יום ראשון, ה- 2.10 – Coast to Coast day 2.


אני מתעוררת מאוד מוקדם, אחרי שינת לילה מצוינת. אני מתפנקת במיטה עד 6:30 בערך. ואז אני חומקת לי בשקט, בשקט – מהחדר המשותף, בו ישנות עדיין הלן ומירנה, באכסניה הנעימה YHA Ennerdale.

מאחר שאני מכירה את עצמי, ויודעת שאקום מוקדם, הכנתי לעצמי אתמול בערב שקית קטנה עם כלי הרחצה, מדריך השביל, תיק המפות וכל מה שאני צריכה לארוחת בוקר. ככה אני יכולה לקום בבוקר ולצאת מהחדר בלי להעיר את כולם…

אחרי התארגנות בחדר השרותים אני יורדת ל- drying room, שם מתייבשים כל הבגדים שלי – את המכנסיים שהיו מרוחים בבוץ עד לברכיים שטפתי בערב באכסניה (אני יודעת שזה לא יחזיק הרבה זמן… אבל יהיה לי יותר נעים לפחות בבוקר), את יתר הבגדים אני מעדיפה לתלות בחדר הייבוש (אם יש כזה) בסוף כל יום – גם כדי להמנע מרחות בחדר השינה… גם כדי שיתייבשו מהזיעה, ולא פחות – כדי שיהיו חמימים ונעימים ללבישה בבוקר.

לבושה בבגדים חמימים ובערך נקיים, אני ניגשת למטבח, להכין לעצמי ארוחת בוקר (דייסה אינסטנט וכוס קפה). כבר בשעה 7, אני יושבת לי, לבדי, ואוכלת את ארוחת הבוקר שלי בחדר האוכל הנעים. אפשר לרכוש גם ארוחת בוקר באכסניה, אבל זו מוגשת החל מהשעה 8, ולי אין סבלנות לחכות… אני גם אוהבת את ההתארגנות באכסניה הרדומה – כשאין עוד תור במקלחות ונהנת מהשלווה - לפני שכולם קמים. בערבים אני מחפשת חברה ושמחה לאכול ארוחת ערב משותפת, אבל בבוקר אני זקוקה לעוד קצת שקט, לפני שמתחיל היום.

אני כותבת ביומן (אתמול בערב לא הספקתי, לא היה לי כוח...) ועוברת על תאור המסלול להיום ובסביבות 7:30 – עולה לחדר, לסיים התארגנות לקראת יציאה לדרך.

אני נפרדת מהצמד הנעים שמנהל את האכסניה, מהלן ומירנה ומיתר האורחים, ובסביבות השעה 8:15 עוזבת את האכסניה ויוצאת לדרך.

בקטע הראשון הבוקר, ממש עם היציאה – יש בחירה בין שתי אופציות הליכה מקבילות (מה שנקרא ואריאנטים / variants)

  • השביל הנמוך ממשיך לטפס במתינות לאורך הנהר בעמק, על דרך הג'יפים שהביאה אותי אל האכסניה אתמול בערב. הדרך הופכת אח”כ לשביל שממשיך להיות מתון עד לאכסניה נוספת של אותה רשת. האכסניה הזו – Black Sail Hut – היא feature בולט של השביל. היא קטנה ואינטימית ונמצאת “בשום מקום” – והנוף סביבה נפלא, כך אומרים.
    אחרי הבקתה השביל מטפס – בתלילות הפעם, לאורך נחל שנקרא Loft Beck – עד לקו הרכס (הפרש הגבהים המצטבר עד לקו הרכס הוא של כ- 500 מ' אבל כ- 300 מהם נצברים בעלייה האחרונה – לאורך ערוץ הנחל, ע”פ פחות ממייל אחד, שזה אומר: תלול מאוד!)
     יש כ- 5.5 מייל בסה”כ – כמעט 9 ק”מ – בין האכסנייה בה אני לנה – עד למעלה הרכס.
  • השביל הגבוה נפרד מהעמק מיד בסמוך ל- YHA Ennerdale (פיצול שמאלה). יש לי פחות אינפורמציה על המסלול הזה, אבל הוא עובר על הרכס שמצפון לעמק דרך כמה פסגות קטנות, ומצטרף לשביל העמק בסביבות סוף העלייה בערוץ של Loft Beck.
     השביל הגבוה נחשב לקשה מעט יותר, למיטב ידיעתי, אבל אני לא חושבת שההבדלים הם משמעותיים. בכל מקרה זה שביל שמומלץ רק בתנאי מזג אוויר טובים – או אז הנופים ממנו אמורים להיות מאוד יפים.

