יום ראשון, ה- 30.8.


מארק וסאם, שהם השכנים שלי הלילה, מגיחים מהאוהלים שלהם ומתחילים להתארגן בסביבות 6 או 6:30 בבוקר. אני ערה כבר מזמן. למעשה, כמעט לא ישנתי בלילה. אבל אני משתהה בתוך השק"ש החמים שלי - בגלל שבחוץ קר נורא.
בסביבות 7, כשנמאס לי כבר לגמרי לשכב, גם אני מתחילה להתארגן.
 הקור מעצים את תחושת האומללות שהביא איתו עוד לילה מחוסר שינה באוהל. אני מרגישה מרוקנת מאנרגיה כמעט לחלוטין.

הם יוצאים לדרך כשאני אוכלת את הדייסה של ארוחת הבוקר. מכיוון שהם מתקדמים לאט, אנחנו נפרדים בצפייה להפגש בהמשך היום על השביל.
 מעט אחריהם יוצא לדרך עוד אדם שחנה לא רחוק מאיתנו הלילה.

-

השעה היא 8 כשגם אני מתחילה סוף-סוף לצעוד במעלה היער.

כמו שקורא לי בד"כ, כמה דקות אחרי שאני מתחילה ללכת, נשכחות תלאות הלילה ואני נטענת מחדש.

השביל ממשיך לטפס ביער עמוס סלעים עד שהוא מגיע, כעבור כ- 40 דקות, לאחו מהמם שבו אגם ונוף הרים - ממש בקצהו העליון של ערוץ לייל.

יש פה עדיין כמה אוהלים שמפוזרים באזורים שונים סביב האגם ומטיילים שנמצאים בשלבים שונים של התארגנות לקראת עוד יום של הליכה. אני אפילו עוצרת לשיחה ליד בחורה נחמדה שחונה בצמוד לכמה עצים בצד הצפוני של האגם הקטן (הצד שממנו הגעתי).

אני חוצה את הנחל שמנקז את מי האגם הקטן במורד ערוץ לייל - ומתחילה לטפס על צלע הר סלעי מאוד בשביל אבן (לעיתים ע"ג מדרגות חצובות). כמה וכמה פלגים קטנטנים של מים חוצים את השביל שלי פה ושם והנוף - למטה אל האגם והלאה אל ההרים שמסביב - הוא נפלא ממש!

-

אני מבחינה על אחד הסלעים במכרסם קטן עגול אזניים. פגשתי אותו כמה פעמים על ה- PCT והוא תמיד חמק ממני בזריזות, לפני שהספקתי לצלם. היצור שעומד עכשיו על הסלע לא ממהר להסתלק, כנראה קפוא מקור... ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לצלם אותו לפני שהוא בכל זאת מפשיר ונעלם.

-

העלייה לא קשה ולא ארוכה ואני מגיעה שוב לקטע שטוח. יש שם פלג מים רחב ויפה שזורם במפלון אל העמק עם האגם. אני פוגשת שם את מארק ואת סאם שעצרו כדי לסנן מים ולנוח.
 אחרי שיחה קצרה מאוד אני ממשיכה לצעוד.

אני חולפת ע"פ עוד אגמון יפיפה - והמים שלו כל כך צלולים שהם כאילו לא באמת שם...
 לבסוף, השביל מתפתל לו על עוד צלע הר סלעית וקרחת לחלוטין, בשיפוע די קליל - ועוד לפני שהתחלתי להתאמץ, אני מוצאת את עצמי בראשו של הפס - Donohue Pass!

אני ממש מופתעת מהקלות הרבה ומהמהירות שבה הגעתי לכאן. לא בדקתי בשעון אבל אני חושבת שב- 9:40 כבר הייתי למעלה.

-

ליד השלט שמסמן את היציאה מ- Yosemite Wilderness וההכניסה ל- Ansel Adams Wilderness, נופל לי האסימון: הגיע הזמן להפרד מה- Yosemite National Park! וזה לא דבר של מה בכך בשבילי.

נכנסתי לגבולות הפארק ב- 19 לאוגוסט, דרך מעבר ההרים Dorothy - אי שם בקצה הצפוני שלו. חציתי את כל הפארק ברגל, עם סטייה רצינית לעמק היוסמיטי ואפילו גיחה ל- Glacier Point המדהימה.

לבלות כל כך הרבה ימים בפינת העולם המופלאה הזו - זו זכות עצומה בעיני. ועכשיו זה מכה בי פתאום ואני מוצפת בהמון רגשות ומרשה להן להתפרץ מתוכי בצעקה: "Goodbye Yosemite!!!"

אני מעיפה מבט מבולבל לאחור (איך בעצם נפרדים מפארק?) אבל ה- Donohue Pass הוא רחב ולא מספק הרבה נוף. אז במעבר חד - אני מפנה את הגב למוכר ופונה אל הלא נודע...

אולי 100 מ' הלאה, והלא נודע נגלה לעיני בצורת נוף מדהים של אינסוף פסגות מרוחקות עטופות שכבה מסתורית של עננים. וואו!

