מבקתת Ventosa לבקתת Estany Llong
ידעתי מראש שצפוי לי היום יום סלעי וקשה. אבל להגיד שהייתי מודאגת? ממש לא! להיפך. ציפיתי ליום הזה.
אלא שכבר בארוחת הבוקר התחלתי לחשוב שאולי משהוא לא כ"כ בסדר... הבטן שלי הרגישה קצת מוזר. שתיתי תה (במקום קפה), התאמצתי לבלוע פרוסת לחם עם קצת דבש ויצאתי לדרך ב- 7:50 – שמחה וטובת לב וממש לא מודאגת...
היה קריר ונעים והתקדמתי טוב. די מהר השביל התחיל להיות סלעי (מקלות ההליכה נתלו על התרמיל כשעה אחרי היציאה לדרך – אין להן הרבה שימוש בבוקר הזה והידיים צריכות להיות פנויות לטיפוס). אבל הדרך בקטע הראשון הייתה ברורה (מסומנת ע"י גלי אבנים) והעלייה מתונה ואני נהניתי מאוד.
לאט, לאט השביל הפך מסובך יותר למעבר וגם לניווט. ניפרדתי מכמה עצים אחרונים שעוד ליוו אותי בבוקר וגם העשב הלך והתמעט עד שנעלם לו.
אבל גרוע יותר – הבטן שלי התחילה להציק לי מאוד.
בשלב מסוים, התיישבתי לי מקופלת בין הסלעים והבטתי סביבי.
אחרי שהעולם שלי הרגיש לי די מושלם בימים האחרונים, פתאום הרגשתי את עצמי קטנה כ"כ ופגיעה כ"כ, מוקפת בים של אבנים מאיימות...
ה- Aiguestortes יכול להראות קצת עוין מזוויות מסוימות.
על התחושה הזו העפילה ההבנה (שאומתה שוב ושוב ע"י בדיקה במפה ואושרה ע"י זוג ספרדים שהלכו במקביל אלי) – שהסדק הצר, אי-שם-גבוה בין הצוקים, במעלה קיר הסלע המאיים שסוגר עלי ונראה בילתי עביר... הוא-הוא מעבר ההרים שלי להיום – Collet de Contraix.
אבוי לי!
אחרי שנשמתי עמוק ונחתי קצת והזכרתי לעצמי כמה חזקה אני, המשכתי ללכת, בלב קצת חושש, כשאני שמה לב לכל צעד. מקפידה מאוד שהסלע התורן בו אני נאחזת כמו גם זה שעליו אני דורכת – חזק ויציב ואין לו כוונה להתגלגל מתחת לרגלי. עצרתי כל כמה דקות למנוחה קצרה, בישיבה, לדקה או שתיים כשאני בוחנת את המקטע הקצר הבא (מקום מוצל ונוח לעצירה ממושכת יותר שלא הייתה מזיקה לי – לא ממש היה שם).
וכך התקדמתי לי לאיטי – כשאני מקפידה לשמור על מרווח לא גדול מזוג הספרדים שמאחורי (שלמזלי התקדמו אף לאט ממני) ליתר בטחון.
אני חושבת שהניסיון שצברתי בטרקים קודמים סייע לי כאן, כי למרות המצב הלא אידיאלי – הייתי סבלנית מאוד ולא נלחצתי. פשוט אמרתי לעצמי שעוד צעד ועוד צעד ואני אמצא את עצמי למעלה בסוף.
אין לי מושג באיזו שעה הגעתי לראש המעבר – לא ממש שמתי לב לזמנים ביום הזה – אבל אני זוכרת טוב את הצמרמורת שאחזה בי שם למעלה!
כאב הבטן והקושי שלי נשכחו מיד – אני התרכזתי בתחושת ההישג וביופי שהקיף אותי.
ללא ספק – מעבר ההרים הזה מהווה את אחד משיאי הטרק בשבילי (ובכלל אני מחשיבה אותו לאחד ההישגים המרשימים בקריירת הטרקים ההולכת ומתפתחת שלי).
האושר הזה נמשך כמה דקות ארוכות אבל אח"כ הבנתי שעכשיו אני צריכה גם לרדת...
והירידה – כמה לא מפתיע – תלולה וסלעית.
עברה עלי לפחות עוד שעה די קשה באותו סגנון של הליכה מאוד מרוכזת עם עצירות קצרצרות אבל תכופות, הפעם בירידה, לפני שהדרך השתנתה לה פתאום.