-

הביקור ב- Black Sail, סומן על ידי כיעד מרכזי בשביל הזה, ולכן – למרות מזג האוויר המצוין – אני מתעלמת מהפיצול לואריאנט הגבוה וממשיכה לצעוד בדרך הג'יפים, בכיוון דרום-מזרח.

העלייה מתונה למדי והדרך – שאתמול בערב ממש לא הלהיבה אותי!… – דווקא מאוד מוצאת חן בעיני הבוקר.

היער נפתח בנקודות רבות – די מהר אחרי היציאה לדרך, לנופים לא רעים בכלל. לאחור/למטה אל הנהר היפיפה – לפנים אל ההרים שבמעלה העמק, ולצדדים אל ההרים שבדפנותיו.

לפני השעה 10, ואחרי שכבר השארתי את היער ואת דרך הג'יפים מאחור – אני כבר מזהה את המבנה הקטן, החד-קומתי של Black Sail Hut וכמה דקות אח”כ אני כבר שם.

המיקום אכן נפלא ממש! במיוחד באור השמש – זה יום צלול ושימשי ודי חמים.

אני מורידה את התרמיל ליד הספסל שממוקם בצמוד לקיר האבן של הבקתה, בסמוך לדלת, ונכנסת פנימה להכין לי כוס של תה (יש קופסה קטנה ובה משאירים 1 פאונד או סכום דומה, בתמורה; זה מקובל ונפוץ ברבות מהאכסניות).

כשאני יוצאת החוצה אני מוצאת על הספסל גבר בריטי שתרמילו מונח אף הוא בצד. אני מתיישבת לצידו ואנחנו מתחילים לפטפט ויושבים ככה בשמש הנעימה שעה ארוכה, נהנים מהנוף.

למרות שהיום כזה צלול ושימשי, למרות שאני יושבת בשמש, עם גופיה ארוכה ושותה כוס תה חם – אחרי כמה זמן מתחיל להיות לי קר. אני לא יודעת בדיוק מה הטמפרטורה, אבל היא כנראה לא כזו גבוהה… ומכיוון שכך, הווארד ואני מחליטים, אחרי כחצי שעה של מנוחה, שכדאי לקום ולהתחיל ללכת…

אחרי הבקתה השביל מתחיל מיד לטפס והוא גם בוצי לפרקים – אפילו בוצי מאוד פה ושם.

הווארד הולך בקצב מהיר ובמשך איזה פרק זמן, אני מנסה להשאר צמודה אליו. גם כי הוא מאוד נחמד וכיף לי ללכת איתו וגם כי כשהשביל מוצף או מלא ב- bogs (שאלו בורות מים קטנים) – קשה יותר לנווט מפני שהשביל נעלם לעיתים קרובות. בנוסף לזה, בשבילים הרטובים האלו צריך לשים לב – ממש ממש טוב! – בכל פעם כשמניחים את הרגל – שהיא לא שוקעת באיזה בור או “טובלת” במשטח מוצף… זה מצריך לפעמים לבצע איגופים, לא תמיד זניחים, כדי לחפש מקום עביר, בטוח; למצוא אבנים או שיחים שאפשר להשתמש בהם כדי לדלג מעל הבורות/המשטחים המוצפים – ויחד עם זאת, חשוב מאוד (!) לשמור על הכיוון הנכון כדי לחבור בחזרה אל השביל… כשזה שוב מופיע או כשהוא נעשה שוב עביר.

