״מ כמעט שטוחים, שלא מסמן כלל וכלל את הבאות...
בקצה הכפר, עזבתי את דרך האופניים ופניתי לשביל הליכה שנכנס מיד ליער.
נראה כי הכפר הקטן Sankt Lorenz משמש כנקודת גישה מרכזית אל ה- ״dragon wall״, והוא ספציפית פופולרי בקרב מטפסי סלעים/צוקים. בתחילת השביל עקפתי קבוצה קטנה בת 4 מטיילים שהיו מצוידים בציוד טיפוס ומעט אחר כך, 3 בחורים צעירים, מצוידים אף הם בקסדות ורתמות טיפוס - באו ממול, במורד השביל.
כן, השביל מתחיל לטפס, מיד כשנכנסים ליער.
יש מספר פיצולי שביל - הצמתים משולטות היטב - כך שעקבתי באדיקות אחרי המסלול שלי.
מהר מאוד השארתי את המטפסים מאחור ונותרתי שוב לבד.
השיפוע, שהיה מורגש מההתחלה, הלך והתחדד.
בשעה-וחצי~ הבאות (שהרגישו לי הרבה! יותר) מצאתי עצמי נאבקת בשביל שהיה מאתגר בהרבה מאשר ציפיתי.
השיפוע היה חד כמעט בכל צעד, ללא הפוגה של ממש. לפחות פעמיים או שלוש - נעזרתי בידיים כדי להתקדם.
השביל הוא שביל יער ״טיפוסי״ - מלא מכשולים בצורת שורשי עצים, ענפים וגם סלעים. מדי פעם מדרגות הסלע היו גבוהות עבורי (לפעמים מעל גובה הברך; זה שביל לבעלי רגליים ארוכות ;-) כך שהמאמץ שלי היה רב.
בשל הגשמים שירדו אתמול, השביל היה גם רטוב וחלקלק; אף כי הוא שביל די טוב, יחסית (!) לאופי המדרון, וקל מאוד למעקב (את הפיצולים השארתי הרחק למטה).
מידי פעם הופיעו מבין העצים נופי האגם אבל לרוב לא היה כל נוף וממילא הייתי מרוכזת כל כולי בהליכה, זה שביל שמצריך הרבה ריכוז.
טיפסתי לאט ובסבלנות. עצרתי כל הזמן להסדיר נשימה ולא הסרתי את העיניים מהקרקע (קל מאוד למעוד בשביל שכזה, במיוחד כשהוא רטוב).
לקראת סוף העלייה, בסביבות 10:15, עצרתי להפסקה. הסרתי את התרמיל והתיישבתי על גזע עץ שוכב. אכלתי פרוסת לחם עם דבש וצברתי כוחות למאמץ האחרון של העלייה.
ישבתי לי שם עטופה בעצים, עם הרגליים ״תלויות״ בכיוון השיפוע. הרהרתי בשינוי התהומי שהציבה לי הדרך, במעבר המיידי בין ההליכה לצד שביל האופניים, השטוח כמעט, בנופים הפתוחים - לבין הטיפוס החד במדרון המיוער. במקטע הנמוך הרגשתי שאני ״מרחפת״, הראש פונה כל הזמן לכל הכיוונים, המחשבות נודדות, החושים בעיקר מכוונים לנופים. ופה, ביער - כולי מרוכזת בקרקע ומאוד-מאוד חדה. החושים יותר ״הישרדותיים״.
אבל דבר אחד, בולט מאוד, משותף לשני המקטעים: השלווה העצומה שעוטפת אותי. החופש המוחלט שאני חווה. השמחה שמציפה לי את הלב וזורמת בי עד הנימים הכי קטנים.
כמה דקות אחרי שקמתי וחזרתי לטפס ביער הגעתי סוף סוף למעבר הרים צר ומשולט בשבילים לכמה כיוונים (גובה כ: 1000מ׳; ישנה פסגה קטנה עם צלב מרחק קצרצר בעלייה שניתן לטפס אליה, אולי יש נוף, לא בדקתי).
זה לא מעבר הרים אלפיני ״קלאסי״ עם נופים לשני הכיוונים ואין לו שם (שידוע לי...); הוא מוקף עצים וללא שום נוף. אבל עבורי זה הרגיש לגמרי כמו שיא.
אני מתקדמת בכיוון שלי - שביל 14 ל- Sankt Gilgen.
