השעה היא 7:40 בבוקר. יום ד', ה- 12 לאוגוסט 2015.
אני נמצאת כמה עשרות מטרים דרומה מ- Hwy 50, אי שם בקליפורניה, כמה מטרים מקצהו של מגרש חנייה חולי הסמוך ל- Echo Summit – מעבר הרים בגובה 2248 מ' (7355 ft).
על הגב שלי יש תרמיל שמלא בכל מה שאני צריכה, אני מקווה, כדי לשרוד, לגמרי לבד, חמישה-שישה ימים מלאים בשטח (עד לנקודת ההצטיידות הראשונה שלי).
מתחת לרגליים שלי יש שביל. שביל הליכה חולי וצר וברור מאוד לעין.
השביל הזה הוא הבית שלי.
ממתי? מרגע זה ממש, משניות אלו. ועד מתי? עד שאגיע בשלום, אני רוצה להאמין, ל- Tuolumne Meadows – בעוד 11-13 ימים וכ- 150 מייל / 240 ק”מ.
לבית שלי קוראים – ה- Pacific Crest Trail או בקיצור: PCT.
נעים להכיר!
הגעתי לפה כבר לפני 20 או 30 דקות, בטרמפ מ- South Lake Tahoe עם “מלאך שביל” (trail angle) בשם Mel.
כבר אכלתי את ארוחת הבוקר שהבאתי איתי, צילמתי את השלט ב- Echo Summit והצטלמתי בעצמי לציון “התחלת השביל”. כבר בדקתי איזה עשר פעמים את השילוט שמסמן לי שאני על השביל הנכון – על ה- PCT. הידקתי את רצועות התרמיל, מרחתי קרם הגנה ולבשתי את כפפות ההליכה.
זהו.
כבר ביצעתי את כל ההכנות שאני יכולה לחשוב עליהן והגיע הזמן… להתחיל.
לוקחות לי כמה שניות ארוכות, לפני שאני מתחילה לצעוד קדימה – דרומה. לפני שאני הופכת מ”ענבר” –ישראלית, תל-אביבית, בת ואחות, אחיינית ודודה, מפתחת תוכנה ועוד אי אלו הגדרות גם ל- “PCT Hiker” – למרות שבאותן שניות, אני עדיין לא מבינה שאני כזאת. גם לא בכמה הימים הקרובים.
לפעמים אני חושבת שהרגעים הראשונים של שביל הם “גדולים מהחיים” – כמו איזה פיצוץ קוסמי שמוליד עולם חדש. ולפעמים אני מרגישה שהרגעים האלו הם קצת anticlimax – כי בסה”כ התחלה של מסלול של מאות קילומטרים כמו התחלה של מסלול של שעה – היא בסה”כ רצף של צעדים…
אבל משהו אומר לי עכשיו שאני – כ”הייקרית” – עומדת לפני שינוי. שהמסלול הזה יקח אותי קצת יותר ממתיים ומשהו קילומטרים קדימה...
ההרגשה הזו כמובן לא באה משום מקום. זה המסלול הראשון שלי שהוא בשטח שהוא באמת פראי ונידח. המסלול הראשון שאין בו גיבוי של עיירות או בקתות-הרים או בתי-תה. אני צריכה לנווט לאורך המסלול, למצוא לעצמי מחסה, לישון בשטח – wild camping, לבשל לעצמי, למצוא מקור מים ולסנן אותם לשתייה. אני צריכה להתגבר על הפחד שטיפחתי בשנה-שנתיים האחרונות מדובים...
אני יודעת שהאתגר שעומד בפני הפעם הוא גדול והרגשות שלי הם מעורבים לגבי זה – מצד אחד אני מאוד מצפה לאתגר ודי גאה בעצמי על שלא נכנעתי לפחדים, מצד שני – אני קצת חוששת…
כדי להתגבר על החששות האלו אני אומרת לעצמי (כן, אני מדברת לעצמי המון בטרקים):
“ענבר, התחלה של מסלול של מאות קילומטרים, כמו התחלה של מסלול של שעה, היא בסה”כ רצף של צעדים” :)
אני מנסה לא לחשוב יותר מידי קדימה ומחליטה לחלק את יום ההליכה הראשון למקטעים. וכרגע אני מתרכזת במקטע הראשון שעומד בפני – מ- Echo Summit עד ל- Showers Lake. מקטע אפשרי לחלוטין – רק כ- 9 מייל / 14.5 ק”מ!