הגעתי לחלק העליון של עמק. הסלעים (שבשלב זה, אני מודה, כבר לא היו כ"כ חביבים עליי) פינו את דרכם לקרקע (פחות או יותר) חלקה. ועל הקרקע התפתל לו שביל! איזה כיף זה להניח את הרגל על הקרקע ולהרגיש מיד את החיבור הרך והיציב של שביל.
משמאל לשביל שלי זורם נחל צלול, רענן ומדהים, לצד הנחל עומדים עצים – מחטניים כהים מאוד ומקסימים – וקדימה – לכיוון מטה (המדרון גם מתמתן מאוד כאן) – יער מוצל ומזמין שמאחוריו עוד הרים.
תענוג!
התקדמתי קצת ואז מצאתי לי פינה מוצלת, עם דשא ופרחים, לצד הנחל. הורדתי את התרמיל, חלצתי נעליים וגרביים, קיפלתי את המכנסיים, טבלתי את הרגליים במים (שהיו כמובן קפואים)... ונחתי.
כשחזרתי ללכת, לאורך הנחל הקסום שלי, הייתי מאוששת במידה רבה, הרגשתי שאני שוב מוגנת, ידעתי ש"עשיתי את זה" ואפילו כאב הבטן נחלש.
רק לאכול (את חטיפי האנרגיה שהיו איתי) לא יכולתי ולכן לקראת סוף ההליכה, ביער, עד לבקתת Estany Llong, די נגמר לי הכוח... הגעתי ליעד בסופו של דבר – בחתיכה אחת ואפילו די מוקדם – אבל בזחילה.
ביום הזה – שהיה לי (בטח כבר הבנתם) קצת קשה – ביליתי על השביל כ- 7:30 שעות (כולל הפסקות).
כשעה וחצי אחרי שהגעתי לבקתה, באופן מסתורי אבל לגמרי מבורך, סוף-סוף כאב הבטן עבר. מכיוון שלא אכלתי כלום מאז פרוסת הלחם של ארוחת הבוקר – החלטתי לאכול קיט-קט שקניתי בבקתה (כן, אני יודעת שזה לא המאכל שהכי חכם לאכול ברגע כזה אבל אני במילא לא התיימרתי אף פעם להיות הכי חכמה).
אח"כ התיישבתי איפשהו על הדשא, ליד הבקתה, וניסיתי להתרכז בספר וסתם להירגע. אחרי כמה דקות שניתי תנוחה ואז עברתי למקום אחר ואח"כ לעוד מקום ובסוף נשברתי. מסתבר שלפעמים גם אחרי יום די קשה מה שהכי אין לי כוח לעשות זה לנוח.
מכיוון שהיו עוד כשעתיים עד לארוחת הערב ומכיוון שהקיט-קט (חכם או לא) החזיר לי את כל האנרגיה – החלטתי לצאת לטיול קטן.
לבושה בבגדי השבת שלי (ככה אני מכנה את סט הבגדים ה"נקיים" שאני לובשת כל אחה"צ בבקתה, אחרי מקלחת) וסנדלים, פניתי לכיוון אגם Llong שאותו ראיתי ממעלה השביל (נמצא כ- 10 דקות הליכה מהבקתה).
צ'יק-צ'ק הגעתי לאגם המקסים, עם מצלמה וספר ביד, ומכיוון שלא היה מה שיעצור אותי – אז המשכתי ללכת באטיות לאורכו, עד שהגעתי לקצהו המרוחק (שם יש משטחי דשא נרחבים ורעו באותו אחה"צ מקסים לפחות 30 פרות).
הטיול הקטן הזה הוא נפלא ומומלץ לחלוטין אבל... בשלב מסוים חשבתי לעצמי שאולי זה לא הכי נכון בשבילי להסתובב בסנדלי הבקתה ה"נקיים", בין עשרות פרות, על דשא מתובל בערמות של... קקי. אז גם שמתי לב שהאגם הוא... ארוך, הבקתה נמצאת כמה דקות הליכה מהקצה השני שלו ואפילו טיפ-טיפה בעלייה (אבל ממש,ממש טיפה).
החלטתי להתחיל לחזור, לא לפני שטבלתי את הסנדלים בנחל קטנטן שזרם לו בדשא – כדי לנקות אותם מהקקי (או כדי שיידבק בהם בדרך חזרה לכלוך נוסף – תלוי איך מסתכלים על זה).
אני בכל אופן, יצאתי מהטיולון הזה – כמו גם מהיום כולו, למרות אי אלו כאבים וקשיים – מרוצה לחלוטין!
יום ההליכה הרביעי