אני מתחילה להתגלגל עם השביל שלי, למטה - אל העולם החדש שנמצא "מהצד השני" של ה- Donohue.

-

לא רחוק לפני אני מבחינה בדמות שצועדת בכיוון שלי. אני סוגרת את הפער ומזהה את המטייל הבודד שלן בלילה לא רחוק ממני ויצא בבוקר לדרך מעט לפני. לא יצא לנו עד כה ממש לשוחח פרט לברכות שלום ואנחנו נעצרים עכשיו לרגע כדי לדבר.

מסתבר הוא אמריקאי ממוצע איטלקי ומתגורר בקליפורניה. הוא נראה לי בן 60 פחות או יותר.

אני נדהמת לגלות שזו לו הפעם ה- 12 (!!!!!) שהוא צועד את ה- JMT. שתים עשרה!

לא בכל הפעמים הוא הלך את כל המסלול - אבל לפחות בחצי מהן הוא צעד מהיוסמיטי עד לוויטני, בצרוף ואריאנטים זה או אחר. המידע הזה משאיר אותי טיפה פעורת פה…

בנדיבותו, הוא מעדכן אותי, שבדיוק כאן - באמצע הכלום, קצת מתחת ל- Donohue Pass - זה אחד המקומות היחידים על השביל בהם יש קליטה סלולרית. מסוג הדברים, אני מניחה, שרק אדם שצעד כבר 12 פעמים את השביל יכול לדעת…

אני משחררת אותו לדרכו וממהרת להשיל את התרמיל ושולפת ממעמקיו את הסלולרי וממתינה בסבלנות עד שהוא יחזור לחיים - ונרגשת לגלות פס, אולי שני פסים, של קליטה. אני משלחת הודעת טקסט מרגיעה הביתה ושוב מכבה את המכשיר וטומנת אותו במעמקי התרמיל ומעמיסה את המשקל על הגב וחוזרת לצעוד.

-

השביל ממשיך להוביל אותי למטה במתינות נוחה ואני נהנת לעקוב אחרי השינויים הברורים שעוברים על הדרך עם הירידה בגובה.

בסמוך למעבר ההרים השביל מסולע מאוד וקרח לגמרי; ככל שמתקדמים למטה, יש פחות ופחות סלעים ויותר אדמה - יבשה מאוד, מאובקת; בצידי השביל מתחילה להופיע צמחייה אלפינית נמוכה בירוק-צהוב-חום-אדום וכשמוסיפים לרדת מופיעים שיחים ולבסוף עצים.
 בדרכי אל היער - שנמצא הרחק במורד המדרון, אני חולפת ע"פ כמה פלגי מים יבשים.

-

כשעה ורבע (2.6 מייל), מאז עזבתי את Donohue Pass, אני מגיעה ל- Rush Creek (ליד נקודת פיצול ל- Marie Lakes) וסוף-סוף נתקלת בפלג מים מרענן.

אני מורידה את התרמיל ומתיישבת בצל העצים; אני שותה מים שאני מסננת, שוטפת פנים ואוכלת Clif Bar; עוצרת בפינה הנעימה הזו למנוחה מתבקשת.

-

אחרי ההפסקה אני ממשיכה ללכת במורד הערוץ המיוער שיובלי מים מתנקזים לתוכו, מפה ומשם.

באחד הסיבובים, כשהשביל עוקף סלע עצום, מגיח ממולי אייל. הוא מגיח בריצה מהירה ומכיוון שאני צועדת בדממה ומוסתרת ע"י הסלע - הוא כמעט מתנגש בי! רק ברגע האחרון הוא משנה כיוון ונמלט הצידה בריצה.

ה-כמעט-מפגש הזה קצת מזעזע אותי (ובוודאי גם את האייל). מאז שהפסקתי לחשוש מדובים שכחתי להשמיע קולות כדי להודיע לבעלי החיים ש"ענבר בסביבה". אולי בבוקר הרווחתי בזכות זה תמונה של עכבר אבל לפני דקה כמעט התנגחתי באייל בעל קרניים (ואני בכלל לא מדברת על מפגש "צמוד" שכזה עם דוב!). נקודה למחשבה…

-

בסביבות נקודת הפיצול ל- Waugh Lake (אגם גדול ויפה שבקצהו סכר והוא מציץ מרחוק בין העצים) - זווית ההליכה משתנה שוב ואני חוזרת לטפס.

בסה"כ בירידה מ- Donohue "מפסידים" כ- 1456 פיט / 445 מ' - ובקטע הבא, עד ל- Island Pass - צריך "להרוויח" בחזרה כ- 600 / 183 מהם. קטן עלי!

העליה היא ביער מאובק נורא ומתחיל להיות לי קצת חם. זה בהחלט הקטע הכי פחות אהוב עלי היום.
 לשמחתי מדובר בעלייה קצרה למדי ועוד לפני שאני משיגה את שיא הגובה - הנוף שוב משתפר.