המקטע הראשון שלי הוא ברובו ביער, עם קטעים קצרים באחו. היער מחטני, נעים, קצת מאובק ולא מאוד צפוף. ויש באוויר ריח של יער מחטני – “ריח אורנים” אני קוראת לו – שאני אוהבת מאוד.
השביל קל מאוד למעקב והוא במגמה כללית של עליה – בעיקר בהתחלה, כש- 2 המייל האחרונים עד לאגם הם במגמת ירידה קלה. אבל בסה”כ זה לא קטע קשה בכלל והוא מצוין להתחלה.
השמים צלולים מאוד ונושבת רוח קלה. אני הולכת בשרוול קצר ומאוד נעים לי (שאצלי זה אומר שלא חם), טמפרטורות מושלמות להליכה.
אני חולפת על פני כמה פלגי מים נמוכים למדי – עדות לבצורת האיומה שפוקדת את קליפורניה, ותלווה אותי בשבועות הקרובים… פה ושם אני פוגשת סנאי או ציפור כלשהי.
אחרי קצת יותר משעה של הליכה, מגיחים לפני (מולי) שלושה גברים. הם האנשים הראשונים שאני פוגשת על השביל – ואני מודיעה להם שהם כאלו בשמחה :) אנחנו עוצרים לשיחה ומכיוון שזה היום הראשון שלי על השביל הם (אמריקאים מקליפורניה) מלאי מילות עידוד ותמיכה. הם התחילו הליכה, לפני חמישה ימים, ב- Sonora Pass – לשם הפנים שלי מועדות – אז אני מסתכלת עליהם כמי שכבר השיגו את מה שאני חולמת להשיג וזה קצת משעשע אותם כשאני מביעה את ההערכה שלי – כי להם זה נראה כדבר של מה בכך והם בטוחים שגם אני אצליח :)
מפגשים שכאלו משמחים אותי מאוד ונותנים לי כוח.
בערך ב- 11:40 – אחרי עוד מפגש מהנה ושיחה די ארוכה עם מטיילת אמריקאית שבאה ממולי וכ- 4 שעות אחרי שיצאתי לדרך – אני מגיעה אל היעד הראשון שלי: Showers Lake!
זה אגם יפה מאוד – מצד אחד, הכיוון שלי, הגדה שלו שטוחה ומיוערת ומהכיוון השני הררי יותר, עם קרקע מכוסה עשב ירוק ומעט עצים.
אני עוצרת פה למנוחת צהרים ארוכה.
בד”כ בטרקים אני לא עושה הפסקות ארוכות ממש במהלך יום ההליכה. בטרק הזה, מסיבות שונות (בין היתר בגלל דלקת די חמורה בגיד ממנה סבלתי בטרק קודם), אני מחליטה לנסות ללכת אחרת. לעשות לפחות הפסקה ארוכה אחת במהלך היום.
אני “כופה” על עצמי הפסקה של “לפחות שעה” פה.
וזה מקום די מושלם לקיים בו כזו הפסקה (וגם מקום מושלם לחניית לילה – צמוד למקור מים, שטוח, חולי ומוגן למדי – בנוסף לנוף היפה). הרוח די חזקה עכשיו וברגע שנעצרתי נעשה לי קר – אז אני לובשת גופיה ארוכה ויושבת ב-חצי-שמש-חצי-צל. אני מסננת מים מהאגם לתוך הפאוץ' שלי (משתמשת ב- mini sawyer המומלץ) ואז מתיישבת לאכול, לכתוב ביומן ובעיקר: לנוח.
שני סנאים חמודים עושים לי הצגה כשהם רודפים במהירות מדהימה זה אחרי זה במעלה ובמורד העצים שסביבי במה שאין לי מושג אם הוא מריבה איומה או משחק סוער או בכלל “מחול חיזור” אינטנסיבי.
אם לשפוט מהנסיון שלי, הסנאים – ממינים שונים – הם הייצור הכי נפוץ פה בהרי הסיירה נבדה של קליפורניה והם מלווים אותי בימים ובשבועות הבאים. אני חושבת שבקלות נתקלתי בעשרות סנאים כמעט בכל יום. בהיותם יצורים כל כך פעלתניים, הם בד”כ משעשעים ומעניינים למדי, מעבר להיותם יפים ומתוקים להפליא, וכיף לי תמיד לצפות בהם.
אחרי הפסקה של כשעה, בערך ב- 12:45, אני מרשה לעצמי להתקפל.
הגיע הזמן לסמן יעד חדש: Carson Pass / Hwy 88 – רק עוד כ- 6 מייל / 9.6 ק”מ מכאן.