קצת הלאה ממעבר ההרים, אני חוברת לדרך ג׳יפים מאוד נוחה בירידה מתונה.
המקטע הזה הצטיין בנופים נפלאים, במיוחד הרחק למטה ל Mondsee היפיפה - בקצה שלא ראיתי עד כה. אני מרגישה שהרווחתי ביושר את הנופים הללו ;~)
דרך הג׳יפים הגיע לסיומה בפתאומיות כעבור זמן לא רב.
פניתי עם השביל שלי שמאלה בחדות, במורד מדרון מיוער ללא כל נוף.
השביל צר וחמוד מאוד, שוב חלקלק ומלא במכשולים, הרבה פחות תלול מאשר בעלייה אבל השיפוע בהחלט מורגש.
לבסוף הגחתי מהיער לאחו מקסים, חלפתי על פני מבני חווה לצידם רעו פרות וחברתי לכביש סלול צר איתו המשכתי למטה (עדייו משולט מס׳ 14).
אחרי מקטע לא ארוך לצד הכביש, בחרתי לעזוב את שביל מס׳ 14 (שממשיך לצד הכביש) - לטובת שביל הליכה מס׳ 17. זהו שוב שביל יער מלא מכשולים בדמות שורשי עצים וענפים שוכבים, אבל השיפוע פה כבר לגמרי נוח. שביל 17 מצטיין בכמה סלעים עצומים, בהירים, ש״מונחים״ ביער, גדולים, יפים ומעניינים (ישנה מערה חצי פתוחה שאפשר לסור לבחון אותה, רק כמה מטרים מהשביל).
כל מקטע הירידה, בשני השבילים, רענן, מלא טחב ושרכים - מהנה מאוד.
קצת אחרי 11:30 כבר מצאתי את עצמי בשיפולים העליונים של Sankt Gilgen.
העיירה, היושבת לשפת Wolfgangsee , בקצה הצפון-מערבי של האגם, יפיפיפה ממש.
הרחובות ציוריים, מלאי פרחים, הבתים מלאי חן. ישנם לא מעט בתי קפה מזמינים ומסעדות, מלונות וחנויות חמודות.
כצפוי היו גם לא מעט תיירים... (בכל המקטע - בעלייה ובירידה - מאז עזבתי את Mondsee לא ראיתי אף אדם על השביל, פרט לכמה מטפסי צוקים ליד הכפר Sankt Lorenz)
אפשר בקלות לשוטט בין המבנים היפים במעלה ובמורד העיירה שעה ואף יותר (זו עיירה שנראית לי מוצלחת מאוד גם ללינה).
אבל אני כיוונתי למרכז, בחרתי לי בית קפה והתיישבתי לי בחוץ, בצל (מוצלח - קפה טוב ושטרודל תפוחים מצוין; נעים מאוד לשבת בחוץ ולהשקיף על הרחובות היפיפיים).
הגיע הזמן לתכנן את המשך היום שלי.
עדיין מוקדם מידי לעצור. אמנם היה לי בוקר לגמרי לא קל אבל ידעתי שהפסקה ״טובה״ תאושש אותי.
מזג האוויר מושלם והיום שלי היה כל כך מוצלח עד כה - רציתי להמשיך ללכת!
בדקתי את המרחק ל- Sankt Wolfgang im Salzkammergut - (כ- 9 ק״מ) ואת פרופיל הדרך (עלייה אחת משמעותית, כ 300מ׳ הפרש גובה, וירידה דומה; אבל הדרך מסומנת כולה כבעלת תוואי קל) - לגמרי במסגרת היכולות שלי !
הזמנתי לי לינה בעיירה Sankt Wolfgang והתפניתי למנוחה.
אחרי שעזבתי את הקפה החמוד ב- Sankt Gilgen התגלגלתי לי ברחובות העיירה המטופחים להפליא עד שיצאתי ממנה, תחילה לצד כביש ובמהרה - בשביל מקסים שחבק את שפת המים.
די הרבה מטיילים נוספים חלקו איתי את הדרך הקלילה.
השביל הנוח הסתיים לא רחוק ממעגן שייט (מסביר את ריבוי המטיילים במקטע הזה, רבים הגיעו בשיט והלכו רק את המקטע הקצר בין העיירה למעגן).
המשכתי משם בשביל שהתרחק מהמים כשהוא מטפס ביער.