-

ה- Island Pass הוא מעבר ארוך ממש וההליכה למעלה היא נעימה מאוד. השביל חוצה מאין אחו אלפיני גבוה ודי צר צבוע בגווני צהוב וממול מתחילים להופיע חודי הרי סלע כההים, יפיפיים, שמנוקדים בגושי קרח.

אני חולפת על פני כמה אגמים, די קטנים ומאוד יפים והם קצת מסיחים את דעתי. פתאום מופיע מתחת אגם עצום זרוע איים - Thousand Island Lake!

האגם הזה הוא אחד מסימני ההיכר של ה- JMT וכל מי שלומד על המסלול נתקל בתמונה אחת לפחות (או סביר יותר - תמונות רבות) של האגם המרהיב הזה.

ועדיין... להיות כאן, עכשיו - ממש מעליו זה... וואו-וואו-וואו-ואוווווווווווו!!! לרגע הרגליים שלי נתקעות באדמה ואני עוצרת מלכת.

אני חושבת שיש לי חיוך עצום על הפנים כשאני מתגלגלת בשביל לכיוון האגם.

ב- בשעה 1 בערך, אני למטה. לחופו של ה- Thousand Island Lake.

מכיוון שאני לא מתכוונת להשאר במקום המדהים הזה לחניית לילה (רק משום שעדיין כל כך מוקדם) - אני מתכוונת לעשות פה הפסקה ארוכה של ממש. זה פשוט לא מסוג המקומות שאפשר פשוט לחלוף על פניהם... אני מרגישה שאני ממש חייבת להתעקב.
 אני מוצאת לי פינה שקטה ומבודדת (יש עוד כמה וכמה מטיילים שמפוזרים פה ושם סביב האגם) ומתיישבת להפסקת צהרים ארוכה.

רק ב- 2:30 בערך, אני קורעת את עצמי מהנופים המופלאים שמולי וממשיכה ללכת.

ההלך האיטלקי-אמריקאי מהבוקר מצטרף אלי ואנחנו ממשיכים לצעוד בשביל ביחד.

-

לשמחתי הנוף ממשיך להיות קסום, גם אחרי שהשארנו את ה- Thousand Island Lake מאחורי.

השביל ממשיך בעלייה וחולף ע"פ שני אגמים ירוקים כההים וקטנים - Emerald Lake (משמאל) ומיד אחריו Ruby Lake (מימין).

אח"כ הוא יורד בחדות עד לחופו של Garnet Lake הגדול (שדומה מאוד ל- Thousand Island Lake - מרובה איים אף הוא).

בשפך של Garnet Lake אנחנו מתעקבים כדי לאסוף מים.


השביל מטפס שוב מעבר לאגם, הפעם בחדות ואז מתחילה שוב ירידה.
 הנוף פה מוזר מאוד. העמק מרוצף סלעים שניראים לי כמו בזלת. אחרי הנוף מהאגדות שליווה אותי ברוב חלקי היום - יש קצת תחושה מאיימת באוויר... זה עולם יותר קשוח. אפילו השביל הוא פחות נעים לרגע - עם סלעים מחודדים שמכאיבים לי בכפות הרגליים.

-

לבסוף אנחנו מגיעים, בסביבות השעה 4, לנקודת הפיצול עם השביל ל- Ediza Lake (קצת יותר מ- 5 מייל אחרי Thousand Island Lake).

יש בקטע הזה כל מיני איסורים על לינה בשטח אז אני מכוונת את עצמי ללינה באיזור Shadow Lake (עוד כמייל מכאן) או Rosalie Lake (כמייל נוסף). האדם שצועד איתי מכוון גם הוא לשם.

אבל כשאני מגיעה לפיצול השבילים אני מוצאת איזור רחב מאוד - עם חלקות שטוחות, מצוינות לאוהלים שמפוזרות משני צידי השביל, קרוב לנהר. ויש כבר 3 אוהלים שעומדים פה. אחרי שאני סורקת את השטח, אני ניגשת לקבוצת האנשים שחונה פה. הם מקומיים ולטענתם אין איסור לחנות בנקודה הזו - הם חונים פה לעיתים קרובות לדיבריהם. אני מחליטה לסמוך עליהם ולמרות שהשותף שלי להליכה בשעות האחרונות ממשיך הלאה, אני מחלטיה לעצור ומסיימת בזאת יום הליכה שהיה ממש מושלם!

-

--

סיכום היום:
נקודת התחלה - Lyell Bridge – upper Lyell Canyon
נקודת סיום - Ediza Lake Trail Junction
מרחק - כ- 15 מייל / 24 ק"מ.
זמן ברוטו - כ- 8 שעות.
זה יום שמתנהל בפורמט של עליות וירידות אבל בסה"כ די הפתיע אותי בקלות שלו, פרט לקטע האחרון, בירידה, לכיוון נקודת הלינה שלי. כנראה שבשלב זה כבר התעייפתי...
אין בעיה אמיתי של מים לאורך המסלול. יש מקורות טובים במרחקים סבירים מאוד.
 בשפיצול השבילים יש המון מקומות שטוחים ונוחים מאוד להקמת אוהלים בסמוך למים זורמים.

הנופים? מרהיבים!

--

להמשך המסלול