השיחה, בערב ובבוקר, בבקתה סבבה בעיקר סביב השאלה: "סולמות או מעבר הרים אימתני"?
וזו שאלה שעוררה אצל רבים מההולכים, לא מעט פחד...

 חמישי, ה- 8 לספטמבר
.

 אנחנו יוצאים בבוקר מ- Cabane de Prafleuri ומתחילים מיד לטפס -; באותו נוף סלעי, עגמומי משהו -; בעליה קצרה יחסית ל- Col de Roux (בגובה 2804מ').
עם ההגעה אל ה- col הנוף משתנה באחת -; כשבצד השני, נמוך בתוך העמק, שוכב לו Lac des Dix -; אגם ארוך-ארוך בצבע אפור חלבי. Lac des Dix.

מזג האוויר אפרפר והוא ימשיך ויתעתע בנו כל היום. חם וקר לסירוגין -; אנחנו לובשים ופושטים שכבות בהתאם -; והשמים הם בד"כ שילוב של עננים וקצת שמש.בסה"כ זהו מזג אוויר נוח מאוד להליכה, במיוחד באיזור כ"כ חשוף ולא מוצל, אבל אני רק יכולה לדמיין לעצמי איך האגם המרשים הזה נראה מלמעלה כשמעליו שמים כחולים.

 הירידה לאגם מהנה ביותר, בשביל נוח. ולאחריה אנו צועדים, בין מפלים, פרחים ופרות, לאורך הגדה המערבית של Lac des Dix, עד לקצהו הדרומי, במה שלדעת כולנו הוא בוקר קסום לחלוטין.
בירידה לשפת האגם - Lac des Dix.
האידיליה מסתיימת לה שם כשאנחנו חוזרים לטפס.

 החבורה שלי בוחרת ללכת דרך Cabane des Dix. אני קצת מהססת, מציעה להם לשקול שוב ואולי לפנות ישירות לכיוון Col de Riedmatten / Pas de Chevres (או כפי שכולם בטרק מכנים אותו -; "הסולמות"). אבל החבר'ה בטוחים בדרכם. אני חושבת שהפחד מפני הצורך לבחור בין שתי אופציות שנראות להם כ"כ מאיימות, גרם להם ללכת בדרך שהיא יותר ארוכה וקשה ועדיין תעמיד אותם בסופו של דבר בפני אותה בחירה...
אני בכל אופן לא ממש מודאגת -; לא ממעבר זה או אחר וגם לא מיכולתי לעמוד במסע קצת ארוך יותר מזה שתכננתי. בשלב זה אני כבר מרגישה מצוין -; פיזית ומנטאלית, אני "מותאמת" לשביל. לכן אני מתרצה לאחר דיון קצרצר.

 השביל פונה דרומה, עולה ומטפס בנוף שהולך והופך דרמטי יותר ויותר -; מזכיר כ"כ את הנוף שליווה אותנו אתמול -; של קרחונים נסוגים ועמקים זרועי סלעים והרס. רק שמדרום -; מעבר לקרחון ענק ויפיפה -; Glacier de Cheilon -; בולט מאוד בשטח הר מרשים, ייחודי מאוד בצורתו החרוטית ומרהיב ביופיו -; Mont Blanc de Cheilon.
Mont Blanc de Cheilon.
העלייה אינה קשה אבל היא מתארכת. וכשאנחנו מגיעים, אחרי כחצי שעה (אולי 45 דקות) של הליכה (מנקודת הפיצול), לתחתיתו של רכס די גדול ומבינים שאנחנו צריכים לעבור אותו כדי להגיע לבקתה -; אנחנו עוצרים להתייעצות. החברה היו תחת הרושם שהבקתה קרובה הרבה יותר ושהדרך אליה אינה כרוכה בעלייה ניכרת. אני, שתכננתי ללכת באלטרנטיבה הישירה, זוכרת רק במעומעם (מקריאה במדריך לפני אי אלו חודשים) שהדרך העוברת בבקתה היא הקשה והארוכה יותר.
אנחנו פותחים מפה ולאחר עיון קצר מחליטים לשוב על עקבותינו וללכת בדרך הישירה יותר.
אני חייבת לציין שהדרך ל- Cabane des Dix היא לא פחות ממהממת ומיקום הבקתה (ראינו אותה מרחוק מהמשך השביל) מרהיב. למי שכוחו במותניו -; זו בהחלט אלטרנטיבה מומלצת, אבל לחבורה שלנו האתגר מרגיש (לדעתי -; כנראה בצדק) גדול מדי.