ההתמודדות הזו – עם תוואי שטח שכזה, היא לעיתים לא קלה ואפילו קצת מתסכלת מכיוון שקטע ש”אמור” לקחת רק כמה דקות יכול להתארך במידה משמעותית. בנוסף זו התמודדות שמצריכה ריכוז רב – ולכן היא יכולה להיות קצת מעייפת והיא שוברת את ה”קצב” שמפתחים בד”כ כשהולכים ברצף במשך שעות.

זה בהחלט אלמנט של קושי של ה- Coast to Coast שקשה לאמוד אותו או להתכונן אליו או אפילו להבין אותו כשלומדים את המסלול מהבית.

בכל אופן, אחרי שהווארד ואני צולחים ביחד את הקטע הראשון של העלייה, שהוא כאמור קצת מסובך – אני מחליטה לוותר על הנסיון לשמור על הקצב המהיר שהוא מכתיב כשהשיפוע נעשה תלול מאוד ובמקביל – השביל נעשה ברור ויבש וקל למעקב.

למרות שהעלייה היא בהחלט קשה, במיוחד ליום שני של טרק עם תרמיל כבד, ברגע שאני הולכת בקצב שנוח לי – אני מצליחה להנות ממנה מאוד, תודות לנוף שהוא כל כך, כל כך יפה!

בסמוך לקו הרכס, אני פוגשת בשביל שמגיע משמאל – מהואריאנט הגבוה.

מכאן והלאה הדרך, שפונה פה מזרחה (אחרי שהעלייה נעשתה בכיוון צפון) – הופכת קלה בהרבה ויחד עם זאת ממשיכה להיות משובחת מבחינת הנופים.

ביחד עם בחור אמריקאי ג'ינג'י צעיר מקולורדו, שנושא תרמיל גדול מאוד ומשיג אותי כשאני עוצרת לסדר את אחת הנעליים, אני חולפת מתחת ל- Grey Knotts – רכס מאורך שמתנשא מעלינו מימין. מצד שמאל, מעבר לעמק שבתחתית המדרון שעליו אנחנו הולכים – בעמקים רחוקים יותר, ניתן להבחין בשניים-שלושה אגמים כחולים גדולים ויפים.

זה בוקר בנוף שנותן תחושה של נידחות וריחוק ואני מאוד שמחה לפגוש באנשים אחרים – גם אם אני הולכת איתם רק לפרקי זמן קצרים.

ואולי זה הזמן לומר איזושהי מילה על הניווט ב- Lake District: משום מה, יש פה החלטה עקרונית לא לסמן שבילים! זה כולל העדר מוחלט (או כמעט מוחלט) של שילוט, גם בנקודות פיצול. חייבים – פשוט חייבים! – ללכת עם מפה ומצפן (ואני ממליצה מאוד גם על תאורי השביל שבמדריך!). מספר הפעמים שהשתמשתי במצפן שלי באיזור הזה עולה בקלות על מספר הפעמים שהשתמשתי בו בכל השבילים שהלכתי עד כה גם יחד! חשוב להבין שלהנ”ל מצטרפת הנטייה של השבילים להעלם לפעמים, בעיקר בנקודות בהן הם רטובים (כפי שתארתי קודם) – וריבוי גדול (לפעמים מאוד) של שבילים והתפצלויות... וכשהשמש לא זורחת בשמים בכלל (וזה קורה פה – המון! אם כי לא היום) אז קל מאוד לאבד גם תחושה של כיוון כללי!

-

either way… הג'ינג'י ואני מתקדמים יחד תוך שאנחנו בודקים שוב ושוב את מיקומנו בעזרת המפה והמצפן ומתייעצים שוב ושוב זה עם זו, לנוכח ריבוי השבילים במקטע הזה.