בעת שישבתי ונחתי לצד האגם, הגיעו לכאן שתי קבוצות קטנות של מטיילי יום. בגלל שהאגם נמצא רק כשישה מייל מכביש (hwy 88 כאמור) הוא יעד פופולרי למטיילים כאלו. בחלק השני של היום אני פוגשת יותר אנשים מאשר בבוקר. עדיין לא מדובר ב-”המון סואן” אבל בהחלט יש תנועה על השביל.
אם מסתכלים על פרופיל הגבהים של הקטע הזה – ואני נושאת איתי את הפרופיל הזה, כמו גם מפה, שאת שניהם הדפסתי מהאתר של half mile – הוא אמור להיות יותר קל מהמקטע של הבוקר. יש עלייה קטנה אחרי האגם ועוד אחת קצת יותר משמעותית בהמשך. ויתר הזמן מתון למדי. שתי העליות ביחד לא משתוות לכ- 1500 ft (כ- 450 מ') ש”עלתה” לי העלייה מהכביש לשיא הגובה בבוקר. אבל נתונים “יבשים” לחוד ומציאות בשטח לחוד – ואני ממש לא מתכוונת לכך שהנתונים שלי לא היו מדויקים. פשוט, אחרי כמה שעות של הליכה, עם תרמיל כבד – התחיל להיות לי קצת יותר קשה.
אבל הנוף במקטע הזה, שהוא יותר חשוף, נחמד מאוד אז למרות הקושי הקל אני מגיעה ל- Carson Pass, במצב רוח מרומם ובמצב גופני לגמרי סביר – בסביבות השעה 3.
אני חוצה את הכביש וניגשת ל- info center – מבנה עץ מזמין. את המקום מאיישים מתנדבים. במקרה שלי מדובר בגבר ואישה, שניהם נראים עמוק בתוך הפנסייה. הם מקבלים את פני בלבביות, מתעניינים במסלול שלי, מאיפה אני וכו'
למרות הגיל (היא בת +70 והוא לדעתי כבר עבר את ה- 80), הם מתעקשים שאני אשב ואנוח. האישה מציעה שאתן לה את פאוץ' המים שלי – והיא תמלא אותו עבורי. היא לא מוכנה לשמוע על האפשרות שאני אמלא אותו עבור עצמי. יש שם פנקס כזה של ה- PCT שהמטיילים נירשמים בו, והם מזמינים אותי לכתוב כמה מילים. ויש trail magic – ארגז קטן עם ממתקים שמלאכי שביל השאירו עבור PCT hikers. אני מרגישה קצת מוזר עם כל ה”המולה” סביבי, בייחוד שזה רק היום הראשון שלי, עדיין לא חסרות לי קלוריות, עוד לא “הרווחתי” יחס שכזה, ואני בכלל רק section hiker – אין לי תוכניות ללכת את כל השביל, או אפילו חתיכה “רצינית” ממנו. ובכלל – יש כמה מטיילי יום לידי, בינהם שני ילדים, וזה טיפה מביך אותי שאני יושבת לי בנחת בעוד שני קשישים מביאים לי מים, ומחברת לרשום בה, וממתקים... ”משרתים” אותי ככה – ומתעלמים מכל האחרים…
אני לוקחת ממתק ויושבת בצל לנוח. שוב נחושה לעשות כאן הפסקה ארוכה.
אחרי כחצי שעה, מרכז המבקרים הקטן מתרוקן ממטיילי היום. אני נשארת לבד עם זוג המתנדבים שבאים לשבת לידי. אנחנו משוחחים קצת ואני מרגישה יותר נוח. אני שואלת לעצתם בנוגע למקום לינה קרוב יחסית בהמשך השביל.
הגבר, מתברר, טייל בעבר הרבה בשבילי האזור והוא מכיר היטב את השטח. הוא פוצח בהסבר ארוך ומאוד מדויק אודות המיילים הבאים בשביל. אני, שקצת עייפה כבר, וקצת לוקה ביכולת ההקשבה שלי לפעמים מאבדת אותו בשלב כלשהו… מה שנשאר לי בראש זה: “להגיע ל- Frog Lake שם, אני יודעת, אסור להקים אוהל – להתעלם מהפיצול ל – Winnemucca Lake, להמשיך קצת הלאה לירידה תלולה ומאובקת – ולמצוא פינה לחנות שם למטה – יש הרבה. המרחק כ- 4 מייל / 6.4 ק”מ מכאן”. זה משהו כמו עוד שעתיים הליכה – מתאים לי!