לא נורא -; נהננו בעלייה ואנחנו נהנים מאוד גם בירידה בחזרה לנקודת הפיצול (בסה"כ הסטייה לקחה לנו להערכתי כשעה).
אנחנו חוברים אל השביל הראשי ופונים לכיוון Col de Riedmatten.

 הדרך, שהייתה נוחה ולא קשה מהבוקר, הולכת והופכת תלולה, סלעית וקשה לתמרון יותר ויותר בעוד הנופים ממשיכים להיות מרשימים ומרתקים לגמרי.
בשלב מסוים אנחנו מזהים מרחוק את "קטע הסולמות" ולא הרחק מצפון לו -; על אותו הרכס -; מעבר Riedmatten המאיים.
עוד כברת דרך תלולה וסלעית -; והגענו לנקודת הפיצול.

הדרמה סביב חציית רכס Monts Rouges היא (בעיני) משעשעת למדי. הסיבה: בעוד אני מתלבטת בין שתי האופציות מפני שאני מאוד רוצה לעשות את שתיהן (...), רבים מן ההולכים נרתעים מהשתיים במידה כמעט שווה.
האופציה הראשונה -;Col de Riedmatten -; מעבר הרים בגובה של 2919מ' -; והוא נחשב לתלול, תובעני ואפילו מעט מסוכן (בגלל האופי ה"חלקלק" של הקרקע המרוצפת אבנים קטנות, חופשיות ביחד עם השיפוע והיעדרות לעיתים של משען יציב להיאחז בו).
האופציה השנייה -; Pas de Chevres -; נמוכה מעט יותר (2855מ') -; והיא מטפסת על צוק, אנכי כמעט, באמצעות שלושה סולמות מתכת (ארוכים!) המקובעים אל הצלע הסלעית.

אצלנו בחבורה, ג'ים ואני נוטים קלות לעבר הסולמות (אני מניחה שאילו הייתי לבד, הייתי בוחרת באופציה זו). אולם ננסי ובעיקר טוניה, רדופות פחד כבר מאתמול -; כשהחלו הדיונים לגבי שתי האופציות.
בנקודת הפיצול (וזה יתרון אדיר) -; ניתן לראות את שתי האופציות (הקרובות זו לזו) -; וההחלטה מתקבלת מיד -; על דרך השלילה -; אנחנו לא עושים את הסולמות!

כמובן שיכולתי להיפרד מהקבוצה וללכת בדרך שלי (השבילים מתאחדים שוב -; לא הרחק הלאה, "בצד השני"), אבל כאמור -; במילא התלבטתי, ובכלל -; אני לא נוטה לנטוש חברים במצוקה...

אחרי שנשמנו עמוק, קיפלנו את המקלות וחיברנו אותם לתרמילים -; טוואי השטח הוא כאמור תלול וסלעי והידיים הן לעזר. עוד נשימה עמוקה ואנחנו יוצאים לדרך -; כלומר: מתחילים לטפס.
אני עולה ראשונה, לאט ובזהירות, טוניה אחרי ואני מדריכה אותה בכל קטע בעייתי -; איפה לשים את הרגל ובמה אפשר להיאחז. מרק מסייע לה מאחור -; וננסי עם ג'ים מיד אחריו.
לעיתים השביל "חלקלק" ואנחנו פותחים רווחים קטניםכדי לא לדרדר זה על זה אבנים ובכמה קטעים קצרצרים, שהם החלקים והתלולים יותר, כשאין לי במה לאחוז -; אני ממש "זוחלת" על ארבע, והחבורה מאחורי.