פעמיים באם מולנו מטיילי יום מקומיים ואני לא מתביישת לנצל את ההזדמנות לאשר את נכונות בחירות הניווט שלנו – ליתר בטחון.

-

בסופו של דבר – בכוחות משותפים אנחנו מגיעים לאיזור שסימני כרייה ניכרים בו. אנחנו מוצאים, די בקלות, את הנקודה בה השביל, שבמקטע האחרון שוב הוביל אותנו צפונה, פונה בחדות לכיוון מזרח.

זו הליכה – בירידה, בשיפוע משמעותי מאוד – לאורך שרידים של מסילת רכבת עתיקה (ששמשה כנראה את המכרות הראשונים). השביל התלול ”מרופד” אבנים “קצוצות” והוא ממש לא נעים לי בכפות הרגליים. אני מרגישה שאני מפתחת עוד יבלת, הפעם בכף רגל ימין… וברך שמאל שלי מתחילה לכאוב ואני לא ממש נהנת מהקטע (הקצר) הזה.

בנוסף, השלווה של הבוקר נעלמת בפתאומיות כשמטיילי יום צצים עכשיו מכל עבר ולמטה מופיע כביש מתפתל ומבנים של מכרה פעיל שיש בו מרכז מבקרים הומה (יחסית...) – Honister Slate Mine.

-

אני קצת בהלם מהשינוי אבל כשאני רואה את השלט עם הצירוף הקדוש “בית קפה” – אני מתעשתת ומודיעה לג'ינג'י שאני נכנסת פנימה להפסקת קפה ומזמינה אותו להצטרף אלי.

-

אחרי הפסקה של קפוצ'ינו ואיזה חטיף – שנמשכת כחצי שעה, אולי אפילו קצת יותר, אנחנו קמים ומעמיסים תרמיל וממשיכים ללכת.

הקטע הבא הוא במקביל לכביש – 2 מקטעים קצרים ממש לאורכו/לצידו – ויתר הזמן קצת מעליו, משמאלו, בשביל יעודי. לנוכח ריבוי המבקרים פה (זה סוף שבוע), אני מכינה את עצמי להליכה לא כל כך מהנה ברעש של מכוניות ובנוף מצולק.

אני ממש מאושרת לגלות שזה בכלל, בכלל, בכלל לא כך!

הכביש שקט יותר משחשבתי והשביל מצליח להתנתק ממנו הרבה יותר מכפי שמרמזת המפה. ובעיקר: הנוף – של עמק Borrowdale – שהולך ונגלה לעין, הוא ממהמם! מהמם!!! לא פחות.

אני לא חושבת שאני יכולה לתאר את הירוק הרענן של השדות שמרפדים את העמק, תחומים בגדרות אבן יפות – אין לי את המילים להסביר את היופי של המראה הזה, ביחד עם ההרים הירוקים-חומים שמסביב, כיסי היער הירוק-כהה שמפוזרים בכל פינה והצמחייה הנמוכה העשירה שעוטפת את המדרון, הניצנוץ של מי הנחל שזורם למטה… אפילו סימניה הברורים של הציוויליזציה – מבנים וכביש – משתלבים פה יופי.

השביל עצמו – במגמת ירידה מתונה בד”כ, הוא ברור ונוח. זה מקטע קל ומתגמל בצורה בלתי רגילה! אני הולכת ומתמוגגת ומתאהבת בו בעמק Borrowdale יותר ויותר...

התמונות שלי הפעם בהחלט לא עושות צדק עם המראה.

איפשהו בדרך למטה, אני מאבדת את הג'ינג'י (שאת שמו אני לא זוכרת ולא פגשתי בו שוב). הוא נשאר מאחור ולא מדביק אותי עד שאני מגיעה לתחתית העמק – לכפר Longthwaite.

הבית הראשון של הכפר, מכיוון השביל, הוא אכסנייה של ה- YHA. היא ממוקמת ממש בצמוד לנהר – מוקפת צמחייה ודשא.