בד”כ יש שם למטה הרבה מים, אבל השנה – בגלל הבצורת הקשה – נשארו באיזור רק כמה שלוליות.
אני מתחילה להשלים עם העובדה שהלילה כנראה אצטרך להסתפק ב- dry camping. יש לי שלושה ליטר מי שתייה בפאוץ' (שאני לא צריכה לסנן) ואני מחליטה לאסוף עוד מים ב- Frog Lake, מלוא הקיבולת שאני יכולה לשאת, לפני שאמשיך למצוא מקום לינה.
-
ב- 4 הם סוגרים את ה- info center. אני מודה לצמד ונפרדת מהם ומעמיסה שוב את התרמיל וחוזרת לשביל.
הגיע הזמן ללכת את המקטע האחרון שלי להיום.
במעלה השביל, בדרך ל- Frog Lake (שנמצא בסה”כ כמייל וחצי או 2.4 ק”מ מה- info) אני פוגשת עוד כמה מטיילי יום שעושים את דרכם בירידה ל- parking.
אני מגיעה לפיצול שביל. ע”פ השילוט – ישר/ימינה זה ל- Winnemucca Lake ושמאלה – ל- Frog Lake. בלי טיפה של היסוס אני פונה שמאלה. הולכת כמאה מטרים ומגיעה לאגם.
ע”פ התכנית, אני עוצרת פה כדי לאסוף עוד מים. אני מסננת מים לתוך בקבוק המתכת הכחול שלי (0.75 ליטר) וממלאת גם את ה- squeeze pouch של הפילטר (עוד ליטר). בסה”כ אני נושאת עכשיו 4.75 ליטרים של מים. וביחד עם אוכל לחמישה-שישה ימי הליכה, וכל יתר הציוד – התרמיל שלי מרגיש עכשיו כבד נורא.
אני מעמיסה את התרמיל הכבד על הגב, “עוד קצת מאמץ” אני מעודדת את עצמי.
אני מאגפת את האגם השקט והיפה מימין, בשביל חולי ברור, ממשיכה עוד קצת הלאה, ו… מוצאת את עצמי בקצה השביל על שפת תהום!
אני בודקת שוב במפה, לוודא שעקפתי את האגם מצידו הנכון, חוזרת לאחור – מחפשת פיצול שביל שאולי פיספסתי, אפילו מנסה לאלתר דרך למטה – במדרון. אבל אני לא מוצאת שביל אחר והדרך למטה היא בוודאות לא דרך – המדרון תלול, אין שום סימון והירידה נראית לי ממש מסוכנת.
אני חוזרת מבולבלת לאגם, וממנו לפיצול השבילים האחרון, בתקווה שפיספסתי סימון של ה- PCT שמוביל ל… שביל אחר. שום כלום.
העייפות מתחילה לשהפיע עלי, ובייחוד המשקל של התרמיל שנדמה לי שהוא הולך ועולה ככל שהדקות נוקפות… אין אף אדם בסביבה שאפשר להעזר בו. השעה כבר חמש ואני מתחילה להרגיש מתוסכלת, לא מצליחה להבין איפה טעיתי.
אני חוזרת ל- Frog Lake. מורידה את התרמיל ומתיישבת. במקרה הכי גרוע, אשאר פה לישון – אני מרגיעה את עצמי. למען האמת, זה מקום די מושלם לקמפינג… אבל אני ”מרובעת” מכדי להתעלם מאיסורים, גם אם אין אף אחד לאכוף אותם.
אני מוציאה מהתיק את הדפים שתלשתי ממדריך cicerone של ה- PCT. כבר כשאני מתבוננת בשרטוט הסכמתי של המסלול בקטע הזה, אני מבינה את הטעות שעשיתי: השביל שמוביל לשפתו של Frog Lake הוא בכלל לא על ה- PCT! השביל שלי ממשיך בפיצול לכיוון Winnemucca Lake (כלומר – ישר, ולא כפי שאני הלכתי – שמאלה) ורק אח”כ מתפצל ממנו לשמאל…
אני בודקת שוב במפה וזה ממש לא ברור ממנה, גם האיש ב- info הדגיש בפני – לא לפנות לאגם הזה, לעומת זאת השתמע מדבריו, לפחות בעיני, שאני כן מגיעה ממש עד Frog Lake… אבל – מתברר שטעיתי.
אני מחליטה שזה לא הזמן להתעצבן, לא על המפה, לא על עצמי ובטח שלא על אף אחד אחר. כבר ביזבזתי כ- 45 דקות, השעה היא אחרי חמש ואני צריכה להמשיך ללכת, למצוא לעצמי מקום נוח ללינה בשטח.