הדרך (/שביל עפר) רחבה ונוחה, רובה מוצלת וללא נוף. השיפוע מורגש, בוודאי עבורי אחרי שכבר אימצתי את השרירים והשלד היטב בבוקר, אבל לא דומה בכלל לזה שחוויתי בבוקר.
גם כאן ממש לא הייתי לבד.
ישנם שני side-trails שמובילים לנקודות תצפית, בוודאי מוצלחות מאוד, על האגם. אני בחרתי להתעלם משניהם מכיוון שהם נראו לי תלולים. הפיתוי היה אדיר אבל אחרי שהתלבטתי מעט החלטתי להמנע מתוספת האתגר (מי שהולך רק את המקטע בין סיינט גילגן לסיינט גילגוף, יכול לבדוק יותר לעומק את האופציות).
בתום מקטע העלייה, הדרך, עכשיו בירידה, נעשתה צרה יותר. יותר שביל הליכה מאשר דרך עפר, אבל לגמרי מדוגם. וגם נופים יפים של האגם הופיעו מימין, בין העצים (במיוחד בחלק הגבוהה).
ואז, פתאום, הגחתי מהיער לנוף פתוח שהוא ממש מהאגדות:
המים הכחולים מאוד של האגם הגדול במורד המדרון המתון שעליו אני צועדת, עכשיו בין כרי מרעה ירוקים להפליא, נצצו באור השמש; מהצד השני של האגם, מעבר לכרי הדשא הירוקים שמלטפים את חופי האגם גם שם - ניצבו הרים מיוערים מחודדים; בין אלו לאלו נטועים פה ושם בתים מטופחים של איזה כפר או חווה כלשהי; פה ושם רעו פרות; במים שטה לה איזו סירה עם מפרש לבן או חלפה לה סירת מעבורת גדולה יותר; וכל זה עטוף בשמים כחולים צלולים.
כל שנותר לי הוא להתגלגל, 2 או 3 ק״מ, עם הדרך הסלולה בתוך נוף-הגלויה הפסטורלי הזה שקשה להאמין שיש כמותו בעולם שלנו - עד Sankt Wolfgang.
צעדתי לאיטי בהשתאות. רק השמש החזקה (המקטע ללא כל צל) עודדה אותי להמשיך ללכת.
הגעתי לעיירה היפיפייה, קצת אחרי השעה 3.
הייתי כבר די עייפה, אבל עוד לא היה לי חשק להיכנס פנימה, למקום הלינה שלי...
התיישבתי על ספסל ברחוב הראשי ופשוט בהיתי באנשים ובמבנים כשאני אוכלת את פרוסת הלחם השנייה שלי (שוב עם דבש), שותה את מעט המים שעוד נותרו לי בפאוץ׳.
אני לא יודעת למה ציפיתי אבל היום הזה התעלה מעבר לכל דמיון.
אחרי שנחתי בחדר, למרות שהרגשתי היטב את עייפות השרירים - יצאתי לשוטט שעה ארוכה בעיירה. Sankt Wolfgang מקסימה ונעימה ביותר; מאוד מומלצת לביקור (אני לא חובבת חנויות אבל מצאתי שם כמה שהיו ממש חמודות). גם מי שלא מטייל בדיוק כמוני ימצא כאן נופים נפלאים (נגישים יחסית לדעתי; יש רכבת-נוף, שיט באגם ומסלולי הליכה הרבה יותר קלים וקצרים מזה שאני הלכתי! ושלל אטרקציות אחרות).
את ארוחת הערב הרכבתי לעצמי ממצרכים שקניתי בסופר. אכלתי שוב - על ספסל ברחוב :-) הפעם ליד הכנסייה המרכזית.
מרחק: 25 ק״מ
הפרש גובה: +800 / 800-
challenging and epic!
(מסלול האופניים, שהיווה את הבסיס למסע ההליכה שלי, יורד אחרי Sankt Lorenz בחזרה ל- Mondsee וממשיך כברת דרך לצד הכביש הצמוד לאגם; הוא ״חותך״ משם ל- Sankt Gilgen, שוב לצד כביש, כבר מהצד השני של הרכס אותו חציתי אני דרך מעבר ההרים; אחרי Sankt Gilgen הוא ממשיך לאורך Wolfgangsee מצידו השני של האגם - גם שם בצמוד לכביש ברוב/כל הדרך להבנתי; שינויי התוואי שעשיתי התאימו את המסלול להליכה ברגל באופן ממש מושלם)