היו לי מחשבות לחנות איפשהו הלאה, ~2 מייל מכאן, באיזושהי פינה. השעה היא רק 3 בצהריים אמנם, ואני לא מאוד עייפה, אבל פרט ל- 2 יבלות מציקות בכפות הרגליים – מאז הירידה למרכז המבקרים בהוניסטר, על שביל האבנים הקצוצות התלול – גם ברך שמאל שלי מקטרת בלי סוף.

אני מחליטה לבדוק באכסנייה ומגלה שמיטה בחדר דורם לנשים תעלה לי רק 7 פאונד! (אחרי הנחת חבר של 3 פאונד). זה מחיר מגוחך שלא מצדיק לינה באוהל מבחינתי ואני קופצת מיד על המציאה (ומוסיפה לזה 7.5 פאונד לארוחת ערב צימחונית; יש מטבח מאובזר ונוח ואפשר לבשל לבד).

-

זו אכסנייה די גדולה אבל היא ממש מצוינת! כל המתקנים נוחים, יש ווי פיי (אתמול באכסנייה לא היה, גם לא קליטה סלולרית), יש חנות קטנה ובר משקאות חביב, וסלון נעים. המיקום נהדר והצוות (כמה חברה צעירים) ממש מקסים!

אני שוב נהנת מיתרונות סוף העונה כי התפוסה מאוד חלקית וגם בערב כשכולם מתאספים באיזורים המשותפים – המקום נשאר שלו ונעים.

אני מתמקמת בחדר – שהוא ריק בינתיים, אבל בגלל שמזג האוויר כזה נפלא ופרט לאי אלו כאבים... – אני מרגישה ממש מצוין, אני ממהרת לקחת תיק-שקית קטן עם ארנק ועוד כמה דברים – ויוצאת בחזרה החוצה. אני משוטטת שעה ארוכה בצמד הכפרים המתוקים (זעירים) – Longthwaite ו- Rosthwaite – נהנת בעיקר מהנוך הירוק שעוטף אותם, וכשאני מתעייפת אני ניגשת לבית קפה קטן ב- Rosthwaite שמשקיף על שדות ירוקים “להחריד”.

בדיוק כשאני אוספת את מיץ התפוזים שלי וניגשת לחצר לשבת שם לבהות עוד קצת בנוף – הלן ומירנה מגיעות עם תרמיליהן הגדולים. הן קונות שתייה וסנדוויץ' ומצטרפות אלי. בעוד כשעה הן צריכות לתפוס אוטובוס מהכביש הראשי לאיזו עיירה גדולה שממנה הן לוקחות רכבת הביתה. זה מקטע ה- C2C הראשון שלהן – בן יומיים – והן מתכננות להשלים ככה את השביל, בסופי שבוע, כל פעם כשמזג האוויר יהיה נוח ויהיה לשתיהן זמן.

אני פוגשת הרבה מאוד בריטים על המסלול, גם בימים הבאים, שהולכים את השביל הזה ככה –במקטעים, ואני חושבת שזה ממש נפלא – השימוש הכל כך נרחב שהעם הזה עושה בשבילי ההליכה הרבים והנפלאים שלו.

אנחנו יושבות במרפסת של בית הקפה כמעט שעה ואז אני מלווה אותן לכביש הראשי ואחרי שהאוטובוס שלהן אוסף אותן אני צועדת לאיטי בחזרה לאכסנייה.

הגיע הזמן להתקלח ולכתוב ביומן, להחליף הודעות עם אבא ועוד אי אלו אנשים בבית ולאכול ארוחת ערב ולקרוא קצת בספר לפני שאני הולכת לישון…


סיכום היום:

נק' התחלה: YHA Ennerdale, High Gillerthwaite.

סיום: YHA Borrowdale, Longthwaite.

מרחק משוער: כ- 16 ק”מ.

זמן ברוטו על השביל: 6:45 שעות.

ואריאנט: Blacksail Hut.


C2C חלק 3