מדי פעם אנחנו עוצרים לנוח אבל בסה"כ -; מתקדמים לאט ויפה!
 רגעים לפני ההגעה ל- col.
הטיפוס אל ה- col הוא די קצר בסה"כ ובקטע האחרון, שהוא לצד קיר סלע -; יש שרשרת ברזל. אני מרשה לעצמי סוף-סוף להתיישר, אוחזת בשרשרת ופשוט מושכת את עצמי למעלה!

 הנוף מלמעלה מהמם -; מ ה מ ם -; והאושר שעוטף אותי -; במיוחד אחרי שכל הקבוצה כבר שם איתי -; הוא קשה באמת לתיאור.
נוף מ- Col de Riedmatten.
זה אכן לטעמי הקטע המפחיד ביותר בכל המסלול אבל... מעבר לדאגה לחברים שהתקשו יותר ממני -; נהניתי מאוד.
מדיווחים של אנשים שבחרו בסולמות -; החוויה הייתה לכולם (גם למי שלא חשש לפני כן) בין מפחידה למבעיתה (...). כולם טענו שהסולמות ממש "התנדנדו" באמצע ושהיה מפחיד מאוד לעבור מסולם לסולם. אותי אישית (וגם את ג'ים) זה לא כ"כ משכנע... (ולא מרתיע בכלל מפני סולמות בטרקים עתידיים), בעניינו, ארוך ככל שיהיה -; סולם הוא הרי "רק סולם" ;-)

בכל אופן, חמושים בתחושת הישג מהדהדת ומותשים מהדאגה והמאמץ שקדמו לו, אנחנו יורדים מעט בשביל התלול ומוצאים פינה שטוחה יחסית שבה אנחנו יכולים לשבת לנוח (למעלה היה לנו קר מדי).

 הדרך ל- Arolla (בגובה 2006מ') היא כולה ירידה. אבל הירידה (תלולה לעיתים, אחרי ה- col ולקראת הסוף ביער, מתונה בקטעים אחרים) היא ארוכה מאוד (לנו היא לוקחת לפחות שעתיים).
הנוף מתהפך לו בהדרגה -; מצחיח לחלוטין, לעוטה צמחיה נמוכה ולבסוף -; ירוק ומיוער. ומסביב, כמובן, אנחנו פוגשים בהרים וקרחונים חדשים (שעוד ילוו אותנו בימים הבאים).
סוף-סוף - ירוק! מעל Arolla.
אחרי יומיים בהם לא פגשנו עץ -; השמחה שלנו היא גדולה כשאנחנו נבלעים בתוך היער המחטני, הירוק, הריחני והקסום שעוטף את Arolla.

 אני נפרדת (באופן זמני!) מהחבורה. להם מחכה מלון ב- Arolla ואני, עצרתי במלון Kurhaus שממוקם בלב היער, בנוף מקסים, מעט מעל העיירה (ממש על השביל). קראתי על המלון הזה המלצות רבות באינטרנט -; המלון עתיק ומרשים ביותר -; וכשנתקלנו בו לפתע, נכנסתי לשאול אם יש מקום פנוי ב- dormitory. בפועל זכיתי לחדר פרטי (מיועד לארבעה) עם שירותים ומקלחת צמודים (ככה זה לפעמים, כשמטיילים בסוף העונה). ארוחת הערב הייתה מדהימה ממש וביליתי אותה עם זוג שוויצרי שפגשנו שוב ושוב ביומיים האחרונים בבקתות ועל השביל. השיחה הייתה מעניינת במיוחד. פסקל ובעלה (שאת שמו שכחתי) הם שני נהגי רכבת (!!!) המתגוררים באזור ציריך. אין להם ילדים והם מרבים לטייל -; בכל העולם. הם גילו עניין רב בישראל בה לא ביקרו (עדיין) והתעניינו מאוד בחיי היומיום שלי, כמו גם באופי של טיולי בעולם ובכלל -; מצאנו נושאים רבים כ"כ לשיחה עד כי ישבנו במסעדה הנעימה מאוד של המלון למעלה משעתיים וחצי ודיברנו, ודיברנו...

Hotel Kurhaus.



ליום ההליכה השביעי