זה הלילה הראשון שלי לבד בהרי הסיירה נבדה ואני לא מרגישה בטוחה בכלל ביכולות השטח שלי. הבירבור המיותר הזה בסה”כ לא היה כל כך נורא, ובוודאי לא העמיד אותי בשום שלב בסכנה וגם עכשיו עוד מוקדם מספיק להתקדם לפי התכנית, אבל החוויה מורידה לי קצת מהבטחון…
-
אני מעמיסה את התרמיל הכבד על הגב העייף שלי, חוזרת לפיצול ופונה שמאלה – ואחרי לא הרבה הליכה (כרבע שעה) מגיעה לפיצול הנכון – שם השילוט מורה בבירור – ימינה ל- Winnemmuca Lake ושמאלה – PCT!!! אני מרגישה הקלה עצומה כשאני רואה את שלוש האותיות המופלאות האלו על השלט :) :) :)
אני צולחת עוד כשעה וחצי של הליכה, עד שאני מגיעה סוף-סוף לאזור עם עצים (אחרי קטע די ארוך, חשוף מאוד, כולל ירידה ארוכה בשביל מאובק מאוד על צלע הר מתפורר). מצד שמאל של השביל, ממש בצמוד לו, יש מקום שטוח ומצוין לאוהל. יש שרידים של מים ליד, בצורת כמה שלוליות נמוכות ועכורות, וסימנים ברורים של מחנה פעיל.
אני מהססת טיפה, חושבת לרגע להתקדם קצת בתקווה למצוא בכל זאת מקור מים שמיש. אבל השעה כבר 18:30 ואני עייפה. מרוב התרגשות בקושי ישנתי בלילה ואני כבר כמעט 11 שעות על השביל. גם במבחינת מרחק – הלכתי די, כ- 26 ק”מ.
אני מחליטה לעצור פה!
אני מורידה את התרמיל ומתחילה בהתארגנות – שתהפוך בימים הבאים לשיגרה. להקים את האוהל, לפרוק את הציוד, להתרחץ (הפעם – אני יכולה רק להרטיב את עצמי טיפה במים מהבקבוק), להכין ארוחה, לשתוף כלים, לצחצח שיניים…
ובמקביל, הולך ונעשה קר, אני מוסיפה עוד שיכבה, גם מעיל פוך וכובע פליס...
אני לא שוכחת לאפסן את כל האוכל ב- bear vault, ביחד עם תיק התרופות וכל הקרמים/מוצרי טואלטיקה. את האוצר היקר אני מניחה אי שם ביער, הרחק מהאוהל – כולי תקווה למצוא אותו שם מחר בבוקר...
ההתארגנות הזו לוקחת לי הערב זמן ורק בסביבות השעה 8 אני נכנסת סוף-סוף לאוהל. די מותשת.
אבל היום שלי עדיין לא נגמר – צריך לארגן גם את פנים האוהל לשינה. לנפח את המזרון ולפרוש את השק”ש ולמצוא פינה מתאימה לכל חפץ. ברגע האחרון אני מגלה ששכחתי להכניס את קרם השמש והשפתון ל- bear vault אז אני צריכה שוב לצאת החוצה – אל הקור – ללכת עם פנס ביער – שהוא עכשיו חשוך – לקופסת הדובים, לאפסן בה את הציוד הנוסף ולחזור…
למרות העייפות הרבה אני לא מוותרת גם על כתיבה ביומן – כדי שאוכל לכתוב את הבלוג שלי כשאחזור לארץ :)
-
הרוח נושבת כמעט כל הלילה במשבים פראיים ולא אחידים. היא מנערת לי את האוהל והרוכסנים שלו מרשרשים. לקחתי למסע הזה אוהל Tarptent מסוג Moment DW עם שכבה פנימית אטומה (solid) במקום הרשת (mesh) המקובלת יותר (כפי שיש לי באוהל השני – SMD Skyscape Trekker). למרות שיש לו, לאוהל החדש, גם חסרונות בהשוואה לאוהל הקודם (בעיקר – משקל יותר גבוה ושטח רצפה יותר קטן) – הוא מרגיש לי מוגן יותר. וטוב שכך! כי אני שוכבת בו עירה רוב הלילה, למרות העייפות. מתפללת שהרוח לא תעיף את האוהל מעלי או אותי ביחד איתו… אני מקשיבה לרוח ועוד יותר… לשקט שבין המשבים.
